מאשה רולניק

מאשה רולניק, סופרת יידיש ורוסית, ומחברת הספר המפורסם בעולם "אני חייבת לספר" נולדה בקלייפדה, ליטא, למשפחתו של עורך דין יהודי. ב - 1939 עברה המשפחה לווילנה. בשנה שלאחר מכן סופחה ליטא לברית-המועצות, שבמסגרתה פלשה אליה גרמניה ב- 1941. רולניק שמרה יומן של חוויותיה החל עם פרוץ המלחמה. היא שרדה את גטו וילנה ושני מחנות ריכוז, ולבסוף שוחררה על ידי הצבא האדום, אך הנאצים הרגו את אמה ושני אחים צעירים. ספר הזיכרונות של רולניק פורסם לראשונה בליטאית ב -1963, ובשנת 1965 תרגמה מאשה רולניק עצמה את הספר ליידיש ולרוסית. הספר עבר שינויים יסודיים על ידי הצנזורה הסובייטית,  ובכל זאת זה היה מקרה ייחודי של יומן של ניצולי שואה שפורסם רשמית בברית המועצות. מאשה רולניק חיתה בלנינגרד        מ-1964. היא חיברה ספרים ומסות רבים, שכולם עוסקים בנושא אחד: השואה. רולניק נפטרה בלנינגרד בשנת 2016.

ספרה "אני חייבת לספר" הוא יותר מאשר רק יומן. זהו זרם המודעות של חוויותיה של ילדה בשנים 1941-1945 החל חודש לפני יום הולדתה ה -14 ונמשך 3 שנים ו 7 חודשים של הכיבוש הגרמני. הזיכרון הראשון הוא בגטו וילנה. בהמשך היא מביטה באמה ואחותה ואחיה המובלים למחנה ההשמדה פונאר להוצאה להורג, כאשר היא עצמה מובלת למחנות הריכוז קייזרוואלד וסטראסנהוף ליד ריגה, לטביה. מכאן העברתה של מאשה למחנה ההשמדה שטוטהוף ליד גדנסק, פולין ועד לשחרורה, עם התקדמות הצבא האדום. הספר הזה מעיד על מעשי הזוועה והאכזריות של המשטר הנאצי במאמץ להשמיד את יהודי ליטא, וכל זאת דרך עיניה של נערה חפה מפשע.

מתוך עדותה של רוזה ליטאי-בן-צבי (בתה של נחמה ליפשיץ):

הייתה לנו בווילנה הסופרת מאשה רולניק (מאריה רולניקאיתה) או בכינויה 'אנה פראנק הווילנאית' ששרדה את השואה בגטו וילנה ובמחנות שטרסהוף ושטוטהוף, ובהם כתבה ביידיש את היומן "אני חייבת לספר". היא עצמה תרגמה את היומן לליטאית, וכך הצליחה להוציא את העדות המצמררת והחשובה הזו לאור ב 1963 בווילנה. לאחר מכן ב 1965 הוציאה לאור את המקור ביידיש וגם בתרגום לרוסית.

בשנות המלחמה הייתה מאשה במחתרת, ואפילו הייתה היא זו שכתבה את ה"הימנון של שטרסהוף" שהפך להיות אחד השירים המרכזיים של לוחמי ההתנגדות נגד הנאצים ימ"ש. אחרי המלחמה מונתה לתפקידים בכירים בפילהרמונית הליטאית ובממשל הליטאי בתחום התרבות, הספרות והוצאה לאור של עלוני פרסום של הפילהרמונית הליטאית. מתוקף תפקידה זה, היה לה קשר לצנזורה, ולכן יכולה הייתה לסייע, ואכן סייעה לנחמה ליפשיץ להכניס לפרוגרמה של הקונצרטים שלה שירים כמו 'אלי אלי' ואחרים, וזאת באמצעות הסברים על השירים, באופן שהיו נותנים משמעות אחרת לתוכן השירים, וכך מאפשרים את אישור הצנזורה. ב 1964 בעקבות חתונתה עברה ללנינגרד ושם נפטרה ב 2016 בגיל 88.

מאשה רולניק הייתה סופרת נערצת. בספר הזיכרונות שלה כתבה סיפור שהקדישה לאמי נחמה ליפשיץ. היא כתבה כיצד הצליחו להערים על הצנזורה ולהעביר את השיר "אלי אלי" עם הפסוק "שמע ישראל" שבתוכו... וכך סיפרה: לאחד הקונצרטים של אמא הן שתיהן הזמינו את שר התרבות דאז באנאיתיס לבוא להופעה. השר נענה להזמנתן, ולאחר הקונצרט, ביקשה מאשה מן השר לתת את אישורו לשיר נוסף ברפרטואר – את השיר "אלי אלי" – תוך הצגת שיר זה כאילו השיר הוא כנגד פוגרומים בתקופת רוסיה הצארית.

השר חתם וזאת אפילו שמאשה הבינה שברור לשר שמשמעותו של השיר היא אחרת... מאשה באה אל אמי עם האישור בידיה כשפניה אדומות לגמרי ממבוכה ומבושה על ה"שקר"... אך כשהיא מרוצה מן התוצאה... את אותו הסיפור ספרה לי גם אמי, והן שתיהן גם נזכרו בכך ביום הולדתה ה 85 של אמי. ביום ההולדת צלצלה מאשה מ'פיטר' (סאן-פטרבורג/לנינגרד) כדי לברך אותה, ואז שאלה מאשה את אמי האם את זוכרת את 'אלי אלי'...? ושתיהן פרצו בצחוק...

אולי כאן מקום לציין זיכרון ילדות שלי ממאריה רולניק (ובשבילי 'דודה מאשה') שכשהייתי קטנה, בזמן שאמי הייתה באה לעסוק בענייניה בפילהרמוניה, הייתה 'דודה מאשה' שומרת עליי, ואז הייתה נוהגת לתת לי לשחק במכונת הכתיבה שהייתה לה במשרד שלה מתוקף תפקידה... וזאת בזמן שתחת המשטר הסובייטי אסור היה להחזיק מכונת כתיבה אלא באישור השלטונות, מחשש שידפיסו משהו כנגד הממשל...