שמואל ורסס

שמואל ורסס נולד בווילנה. לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה "תרבות" החל ללמוד באוניברסיטת וילנה. מגיל 14 עד 19 עבד כמתנדב בייוו"א (מכון המחקר ליידיש). בנעוריו עשה מספר ניסיונות בכתיבה ספרותית, חלקם ביידיש, ופרסם מספר סיפורים ורשימות בעיתונות יידיש בווילנה ובוורשה, חלקם תחת שם העט "א יונגער". בשנת 1935 עלה לארץ ישראל והמשיך ללמוד בחוג לספרות עברית שבאוניברסיטה העברית. שם עשה את לימודיו מהתואר הראשון עד השלישי, והושפע ביותר ממורו הנודע פרופ' יוסף קלוזנר. לאחר הגעתו לארץ חדל מכתיבת פרוזה. עבודת המ"א שלו שהוגשה בשנת 1939 לקלוזנר הוכתרה בשם "תקופת ההשכלה העברית בווילנה (הסופרים העבריים בדורם של רמא"ג ואד"ם הכהן)", והקיפה 316 בכתב יד. את עבודת הדוקטור כתב בהנחייתו של פרופ' שמחה אסף, ועבודת הדיסרטציה שלו הייתה בנושא "מחקרים בספרות המוסר של היהודים בספרד: מראשית המאה הי"ג ועד סוף המאה הט"ו". את תואר הדוקטור קיבל ב-1947.

לפני קום המדינה הרצה בסמינר למורים שבמחנות המעצר בקפריסין ובפני מדריכי תנועת נוער מבוגרים. לאחר קום מדינת ישראל לימד חיילים עולים חדשים ספרות עברית.

החל מ-1953 נמנה עם סגל החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, ובשנות ה-70 כיהן כראש החוג. בשנת 1967 התמנה כפרופסור חבר, וב-1975 היה לפרופסור מן המניין. ב-1983 פרש לגמלאות. שימש כמרצה אורח באוניברסיטאות חיפה, תל אביב, ובאר שבע.

מנישואיו לרחל (נפטרה ב-1941) נולדה בתו דבורה אלרן. אשתו השנייה, אסתר כספי, הייתה מתרגמת ומשוררת.

שמואל ורסס נפטר ב-18 באוקטובר 2010 בירושלים.

ארכיונו, הכולל תעודות אישיות, יומנים ופנקסים, התכתבות, חומרי הכנה ורשימות (וכן חומר משל אשתו אסתר כספי ואודותיה), נמסר למחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית.

פעילותו מקיפה מספר סוגות: סוגה אחת היא המגעים שחלו בין ספרות היידיש לספרות העברית, בצורת עיבודים לשוניים מלשון אחת לרעותה ותרגומים. זאת הוא בחן ביצירותיהם של יוסף פרל, מנדלי מוכר ספרים, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, י"ד ברקוביץ, חיים נחמן ביאליק, וש. בן ציון.

ורסס הוא מגדולי חוקרי ספרות ההשכלה. הוא הרבה לחקור את הפואטיקה, הנושאים והז'אנרים השונים של ספרות ההשכלה (הסאטירה, הפרוזה המחורזת, הפיליטון, האוטוביוגרפיה והרומן. תיאר את האוריינטציה שלה לחסידות ולשבתאות ואת מערכת היחסים שלה עם ספרות אירופה הכללית. הוא חקר את היוצרים הבולטים של ספרות ההשכלה, כמו יצחק ארטר, י"ל גורדון, יוסף פרל, יהודה בן מרדכי הורביץ ואברהם מאפו. פרט לכך סיכם את תולדות המחקר בהּ.

ורסס חקר גם את הספרות העברית הקלאסית. הוא בחן את התמורות בנושאים ומאפיינים בספרות. הוא בחן את המקורות העממיים והמיתיים שספרות זו שאבה ממנה. זאת הוא עשה בסופרים שהם מעמודי התווך של ספרות זו: ביאליק, פיארברג, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, חיים הזז וש"י עגנון.

הוא חקר את תולדות כתבי העת העבריים, מן "המאסף" ועד העתונות העברית בפולין שבין מלחמות העולם. הוא אף שלח ידו בחקר הספרות העברית החדשה.

מקור: ויקיפדיה

משא וילנה, שמואל ורסס (1915-2010), זקן חוקרי ספרות ההשכלה מרדכי זלקין

באחד הערבים צילצל הטלפון. אי אפשר היה שלא להכיר את קולו של הדובר - הפרופסור שמואל ורסס. ביקש שאסור אצלו, שני עניינים לו אלי. קבענו שאבוא למחרת בתשע בבוקר. כשנקשתי על דלת ביתו פתח, הזמינני להיכנס, הושיבני בכורסת האורחים, והוא עצמו התיישב בפינתו הקבועה על הספה שממול. אכן, הזמן נתן בו את אותותיו. קומתו שחה, אנחותיו תכפו, רגלו הסבה לו כאב מרובה ואף זיכרונו בגד בו מפעם לפעם. כדרכנו הפלגנו, בשיחתנו ובדמיוננו, אל עיר הולדתו, ואל עיר אהבתי - וילנה, ירושלים דליטא. הוא עבר לדבר על מחקריו העומדים בשלבים שונים של פרסום, כגון הספר על יוסף פרל, וכן על מחקרים שלא יזכה לפרסם, לדבריו, דוגמת מוטיב המוות ובית הקברות ביצירותיו של עגנון. יותר מכל הצר על כך שעיניו בוגדות בו ואין הוא יכול, כבעבר, לבדוק כל פרט ופרט בכתבי היד של ספריו העתידיים. הצעתי שאסייע בעדו.

כבר לפני שנים רבות הזכיר בשיחותינו את עבודת המאסטר שלו שנכתבה בהדרכתו של יוסף קלויזנר ושעסקה בעולמם של משכילי וילנה. מעולם לא הרשני לעיין בה, מעבר להצצה חטופה. הערתו של קלויזנר כי "העבודה ראויה לפרסום" שבה ועלתה בשיחות אלה מעת מעת, אולם דומה היה שמשהו מעכב בעדו מלעבדה לספר. לא ידעתי מה הדבר. הוא סיפר לי שסיכם כי בבוא העת תועבר עבודה זו למחלקה לכתבי יד בספרייה הלאומית וביקשני להקפיד על כך שכל מי שיעשה שימוש בעבודה זו יזכיר את שם מחברה.

שוחחנו קמעה על ספרייתו הגדולה והעשירה. הוא נאנח ואמר שגורלן של ספריות מעין אלו שאין להן דורש, והן מתגלגלות ברשות הרבים וסופן במקומות שאיש אינו מעריכן. שבנו לווילנה. חשתי שהוא מאריך בשיחה, שלא כהרגלו. ושמא ביקש לדחות את רגע הפרידה ככל שאפשר. העלנו את זכר הגר"א וה"גר צדק", נפוליאון בווילנה ובית הקברות הישן, זליג קלמנוביץ' ומכון ייוו"א, והסופר א' ווייטער. שוטטנו בווילנה שיטוט של דמיון מרחוב לרחוב ומסמטה לסמטה, מספריית האוניברסיטה הווילנאית ל"הר הלבנון", הלא הוא פרוור לבונישוק, וכך הלאה וכך הלאה.

הוא סיפר שרצה לשוב ולבקר בעיר הולדתו, אולם הדבר לא נסתייע. וכל עת שדיבר בה עטו עיניו דוק של חלום ושל עצב. השתתק. חשתי שדבר מה על לבו. ביקשני להוציא מארון הספרים את האלבום "ירושלים דליטא", שלושת הכרכים האדומים והמונומנטליים שערך לייזר ראן, בן וילנה. חשתי שהוא מוליכני בידו אל עיר הולדתו, אל בית ילדותו, "שאוולסקה שמונה" כפי שכינהו בערגה. שאלני אם חיבור זה מצוי בספרייתי. משעניתי בשלילה הציע שאקבל אותו מידיו. קשה היתה עליו ההצעה והפרידה מספריו, וקשה היה לי לקבל הצעתו. הוא שב והפליג בתיאור מפורט של תוכן הכרכים ומה תועלת ימצא בהם החוקר. חוקר וילנה. ורק אוהב ספר ואוהב וילנה יבין זאת. סייעתי לו לקום ממקום מושבו על הספה ועברנו אל השולחן. הוא נטל את הכרך הראשון, ליטפו בזהירות שוב ושוב, ופתחו באנחה כבדה. ביקש את עטי, כתב מה שכתב בכתב ידו המעוגל, כתב יד של פעם, זה המוכר כל כך לרעיו ולתלמידיו, וחתם "שמואל ורסס". משסיים, מסר הספרים לידי כשהוא מסב את עיניו ממני. נטלתים, והיו לי כמשא כבד.

באה שעת פרידה. קמנו מהשולחן וקולו נצרד. דמעות עמדו בעיניו של האיש העצור והחסון כאלון הזה. ליטוואק בכל רמ"ח אבריו. קשה לי לחשוב, אמר, שלא ניפגש עוד. הוא פרץ בבכי, חיבקני חיבוק ארוך, וציווני: אל תרפה! המשך במחקרך! זכרון וילנה היהודית מוטל על כתפיך.

הבטחתי.

הוא אחז בידי וליווני אל הדלת. הבטתי לאחור והבחנתי בדמותו המתרחקת ובגוו השחוח הרועד קמעה. דור הולך. יצאתי, ומשא וילנה על כתפי.

קרא עוד: יונתן מאיר