ישראל סגל

ישראל סגל (ביידיש: סעגאל; 1906/7 – ה' בתשרי תשמ"ו ספטמבר 1985) היה שחקן ובמאי תיאטרון יהודי ליטאי-ישראלי. המנהל האמנותי של התיאטרון בגטו וילנה, ממייסדי תיאטרון שארית הפליטה בגרמניה, שחקן "האהל".

ישראל בן אברהם סגל נולד וגדל בעיירה שאוולי (שאולאי) שבצפון-מערב רוסיה (ליטא). סיים את לימודיו בבית הספר הממלכתי הגבוה למשחק בקובנה בהדרכת מיכאיל צ'כוב, ומשנת 1932 פעל כשחקן מקצועי. שימש עוזר-במאי בתיאטרון הליטאי בעיר קְלַייפֶּדָה (מֶמֶל).

בשנת 1939, עם מלחמת העולם השנייה, נכבשה ליטא על ידי ברית המועצות ופולין חולקה בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב; העיר וילנה הועברה לליטאים והייתה לבירת ליטא, ומרכז הפעילות התיאטרונית בליטא החל לעבור מהבירה הקודמת ("הזמנית"), קובנה, לווילנה. עם סיפוחה של ליטא לברית המועצות והכרזתה כרפובליקה סובייטית בקיץ 1940, התכוננו להקות התיאטרון היהודיות בקובנה ובווילנה להקמת תיאטרון יהודי ממלכתי. משרד ההשכלה הליטאי הסתפק תחילה בהגדלת הסובסידיה לתיאטרון. הדרמטורג של התיאטרון המאוחד היה הסופר והמשורר מחבורת "יונג וילנה" חיים גראדה, הבמאים – ניקולאי אלישיב (המנהל האמנותי לשעבר של "רעמיקאַט" (רעוויו און מיניאַטור קונסט־טעאַטער), התיאטרון האמנותי לרֶבְיוּ ומיניאטורה; בנו של "בעל-מחשבות") וישראל סגל. המנהל האדמיניסטרטיבי היה יצחק זיגר (פליט מוורשה, ששימש במשך שנים בתפקיד זה ב"וויט" (התיאטרון היהודי של ורשה), ולאחר שנמלט לווילנה – ב"רעמיקאַט"); בפברואר 1941, לאחר שעלה זיגר לארץ ישראל, מונה במקומו אלפרוביץ, תעשיין קובנאי לשעבר שהיה מקורב לחוגי השמאל. במאי 1941 החליט משרד ההשכלה לאחד את התיאטרון בקובנה עם התיאטרון בווילנה לשם ייסוד תיאטרון ממלכתי. סגל היה חבר מטעם התיאטרון בווילנה בוועדה המשותפת (קובנה–ליטא) שהוקמה לצורך זה. הלהקה כללה את כל השחקנים היהודים שהיו אז בווילנה, והוועדה הייתה צריכה לבחור בנוסף כמה מבין השחקנים הקובנאיים שיעברו לווילנה. סגל, ביחד עם שבתי בליאכר והשחקנית מוסיה סמורגונסקה, שעמדה בראש ועד העובדים, ניהל משא ומתן עם נציגת ה"גוֹרקוֹם" (המזכירות העירונית של המפלגה), סטאליצ'קה, על הרכבו של התיאטרון העתיד לקום. כמנכ"ל התיאטרון התמנה הסופר דוד אומרו, עורך העיתון "ווילנער עמעס", כמנהל אמנותי – הבמאי הווילנאי מקס (מיטיה) ויסקינד, וכסגנו – ישראל סגל. לקראת חגיגות האחד במאי 1941 הוכרז התיאטרון רשמית כ"תיאטרון הדרמטי הממלכתי היהודי של ווילנה" (ווילנער יִידישער מעלוכאישער דראַמטעאַטער). הפתיחה החגיגית התקיימה באולם ששופץ לצורך זה, עם הצגת בכורה של המחזה הסובייטי "פלאטון קרצ'ט" (Платон Кречет) מאת לכסנדר קורנייצ'וק (Корнейчук), בבימויו של ויסקינד. כבכורה שנייה הוצג המחזה "עמך" לשלום עליכם, בבימויו של הנריק שארה (שפירא). הבכורה נערכה ב-21 ביוני 1941; כמה שעות לאחר מכן החל מבצע ברברוסה (הפלישה הנאצית לברית המועצות), וכעבור יומיים הגיעו הכוחות הגרמנים לווילנה.

סגל ניצל מהרצח ההמוני שנערך ביהודי וילנה עם כיבושה על ידי הנאצים, ועם ייסוד גטו וילנה בספטמבר 1941, נשלח לגטו הקטן יותר מבין השניים שהוקמו (גטו 2); שם קיבל אותו מנדל בּאלבֶּרישסקי, מנהל מחלקה ביודנראט, לעבודה כאב-בית. באוקטובר חוסל גטו 2; במהלך חיסול הגטו שהה במסתור עם מורָה לאנגלית בשם טרוֹקמן, ולאחר ששרדו הסתננו השניים לגטו 1, שהיה עתה לגטו היחידי בווילנה. כעת התגורר סגל ברח' ארקליו 3, שבו התגוררו חשובי היודנראט והמשטרה היהודית ואח"מים אחרים, בהם יו"ר היודנראט אנטול פריד ומפקד המשטרה יעקב גנס, שהיה קרוב-משפחתו.

עם חיסול הגטו נשלח סגל למחנות העבודה באסטוניה בטרנספורט האחרון של גטו וילנה. הרכבת התעכבה כמה שעות בתחנת שאוולי, והיהודים שהיו עליה השליכו פתקאות שנועדו לעיניהם של עובדי הרכבת היהודים, על מנת שייוודע גורלם של אחיהם. באלברישסקי, שנשלח גם הוא באותו טרנספורט, סיפר בזיכרונותיו כי בעת שחנתה שם הרכבת, ניגש אליו קצין גסטפו עם פיסת נייר שעליה כיתוב ביידיש והורה לו לקרוא אותה עבורו; היה זה פתק מאת סגל, ובו כתב: "אני, ישראל סגל משאוולי, נוסע עכשיו מווילנה לאסטוניה לעבוד, ברכבת משא. בווילנה חיסלו את הגטו". באסטוניה נכלא סגל במחנה קלוגה (Klooga) ובמחנה אילינורמה שהיה מרוחק מיתר מחנות העבודה.

סגל שרד את המלחמה, ואחריה עבר לעיר מינכן שבאזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה, שבה התרכזה שארית הפליטה. שם היה ממייסדי תיאטרון "מיט" (ראשי תיבות: מינכענער יִידישער טעאַטער, 'התיאטרון היהודי של מינכן') – 'התיאטרון הייצוגי של שארית הפליטה' (רעפּרעזענטאַנץ-טעאַטער פֿון דער שארית-הפּליטה) שליד דירקטוריון התרבות והחינוך של הוועדה המרכזית של שארית הפליטה באזור האמריקאי בגרמניה והיה חבר הנהלת התיאטרון ומזכיר אגודת השחקנים. בין ההצגות שהשתתף בהן הייתה העלאת המחזה "שלמה מולכו" לאהרן גלאנץ-ליילס. ב-10 באוגוסט 1946 העיד סגל במשפטי נירנברג. בתצהירו מסר אמנם כי "אני הייתי מנהל תיאטרון הגטו, שהגרמנים הכריחו אותנו לקיים"; אולם במאמר שפרסם באותה שנה בגיליון הראשון של "פֿון לעצטן חורבן" ('מן החורבן האחרון') – כתב העת לתולדות החיים היהודיים בתקופת המשטר הנאצי, שערך ישראל קפלן והופיע מטעם הוועדה ההיסטורית המרכזית שליד ועד שארית הפליטה – הודה כי האחריות לייסוד התיאטרון הייתה של יעקב גנס.

אשתו של סגל, השחקנית מירה (מרים) בלויפארב נספתה בשואה . לאחר המלחמה נישא סגל לבטי, שחקנית ילידת וילנה.

בקיץ 1949 עלה סגל לישראל עם אשתו בעלייה ההמונית שלאחר קום המדינה והתיישב בתל אביב. בדצמבר 1950 התארגנה בתל אביב קבוצה של שחקנים, עולים חדשים ממזרח אירופה, במטרה להקים תיאטרון רפרטוארי ביידיש. אף שחלקם ידעו עברית, הוחלט על הקמת תיאטרון ביידיש כדי ליצור הזדמנויות תעסוקתיות עבור שחקנים עולים חדשים שלא השתלבו בתיאטרון העברי. סגל (פוליגלוט ששלט ב-7 שפות) היה מהשחקנים המרכזיים בלהקה, לצד דוד הארט ונתן וולפוביץ', שעמד בראשה. התיאטרון שכן בשכונת גבעת עלייה בדרום יפו. לדברי רחל רוז'נסקי, לא היה ללהקה צורך בבמאי, שכן השחקנים הכירו את התפקידים וזכרו את הבימוי של ההצגות; תיאטרון זה היה "העברה, כמעט ישירה, של תיאטרון יידיש ממזרח אירופה אל המציאות הישראלית, לא רק ברפרטואר שלו אלא גם במשחק, בבימוי ואפילו באווירה שנוצרה בו". בידי הלהקה אף עלה לגבור על התנגדות הממסד (באמצעות המועצה לביקורת סרטים ומחזות וגורמי האכיפה) לתיאטרון ביידיש, באמצעות הגשת עתירה לבג"ץ. ואולם, חרף הקשיים מצד הממסד והחברה, התיאטרון חדל מלהתקיים ב-30 ביולי 1952.

בשנת 1953 הצטרף סגל לתיאטרון "האהל", ושיחק בו עד 1956. הוא השתתף בהצגות "מנדל החוכר" לי"ל פרץ (1953), "החולה המדומה" למולייר (1953) "אדם מס' 15" לאדוארד הול (1953) "סוף העולם" למשה שמיר (1954) "הם ידעו מה רצונם" לסידני הווארד (1955) "אלדורדו" ליגאל מוסינזון (1955) "דונה גרציה" לקדיה מולודובסקי (1956).

ב-1964 שב ל"אהל", ושיחק בתיאטרון עד סגירתו ב-1969. 

סגל שיחק בעיקר בתפקידי אופי קטנים. במרוצת שנות ה-70 השתתף במספר סרטי קולנוע ישראליים: "התמהוני" (1970), "פְלוֹך" (1972), "מיכאל שלי" (1975). בביקורתו על הסרט "פלוך" ב"דבר" כתב זאב רב-נוף כי יתר השחקנים משלימים את אברהם חלפי, "ורובם עושים זאת היטב... ויותר מכולם ישראל סגל בתפקיד זבש. סגל הוא אחד השחקנים המקופחים בישראל. נהניתי מכל רגע בהופעתו, והצטערתי מאוד שתפקידו נגמר מהר. השחקנים – בעיקר חלפי ולא מעט גם סגל – הם הדבר השלם ביותר בסרט."

ישראל סגל היה נשוי כ-40 שנה לבטי סגל, שחקנית האהל, ובני הזוג התגוררו ברחוב גורדון בתל אביב. שנים רבות לפני מותו חלה בפרקינסון, ואשתו סעדה אותו. כשנתיים לפני מותם תרמו בני הזוג את עזבונם האמנותי למוזיאון התיאטרון בתל אביב מיסודו של עמיתם ל"אהל" יהודה גבאי, ובו מחזות וקטעי הומור וסאטירה מראשית המאה ה-20 וכן מאמרים ביידיש על תיאטרון וספרות שפרסם סגל בעיתונות של יוצאי המחנות.

בקיץ 1985 טבעה אשתו בים בחוף תל אביב, לאחר שהים היה סוער והמצילים נעדרו מעבודתם; גופתה נמשתה בבוקר מחוף גורדון. בעקבות מותה הפתאומי עבר סגל להתגורר בבית אחותה. חמישה שבועות לאחר מכן חלה הרעה במצבו הבריאותי, הוא אושפז בבית החולים איכילוב וכעבור כשבוע נפטר שם, בן 78 במותו. נקבר לצד אשתו בבית העלמין הדרום.

מקור: המכלול