שלמה פייפרט

אמונה נחמני גפני , " שמואל פייפרט – שליח מטעם עצמו , חלוץ הוצאת ילדים מידי מציליהם בליטא לאחר השואה" , ילקוט מורשת (לחקר השואה והאנטישמיות) , 96 ( 13 ), דצמבר 2015 , עמודים 78-97 .

שמואל פייפרט  התגייס ב1941 לצבא האדום , שירת בדיוויזיה הליטאית ה-16  ונלחם עם יחידתו, שהתקדמה לעבר ליטא. ב1944 , באחד מקרבות שחרור ליטא , נפצע פייפרט בכף ידו ושוחרר מהצבא האדום כקצין. פייפרט היה כבן 24 שנים כשחזר לעיירת הולדתו ליד פוניבז' ולביתו ומצא שאיש ממשפחתו לא נותר בחיים.  הוא מכר את בית הוריו ואת המשק הקטן שהיה רכושם , ועבר לעיר הקרובה  פוניבז'.

פייפרט החל מיוזמתו לפדות ילדים יהודים שהועברו למשמורת בידי ליטאים במהלך המלחמה. בפעילות זו החל זמן קצר לאחר שחרור ליטא , באמצע 1944 , ואת התשלום עבור הילדים הראשונים שפדה שילם מכספו הוא. פייפרט החל בחיפוש ילדים יהודים עוד כאשר היה במדי קצין בשירותו בצבא האדום.

פייפרט היה מסור בכל מאודו  לחיפוש ילדים יהודיים ובהוצאתם מבתי ליטאים.  באותה עת מסוכן מאד היה להסתובב ברחבי ליטא , לאומנים ליטאים , שנקראו בשם העממי ז'אליוקאי , " הירוקים" , או מישקוברוליאי , " אחים ליער" , פגעו ביחידות הצבא האדום וביהודים. על אף הסכנה המשיך פייפרט להסתובב ברחבי ליטא ולחפש ילדים יהודים. היהודים בפוניבז' הזהירוהו שהוא עלול לשלם על כך בחייו, אך דבר לא הרתיע אותו. כל אותה עת מימן פייפרט את פעולותיו מכספו הוא, ואף כי חי בצניעות רבה , הלכו אמצעיו ואזלו.

יחסיו של פייפרט עם הילדים שהציל ופדה היו מיוחדים במינם . מכריו העידו שנהג בילדים בסבלנות ובאהבה רבה. אף כי הוא עצמו הסתפק במועט , נהג לקנות לילדים בגדים , צעצועים ודברי מתיקה. הילדים החזירו לו אהבה והרגישו בטוחים בחברתו. גם לאחר שהביא את הילדים שפדה לבתי-הילדים , המשיך לבקרם ולשמור עמם על קשר. אדם שהצטרף אליו לכמה מביקוריו אלה , העיד כשהגיעו לבית הילדים , היו הילדים רצים אליו בקריאות שמחה " אבא" , "אבא ".

את הילדות הראשונות שפדה , בחר להעביר למשמורת בידי אם מנזר ליטאית שהכיר, ולא להשאירן בבתי מציליהן. הוא העריך שככל שישהו הילדים בבתי מציליהם יותר זמן , כן ילכו הקשרים עם המשפחות ויתהדקו, ובעתיד יהיה קשה יותר להפריד ביניהם. את דרכי הפעולה בנה בהתאם למה שלמד תוך כדי פעילותו . היו לו חושים בריאים שהנחו אותו כיצד לנהוג במצבים שונים. אומנם היה אדם פשוט , כפי שהעידו מכריו , אך היה צעיר יהודי עם זהות יהודית. הוא מימש באופן מעשי את רעיון הערבות ההדדית , הן מכוח תובנות ההגיון הפשוט , והן מכוח ההזדהות והחמלה שחש כלפי הילדים , והדאגה לעתידם היהודי.

פייפרט החל לפעול לבד כבר בשנת 1944 וביוזמתו שלו, עוד בטרם קמה התארגנות ממוסדת של הקהילה היהודית ב1946. הוא היה שליח מטעם עצמו, מטעם יהדותו.  כשהחלו פעולות מאורגנות מטעם הקהילה היהודית , הצטרף לפעילים האחרים שעסקו בהן.

פייפרט חלם לעלות לארץ ישראל , אך הסביר כי כל עוד ישנם ילדים יהודים שנמצאים בידי ליטאים , אינו יכול לעזוב. הילדים צריכים לחזור לעמם.

במסכת איסוף הילדים היהודים מידי מציליהם ושיקומם לאחר מלחמת העולם השנייה בליטא , היה פייפרט ראשון ליזום ולעשות.

חסיה , ששהתה במנזר ליד ריטאבה, סיפרה שבתחילה סירבה להודות בפניו על היותה יהודייה, כי ידעה שאסור לה להסגיר את יהודתה. פייפרט לא ויתר והמשיך לבקרה ולהביא לה ממתקים. מאחר שסירבה לקחת אותם ממנו, הביא ממתקים לכל הילדים , וכך קיבלה גם היא, הילדה שחפץ ביקרה. גם רבקה , שפיפרט הביא בעצמו למשמורת במנזר לאחר המלחמה, העידה שזכורים לה ביקוריו , והממתקים שנהג להביא עמו.

פייפרט המשיך לעסוק בחיפוש אחר ילדים יהודים גם בשנת 1947 , אף כי היה מודע לכך שנסיעותיו ברחבי ליטא מסכנות את חייו. באחד מנסיעותיו להצלת יהודים בשנת 1947 נתפס פייפרט על ידי לאומנים ליטאים בסביבות העיר פלונגה ( plunge) עונה ונרצח. פייפרט היה כבן 26 שנים במותו.  נסיעתו האחרונה של פייפרט , הנסיעה ממנה לא שב , קשורה לניסיון לפדות ילד יהודי  שגר עם משפחתו המאמצת בכפר ליד העיירה ז'ידיקאי בצפון מערב ליטא, כשבעים ק"מ צפונית למקום שבו נרצח פייפרט. ילד זה לא נפדה, והמשיך לחיות עם האישה שהצילה אותו , רק בנעוריו נודע לו על היותו ילד יהודי.

פייפרט היה מעורב בהוצאת מספר רב של ילדים מבתי ליטאים, גם כחלק מהפעילות המאורגנת שנעשתה בליטא על ידי הקהילה היהודית , ולא רק באופן עצמאי. בנוסף למימון הפעולות מכספו שלו בתחילת פעילותו , היה זה גם הוא שטיפל בתהליך ההוצאה כולו : איתור הילדים, משא ומתן עם המצילים וביקורים חוזרים בבתיהם, תיאום הוצאת הילדים , הפצת המידע עליהם וחיפוש קרובי משפחה. משהחלה פעילות הקהילות היהודיות בוילנה ובקובנה, נעשו פעולות אלה בתיאום עמם ובניהולם.