אליקום צונזר

אליקום צונזר (צונזער) נולד בוילנה שבליטא, בשנת 1836. בבגרותו, התפרסם כמשוררה הראשון של תקופת ההשכלה ו"חיבת ציון". כישרונו עמד לו לחבר אף את הלחנים של שיריו.

ילדותו עברה עליו במצוקה; בגיל צעיר הוא נתייתם מאביו ונעוריו עברו עליו בדלות משוועת; לפרקים, עד כדי חרפת רעב. אולם צונזר לא היה עלם שייתפס לדיכאון. היה בעל אופי עליז ונפש פיוטית וידע להתגבר על המצוקות הקשות שפקדו את ילדותו.

מגיל צעיר שִמעו יצא כחורז חרוזים ומחבר מנגינות. עוד בילדותו, החל לחבר קטעי פולקלור ביידיש וחיבר שירים שהפכו, ברבות הימים, לשירי עם. בבחרותו, שימש כ"בדחן". היה זה מקצוע ייחודי, האופייני ליהדות מזרח אירופה. הבדחן לא היה בדרן המספר בדיחות, בלבד. תפקידו היה להעלות את מצב הרוח בחתונה, בשירה, בחידודי לשון, בהומור יהודי, לפרקים עם ציטוטים מהתלמוד ולפרקים בלשון המונית, הכול לפי החתך התרבותי של האורחים. דברי הבדחן היו שנונים ועסקו בענייני דיומא והסבו נחת רוח לשומעיהם.

לכשהגיע מועד טקס החופה, על ה"בדחן" היה לשנות את אווירת העליצות לאווירה חגיגית ומכובדת. כישרונו של צונזר, שאף נתן את קולו בשיר, היה כה משובח, עד ששימש דוגמא לבדחנים של ליטא, אוקראיינה, רוסיה ופולין. שמו הגיע לכל אתר ואתר בעולם היהודי. שנים לאחר מותו, המשורר הדגול איציק מנגר כינה את צונזר: "משמח היהודים הגדול בדורו". לא יכולה היתה להיות מחמאה גדולה יותר לזכרו של צונזר מאשר הערתו של גדול המשוררים היידיים בדור שבא אחריו.

צונזר ואחיו גויסו, בעל-כורחם, לצבא הצאר. אחיו לא חזר מהצבא ועקבותיו נעלמו. הגורל המר המשיך לרדוף את צונזר; הוא איבד את אשתו וארבעה מילדיו במגיפת החולרה שפקדה את ליטא. בנו שנותר נהרג בתאונה טראגית. כל המאורעות הדרמתיים הללו, מצאו ביטוי בשיריו ובפואמות שחיבר.

בשנות השמונים, צונזר נתפס לרעיון הציוני והתקרב אל חוגי "חיבת ציון".

בעקבות הפוגרומים שהתחוללו ברוסיה בשנת 1882, שכונו "סופות בנגב", החליטו כמה עשרות סטודנטים נלהבים מחארקוב, לעלות לפלסטינה ולהקים בה מושבה. הם קראו לעצמם אנשי ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה). אך קודם לכן, הם טרחו "לעלות לרגל" מרוסיה לוילנה, כדי לפגוש את אליקום צונזר. הוא חיבר לכבודם את ההמנון "'שיבת ציון".

מתקופת התקרבותו של צונזר לתנועה הציונית, נותר שירו המפורסם "סאָכע" ("המחרשה" ביידיש). שיר זה פשט כברק בקרב החבורות הציוניות. הצעירים שרו אותו בהתלהבות במסיבות ובהתכנסויות. כמעט והפך להימנון של הציונים הצעירים בווילנה. השיר שימש כסמן דרך בדרכם של חבורות ציוניות שביקשו לעלות לארץ-האבות ולהתפרנס מעבודת אדמה.

אף צונזר עצמו חלם לעלות ארצה ולהתישב במושבה גדרה, שהוקמה על ידי חבורת הביל"ויים, ידידיו החדשים, אולם הדבר לא נסתייע בידו. בשנת 1889 היגר לארה"ב ומצא שם את מחייתו מניהול הוצאה לאור ובית דפוס.

עד כמה יהודי אמריקה העריכו את צונזר והיו לו אסירי תודה על הרוח הרעננה, המעוררת תקווה, ששירתו הפיחה ביהודי מזרח אירופה, ניתן להיווכח מהאירוע הבא: בשנת 1905 יהודי ניו-יורק הביעו את הערכתם לצונזר וערכו לו מסיבה רבת משתתפים. העיתונות האמריקאית שסיקרה את המסיבה, כינתה את צונזר: "אבי השירה היידית". המסיבה רבת המשתתפים הניבה הכנסה נאה שהוענקה לו על ידי מארגני המסיבה ואפשרה לו לחיות ברווחה עד יום מותו בשנת 1913.

צונזר חיבר במהלך חייו כ-600 פזמונים, אולם רק שלושה מהם תורגמו לעברית. השיר "המחרשה" נכתב בעברית על ידי צונזר עצמו, בלשון מקראית נמלצת, בעוד שהמקור ביידיש נכתב בלשון עממית ופשוטה. לימים, נח שפירא, עיתונאי עברי ומשורר בן תקופתו של צונזר עיבד את השיר לעברית קליטה והוא מושר עד היום ונושא את השם "במחרשתי".

צונזר זכה לפרסום רב בחייו. הוא נתגלה כאחת הדמויות העממיות המוערכות ביותר אצל יהודי מזרח אירופה ולימים אף בארצות-הברית. הוא אסף, כינס והוציא לאור למעלה מתשעים כרכים של ספרות ושירה, אנתולוגיות, מחזות ושירים משל אחרים ומשל עצמו. כוחו היה רב בהתאמת מילותיו ללחניו או בהתאמתו של שירו ללחן של מנגינת עם ידועה.

ספריו נדפסו בבתי דפוס בווילנה, בניו יורק ובברלין. בבית הספרים הלאומי בירושלים נמצאים כארבעים מכתביו, כולם ביידיש. הם ראויים לגילוי מחדש בידי מתרגמים ומלחינים בעלי שאר רוח.

מקור: זמרשת