רומן גארי

רומן גארי (בצרפתית: Romain Gary;‏ 8 במאי 1914 – 2 בדצמבר 1980) היה טייס קרב, סופר, במאי קולנוע, מתרגם ודיפלומט יהודי-צרפתי ממוצא רוסי.

נולד בשם רומן קאצב (בפולנית: Kacew; ברוסית: Кацев) ב-8 במאי 1914 במוסקבה. גדל בווילנה ומאוחר יותר בוורשה. מעולם לא הכיר את אביו, שהיה שחקן רוסי, וגודל בידי אמו, נינה אובצ'ינסקי (Owczinski), שחקנית יהודייה-רוסייה. בגיל 14 עבר עם אמו להתגורר בניס, צרפת. למד משפטים בפריז, ואחר כך התגייס לחיל האוויר הצרפתי שם שירת כטייס קרב. עם הכיבוש הנאצי, נאלץ, כיהודי, לגלות לאנגליה שם שירת כטייס קרב בצבא צרפת החופשית, תחת פיקודו של שארל דה גול, באירופה ובצפון אפריקה. על שירותו קיבל גארי את אות לגיון הכבוד בדרגת אביר.

לאחר מכן היה דיפלומט. בין השאר שירת במשלחת צרפת לאו"ם בניו יורק, בלונדון, וב- 1956 היה קונסול צרפת בלוס אנג'לס. את כתיבתו הספרותית החל עוד בתקופת לימודיו, ואת ספרו הארוך הראשון שזכה לפרסום - "חינוך אירופאי" - כתב בעת המלחמה. לאחר שהיה לסופר מוערך בצרפת, החל לפרסם ספרים תחת שמות בדויים. לדבריו, הרגיש שהמבקרים לא טורחים לקרוא לעומק את יצירתו, בעוד שיצירה תחת שם חדש זוכה לקריאה מדוקדקת יותר. שם העט המפורסם ביותר בו השתמש הוא אמיל אז'אר, תחת שם זה פרסם ארבעה ספרים, ביניהם את "כל החיים לפניו", שזכה גם לגרסה קולנועית זוכת אוסקר בבימויו של משה מזרחי ובכיכובה של סימון סיניורה והשחקנית הישראלית מיכל בת-אדם. גארי זכה בפרס גונקור לספרו שורשי השמיים, וכאשר זכה בפרס גונקור כאז'אר על "כל החיים לפניו" סירב לקבלו, בעצת עורכת הדין שלו. בסך הכול פרסם 25 ספרים תחת שמו ושישה ספרים תחת שמות בדויים.

בסוף המהדורה העברית של ספרו "עפיפונים" מופיע כנספח "חייו ומותו של אמיל אז'אר" ובו הסברו של גארי על הסיבות שגרמו לו לבחור בשם הבדוי, וההשלכות המבדרות שהיו לכך מבחינתו. חוברת זו פורסמה לאחר מותו.

אשתו הראשונה הייתה הסופרת הבריטית, העתונאית ועורכת ווג (Vogue) לזלי בלאנץ'. הם נישאו ב- 1944 (בעת גלותו באנגליה) והתגרשו ב-1961.

ב-1962 נשא לאישה את אישתו השנייה, השחקנית האמריקאית ג'ין סיברג (שיחקה עם ז'אן פול בלמונדו בסרטו של ז'אן-לוק גודאר "עד כלות הנשימה"). הם התגוררו בלוס אנג'לס, והתגרשו ב-1970 (ג'ין סיברג התאבדה ב-1979). לשניים ילד משותף, אלכסנדר דייגו גארי.

לאחר התאבדותה של אישתו השנייה, ג'ין סיברג, בשנת 1979 סבל גארי מדיכאון. ב-2 בדצמבר 1980 שם קץ לחייו ביריית אקדח בדירתו שבפריז.

מקור: ויקיפדיה

רוחמה אלבג/הארץ, 1/10/19: מר פיאקיאלני מרחוב פוהולנקה הגדול מספר 16, וילנה, ביקור בווילנה בעקבות ספרו של רומן גארי "הבטחה עם שחר"

הדפתי את ההצעה לבקר בווילנה בנימוק שבליטא ביקרתי כמה פעמים בעבר, אולם קטע מספר אחד אותת לי שאולי כדאי לחזור. הוא מתחיל כך: "חיינו אז זמנית בווילנה... בדירתנו שנהפכה ל'סלון גדול של אופנת פאריס'". בהמשך מסופר על אם ובן המתגוררים בשכונה דלה בווילנה, בבניין רב־דירות שאיכלס עשרות משפחות, רובם פליטים יהודים מפולין ורוסיה, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בספר הכתוב בגוף ראשון מתוארות חוויותיו של ילד יליד וילנה, בן של כובענית ומעצבת בגדי ערב ושל אב שנעדר מחייהם רצופי התנודות. בזכות תושייתה של האם הכל־יכולה הדירה הדחוקה נהפכת לסלון בגדים נחשק בעל שיק פאריסאי, שאחרי תקופת הצלחה מרשימה נוחל מפלה. התכשיטים הספורים נמכרים. וילנה קפואה והדירה גם כן. תשלום שכר הדירה מתעכב ובעלת הבית מאיימת שתשליך אותם לרחוב. ומתוך התהום הזאת מודיעה לו אמו בתרועת ניצחון כי הוא יהיה שגריר צרפת! תגובתו נוגעת ללב: "לא ידעתי מה זה, אולם נתתי הסכמתי לכך. הייתי בן שמונה בלבד, אבל כבר החלטתי: אתן לאמי כל מה שהיא חפצה".

שבתי אל הגטו הגדול והקטן, לפסלו של הגאון מווילנה, לביתם של סוצקבר ואבא קובנר, ואל הקתדרלה הגדולה שבחזיתה זוהר בלובן פסלו של משה אוחז בלוחות הברית, בפרפרזה למיכלאנג'לו, מלווה בפואמה "וילנה" שכתב זלמן שניאור, שהיתה ועודנה מפה מהימנה לאתרים בעיר שכונתה בפי יהודיה "ירושלים דליטא". ביקור בבית הכנסת "טהרת הקודש" הזכיר משהו מהעבר המפואר הזה, כשבערב שבת הגעתי עם חברים לתפילה יחד עם קומץ מתפללים מקומיים וחזן שהפליא לשורר. גם סעודה חגיגית היתה שם.

ביקרתי גם בקובנה, כולל הגימנסיה העברית וסיור סביב ביתה של לאה גולדברג, שבכניסה אליו עומד בית קפה חדיש ופינות ישיבה חינניות בגינה סמוכה. גם פה נכונה לי הפתעה כשברחוב מאפו ניצב פסלו של בן המקום, הסופר אברהם מאפו, מחבר הרומאן העברי הראשון "אהבת ציון", עומד על כיסא ומסביר פנים לעוברים ושבים בתנופת יד אצילית. לא פסחנו על הגטו של קובנה ועל בניין ישיבת "סלובודקה" שבטבורו.

ספרים הם כאמור התמריץ, והרומאן "הבטחה עם שחר" מאת רומן גארי (1980-1914) היה בין הסיבות העיקריות. הספר כמו־אוטוביוגרפי (כך מצהיר המחבר) ומתאר את ילדותו בווילנה, את סביבת המגורים, השכנים, תשוקות ואהבות, עוני מחפיר ועושר, גדלות נפש ודלות, חורף מושלג וקיץ מלבלב, התרוששות ותקוות גדולות. מעל כל אלה נישאת אמו המסורה, שאין גבול ליכולותיה ולהקרבה שלה למען בנה היחיד. בין השאר היא רוכשת לו כינור משובח כדי שילד הפלא שלה יהיה לפחות ישה חפץ, אף הוא יליד העיר, ששמו נישא בפי כל באותה תקופה (אביו של חפץ היה מנצח התזמורת הסימפונית של וילנה). ישה חפץ הוא לא הצליח להיות, אך ברבות השנים גארי זכה להעניק לכנר האגדי, בתוקף תפקידו כקונסול צרפת בלוס אנג'לס, את אות לגיון הכבוד.

הוא לומד לרכוב על אופניים, שועט ברחובות, אך תמיד רץ מישהו אחריו משגיח פן יאונה לו רע, בשליחות אמו כמובן. הוא הולבש במיטב המחלצות, עטוף פרוות סנאי בחורף וחליפה לבנה מחויטת בקיץ, מטייל עם אמו בחוצות העיר האלגנטית בדרכם לקולנוע, פוקד את כל חנויות הספרים ברובע, וכך הלאה הולכת ומתעצבת אישיותו כאיש העולם הגדול, כפי שהועידה אותו אמו להיות.

ההידרדרות ניחתת עליהם כמעט במפתיע. הם מנושלים מכל רכושם. חסרי כל הם עוקרים לוורשה, ומשם, עקב תקרית אנטישמית בבית הספר הפולני, הם מגיעים על סף שנתו ה-14 של גארי לדרום צרפת ומשתכנים בעיר ניס, מחוז חלומותיה של האם שלא חדלה לייחל שבנה יגיע לגדולות, ורק בצרפת! הבן לא הכזיב. הוא למד משפטים (בפאריס ובאקס אן פרובאנס), שירת כטייס במלחמת העולם השנייה ושב לניס מעוטר באותות כבוד. באופן מרעיש הוא מגלה שאמו, שכתבה לו מכתבים מעודדים כל תקופת המלחמה, אינה בין החיים וכי הללו נשלחו אליו בהוראתה אחרי מותה.

רומן גארי, דיפלומט וסופר מוערך שזכה בפרס גונקור, נולד בווילנה כרומן קצב, לאביו אריה־לייב ולאמו מינה, שהיתה שחקנית תיאטרון לשעבר, שניהם ממוצא רוסי. לאחר נישואים חפוזים ולידת התינוק רומן נפרדו ההורים ומאז ועד מותה הוא היה כל עולמה. השנים בווילנה הותירו בו חותם בל יימחה, ולסביבת מגוריו והאירועים שפקדו אותו בעיר הוא נצמד באדיקות ומייחס להם חשיבות רבה.

הגענו לבניין פינתי, מבנה ניאו־רומנסקי גדול המשתרע על פני שני רחובות, לא הרחק ממרכז העיר. שלט שיש מספר כי בבניין זה גר הסופר רומן גארי בין השנים 1923-1917. חיפשנו דרך להיכנס אל הרחבה הפנימית על־פי ההנחיות בספר ("חצר ביתנו בווילנה שמורה בזיכרוני כזירה עצומה... הכניסה לחצר עברה דרך שער עגלות ישן"). נערה שניקתה חלונות באחת החנויות הצביעה על שער העגלות והגענו אל חצר קסומה שעצי אלון וצפצפה גבוהי צמרת מעטרים אותה. שם עמד בעבר מחסן עצים עם שלל אוצרות שהוטמנו בו, ממלכתו הבלעדית של הילד. במרכז החצר באר מים ישנה, מתקני משחקים וספסלים.

יכולתי לדמות בעיני רוחי כיצד עומדת האם הגדולה מן החלומות, שלדברי בנה "לא היתה אמי אשה ששמרה בלבה את חלומותיה. מיד הוציאה הכל לרשות הרבים, הכריזה, הצהירה". וכך, בלב החצר עמדנו גם אנו, בתפקיד השכנים שהיא טרחה להזעיק כדי שיקשיבו לנאומה: "פשפשים זעיר בורגניים, אינכם יודעים עם מי יש לכם הכבוד לדבר! בני יהיה שגריר צרפתי, אביר לגיון הכבוד, מחזאי גדול, איבסן". צחוקם של השכנים אפף את כל החלל ונדמה כי עדיין הוא נישא פה בין עלוות העצים, מרחף מעל הגזוזטרות הדחוסות ובין החלונות המחופים וילונות באינסוף צבעים. פניהם הלגלגניות והמזלזלות באותו מעמד הם כאין וכאפס לעומת ההתעללויות שספג בהמשך. "בית החזה שלי היה משול לכלוב אשר בו מתרוצצת חיה מבוהלת המבקשת לנוס על נפשה". המפלט היה מחסן העצים שם הסתתר ופרץ בבכי, שקל ברצינות רבה לשלוח יד בנפשו וחזר בו כשחתול השתחל פנימה וליקק את פניו הבוכיות.

גם החתול אך גם השכן בעל פני העכבר העצוב, מר פיאקיאלני, מניאים אותו מלעשות מעשה אובדני. דברי האם עשו על השכן רושם עז והוא היחיד שהתייחס אל הילד המושפל ביראת כבוד; הזמינו לבקר בביתו, כיבד אותו ברחת־לוקום וניסה לפייסו כשהוא מעודדו באומרו כי אימהות מרגישות כאלה דברים וכי מי יודע אולי היא צודקת. השכן הנדיב סוחט הבטחה — שגארי עמד בה והקפיד לקיים אותה מול מלכת אנגליה, במסדרונות האו"ם, ברשתות הטלוויזיה וכמעט בכל מקום אפשרי — כשתהיה אדם חשוב תאמר לאנשים הדגולים שתפגוש "שברחוב פוהולנקה הגדול מספר שש עשרה בווילנה חי לו אי פעם אדם בשם מר פיקאיאלני". גם אנחנו זכרנו כי ברחוב פוהולנקה הגדול גרו פעם לפחות שני אנשים חשובים!

ובכך לא תמו כל ההבטחות בביקור הקצר הזה ביום שמשי נאה. "יש מונומנט של גארי", אמר לנו המדריך המקומי. בשנת 2006 הוחלט להנציח את הסופר והמשימה הוטלה על פסל מוכר שפעל בליטא, רומולדס קווינטס (2018-1953, Romualdas Kvintas), שעבודה נוספת שלו עומדת באזור הרובע היהודי לשעבר. זהו פסלו של ד"ר צמח שאבאד, שנולד כאן, פוליטיקאי ורופא יהודי מסור שהיה פעיל בקהילת וילנה, בעיקר אחרי מלחמת העולם הראשונה, ונודע ביחסו המיוחד לילדים עניים. ד"ר שאבאד הידוע שימש השראה לסיפורו של קורניי צ'וקובסקי, "לימפופו".

יצאנו מהחצר השקטה אל הרחוב השקט אף הוא, אל שרשרת חנויות ובתי קפה, כולל ביסטרו בשם "גארי". בצומת הרחובות כיכר זעירה מוקפת עצים, שממנה משקיף אל הבניין פסל ברונזה שובה לב של ילד האוחז גפה של נעל ומצמידה אל לבו, מבטו נישא אל השמים. אנשים מניחים לרגליו תשורות קטנות, פרחים ועטים — מוקד עלייה לרגל למעריצי רומן גארי.

אין ספק שהבחירה לעצב פסל של ילד ונעל, מקורית וקולעת לאחד הסיפורים המרגשים ב"הבטחה עם שחר" והקשורה ליחסו של גארי לסוגיית האהבה, שראשיתה באהבת אמו ואולי גם אחריתה. הילד התאהב לראשונה בגיל תשע, פרשה נועזת ומלאת יצרים שכמעט עלתה לו בחייו. נשוא אהבתו היתה שכנתו, ילדה בשם ולנטין שהתגרתה בו ואילצה אותו לאכול למענה פרפרים, פקק ישן, חול, מניפה יפאנית, דובדבנים על גלעיניהם ועוד ועוד, ולבסוף — נעל.

אנדרטה לזכרו של רומן גארי בווילנה. ילד האוחז גפה של נעל ומצמידה אל לבו, מבטו נישא אל השמים. צילום: קושצבה ברוך

הילד הצייתן, שלא היה מוכן לחוות דחייה ואהבת אמו שימשה לו מודל אבסולוטי להגדיר מסירות עד הקצה, הביאו אותו ללעוס גם נעל ולבלוע ביסודיות חתיכה ועוד חתיכה. סופו של המעשה ההרואי בבית החולים. וכך מסכם גארי את מקרה הנעל: "בשנות נדודי הרבות נשאתי עמי נעל גומי של ילד פגומה על ידי סכין. בן עשרים וחמש, בן שלושים, בן ארבעים, והנעל עודנה עמי. מוכן תמיד לסיים את המלאכה אם יש צורך". בשעות הערב חלפנו בנסיעה על פני הפסל והבחנתי שהונח שם זר פרחים ורודים עטור בסרט תואם.

כשיצא ספרו "שורשי השמים" (1956) הגיע גארי לפאריס כדי לקבל את פרס גונקור. עוד חלום של אמו שהתגשם. במשרדי ההוצאה חיכה לו מכתב מאיש שהיה זונדרקומנדו באושוויץ. תוכן המכתב אמור היה לנחם את הסופר עטור התהילה, ובו נאמר לו שאביו לא הגיע לתאי הגזים אלא מת מפחד על הסף. "אותו אדם שמת כך, היה זר לי, אולם מאותו יום נהיה אבי, לנצח". משפט זה הפך את רומן גארי, בעיני לפחות, לאישיות מרגשת ומרתקת עוד יותר. כששבתי מווילנה חיפשתי במרץ את ספרו הראשון, "חינוך אירופי", המוזכר ב"הבטחה עם שחר" בהקשר של "פרשת הנעל".

"חינוך אירופי" (1945) הוא במידה רבה גם תגובה של גארי למוראות המלחמה כשזירת התרחשותו היא לא פחות מאשר וילנה בתקופת מלחמת העולם השנייה. גארי, ששירת כטייס בצבא צרפת החופשית בצפון אפריקה, בחר לקבוע את מקום העלילה בספר הביכורים שלו בעיר ילדותו דווקא. הדמות המרכזית היא יאנק בן ה-14 החובר אל קבוצת פרטיזנים ביערות הסמוכים ומגיח מדי פעם, בשליחות זו או אחרת, לבית ברחוב פוהולנקה, שם, בקומה הראשונה, מתגוררת אהובתו של מפקד הפרטיזנים.

ב"חינוך אירופי" הוא מציב אנדרטה משלו לעיר ואם, במלוא המשמעות של הצירוף. יאנק, גיבור היצירה, שב, גם כשלא התבקש, אל הדירה בקומה הראשונה שפעם נשמעה ממנה מנגינת פסנתר, ולאחר שדייריה נתלים ברחוב מתיישב בה קצין גרמני וכעת בוקעת ממנה מוסיקה מאת שופן. "גרת כאן, לפנים? אני מבין. אבל אין לי יד בזה. הקצו לי את הדירה, לא ביקשתי אותה", מתנצל הקצין בפני הנער הפרטיזן הפולש אל הבית באישון לילה. מפגש זה פותח סדרה של ביקורים מהולים בייסורי מצפון. יאנק נמלט מהיער לעיר על מנת להאזין למוסיקה שמשמיע לו קצין גרמני בבית ילדותו שאותו הוא מסרב לנטוש. באופן זה הוא שב לעידן התמימות, כשהמוסיקה בעידן האופל מקרבת אותו לאמו ולהבטחה שהוא יהיה פעם משהו. ואולי הוא שב גם לאפשרות להציץ בשכנים שברחוב פוהולנקה שאותם הוא זוכר ללא טינה.

גארי מגלה בקיאות רבה בקורותיה של וילנה בשנות המלחמה ומהספר לא נפקדים מראות מן הגטו, תחנת הרכבת ופיצוץ הגשרים על הנהר, הסנדלר השכונתי, סטודנטים שהיה להם בית דפוס מחתרתי, בית חרושת שנהפך לבית כנסת שבשירתו של החזן מצוטטים קטעים שלמים מסידור התפילה. מחווה זו ליהודי וילנה קושרת בין הספר הראשון "חינוך אירופי" שמרחבו הוא וילנה, שאליה הוא שב שנים רבות לאחר שעזבה, לבין "הבטחה עם שחר" שהוא הומאז' יפה לילדותו בה.

אמנם, הפרק הליטאי בתולדות המשפחה הקטנה נחתם במשפט "עזבנו את וילנה ללא צער", כשהאם והבן פתחו דף חדש בדרום צרפת ולמעשה ניצלו מגורל יהודי וילנה שהובלו אל פונאר, ביניהם מן הסתם גם מר פיאקיאלני. אך הם לא נשכחו, לפחות לא "אותו אנוש־עכברי עדין" כפי שמספיד אותו גארי, "שמצא את מותו בידי הנאצים, בתוך שישה מיליון יהודי אירופה", ומתוך נאמנות לו הוא מוסיף, "תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים".

תודתי העמוקה לשותפי למסע הרב ד"ר בני לאו, למדריך הווילנאי מר דני גורביץ', ולקבוצת בית עגנון בירושלים.