שמואל יוסף פין

שמואל יוסף פִין (מכונה רש"י פין או רשי"פ; פֿין; בכתב לטיני: Samuel Joseph Fuenn (Fünn)‎; ט"ו בתשרי ה'תקע"ט, ספטמבר 1818 - י"ב בטבת ה'תרנ"א, 23 בדצמבר 1890) היה סופר וחוקר עברי, איש תנועת ההשכלה ומראשי הקהילה היהודית בווילנה. עורך כתב העת "הכרמל" ומחבר "האוצר", "קריה נאמנה" ו"שפה לנאמנים". בשנותיו האחרונות מראשי "חובבי ציון" בליטא.

ב-1838 החל לשמש כמורה פרטי בביתו של גביר משכיל בווילנה, והתיידד עם שאר משכילי וילנה, ובראשם מרדכי אהרון גינצבורג ואד"ם הכהן. כשאר המשכילים בתקופה זו ראה עצמו כחלוץ וקרא לתקן את פגמי החברה המסורתית היהודית על ידי היפתחות לתרבות המודרנית, לחינוך מתוקן ולהשתלבות אזרחית באימפריה הרוסית. ב-1841 מונה למורה לעברית ולתנ"ך בבית הספר היהודי המודרני הראשון בווילנה. באותה שנה ניסה לייסד כתב עת של המשכילים בשם "פרחי צפון", ובו מאמרים פובליציסטיים ומחקרים, אך כתב העת לא החזיק מעמד (שני כרכים יצאו ב-1841 וב-1844, וכרך שלישי הוכן ב-1846 ולא יצא לאור). בפרשת "ההשכלה מטעם", הרפורמות שהציעו שלטונות האימפריה בחינוך היהודי, תמך בעמדת הממשלה ואף תרגם לעברית - אם כי בעילום שמו - את "מגיד ישועה", החוברת שבה הציג מקס ליליינטל את הצעותיו. ב-1846 היה מן הפעילים המרכזיים בביקורו של משה מונטיפיורי בווילנה, ואף תרגם לעברית את דרשתו של מזכירו של מונטיפיורי, אליעזר הלוי, בשם "משא אליעזר". באותה שנה נשא אישה שנייה, ואף היא מתה לאחר כשנתיים.

"קריה נאמנה", וילנה תר"ך (1860)

ב-1847 מונה למרצה בבית המדרש לרבנים בווילנה, שהוקם בפקודת השלטונות ונועד לחנך רבנים ברוח ההשכלה. כשאר המשכילים העבריים גם הוא התאכזב לגלות שתלמידי בית המדרש נוטים יותר להשכלה רדיקלית, ורואים עצמם קרובים יותר למורים הרוסיים הנוצרים מאשר למורים היהודים. ואכן, משנות החמישים והשישים הפך רש"י פין להיות אחד מראשי הזרם המתון והשמרני של ההשכלה, לעומת המשכילים בני "הדור החדש", שהיו יותר רדיקלים וקראו למהפכה בחיים היהודיים. במקביל השתלב בעמדות שונות בממסד היהודי והרוסי: מונה לוועד הרבנים (1861), לחבר ועדת הצדקה של הקהילה, לחבר בחברת מרבי השכלה בישראל ולחבר במועצת העיר וילנה. ב-1851 נשא בשלישית אלמנה עשירה, מה שאיפשר לו לפרסם ביתר קלות ספרים ומחקרים שלו. ב-1856 התמנה מפקח מחוזי על בתי הספר היהודיים בווילנה. ב-1863 קיבל רישיון להקמת בית דפוס וייסד בעירו את דפוס פין, רוֹזֶנקרַנץ ושריפטזֶצֶר בשיתוף עם האחים רוזנקרנץ, שריפטזצר וציונסון, עובדים לשעבר של דפוס ראָם (רוֹם).

ב-1859 קיבל פין רישיון להוציא שבועון עברי, וב-1860 החל להוציא את "הכרמל", שמ-1863 נדפס בבית דפוסו. השבועון הכיל חדשות והודעות של הממשלה, ולצִדן מאמרי חכמה, ספרות ומחקר וכן מוסף ברוסית, שהופעתו הייתה מתנאי הרישיון. מדיניות העריכה של פין הייתה פלורליסטית למדי והוא אִפשר גם למשכילים הצעירים והרדיקלים לכתוב בו את דעותיהם, אף כי הללו התרעמו לעיתים על שמרנותו, הססנותו ונטייתו הממסדית של העורך. בין הכותבים ב"הכרמל" היו יהודה ליב גורדון (שפרסם בו את שירו החשוב "הקיצה עמי"), יחיאל מיכל פינס, אברהם אורי קובנר, אברהם פפירנא, ורבים אחרים. פין עצמו כתב מאמרים פובליציסטיים רבים ב"הכרמל". הוא קרא להשתלבות היהודים בכלכלה ובתעשייה המודרנית, לחינוך מודרני ולשחרור האישה היהודייה. ב-1868 פתח פולמוס מעל דפי "הכרמל", כשהציע שינויים הלכתיים קלים בהוראת שעה (היתר קטניות בפסח בשעת מחסור). מצד שני גם התנגד לרוחות ההשכלה הקיצונית, להתבוללות ולשאיפות הרוסיפיקציה שהילכו אצל הצעירים היהודיים.

בעקבות עומס עבודה וקשיים כלכליים שינה פין ב-1870 את אופיו של "הכרמל" והפך אותו משבועון לירחון. כתב העת התמקד כעת יותר במחקר ובחכמת ישראל, ופורסמו בו בין השאר מאמרים של שלמה בובר, אד"ם הכהן, חיים זליג סלונימסקי, משה שטיינשניידר ושל פין עצמו. כשכתב פרץ סמולנסקין ביקורת חריפה על משה מנדלסון, "אבי תנועת ההשכלה", יצא פין במאמר להגנת מנדלסון. לקראת סוף שנות השבעים עבר מוקד הדיון בשאלות השעה לכתבי עת אחרים, בעיקר "השחר" ו"המליץ", ובסופו של דבר סגר פין את "הכרמל" ב-1880. במקביל הוסיף פין לפרסם ספרים ומחקרים בחכמת ישראל, תוך מגמה לתרגם לעברית - ולייבא למזרח אירופה - את חידושי המחקר במדעי היהדות בגרמניה. הוא אף תרגם ועיבד סיפורים היסטוריים שעסקו בעלילות גבורה של שמירה על זהות יהודית, כגון סיפוריהם של בוסתנאי ושל יעקב טיראדו. מ-1882 היה אחד התורמים למאסף הספרותי "גן פרחים" בעריכת יהושע מזח.

משנות השמונים ואילך החל לפעול במסגרת תנועת חיבת ציון. עמדתו כמשכיל מתון ומעמדו בקהילה סייעו לו לשמש כמגשר בין הרבנים ושומרי המסורת שתמכו בתנועה ובין המשכילים החילונים שפעלו בה. בין השאר תיווך בין הצדדים בשעת פולמוס השמיטה בשנת תרמ"ט (1888 - 1889). רוב פעילותו הציונית הייתה בתחום הפוליטי והעסקני, ולאו דווקא בתחום האידאולוגי; הוא לא פרסם מאמרים או רעיונות לאומיים, ואף מזכירו, יהודה ליב אפל, כתב כי "אמונתו [ברעיון הלאומי] הייתה יותר חרדית מלאומית". עם זאת סייע רבות לתנועה, הן בניסיונו בפוליטיקה ובפישור בין בעלי דעות שונות והן ביוקרתו כאחד מזקני הקהילה וראשי הדור הישן.

ביום הולדתו השבעים, בסוף 1888, נערכו כמה אירועים חגיגיים בווילנה, נשלחו ברכות מקהילות יהודיות ברחבי אירופה ופורסמו כתבות ומאמרים בעיתונות העברית. הוא נפטר בווילנה ב-11 בינואר 1891 (סוף דצמבר 1890 לפי התאריך הרוסי שנהג אז).

בנו ד"ר בנימין פין (1848–1901) היה חניך בית המדרש לרבנים בווילנה ואחר כך למד רפואה באוניברסיטת סנט פטרבורג. בתום לימודיו שב לווילנה וכרופא טיפל בחולים עניים. הוא המשיך את מפעלי אביו, תמך במושבות בארץ ישראל והיה פעיל אף הוא בתנועת חובבי ציון. לאחר מותו הוריש חלק גדול מהונו למוסדות צדקה ולתמיכה ביישוב ארץ ישראל.

"האוצר", מילון השפה העברית

בימי צעירותו, בשנות השלושים והארבעים - ימי ראשית פעילות אנשי תנועת ההשכלה במזרח אירופה - היה פין מן החלוצים שקראו לשינוי אופי החברה היהודית המסורתית. כחבריו המשכילים ראה אף הוא צורך במהפכה ובמלחמה בעולם האדוק והישן. ואולם עם השנים הפך פין לדמות מייצגת של ההשכלה השמרנית והמתונה. כנגד המשכילים הרדיקלים שפעלו להיטמעות מלאה בחברה ובמדינה הרוסית (רוסיפיקציה) תמך הוא בהשכלה עברית-יהודית, המשתלבת במסורת היהודית. בניגוד למשכילים בגליציה במחצית הראשונה שלהמאה ה-19 שלחמו בעולם הרבני ובפרט בחסידות, היה הוא, ביחד עם אליעזר צווייפל, מן הראשונים שפיתחו את התאוריה ההרמוניסטית על "שלושת הרועים", כלומר שלושת מנהיגי הזרמים היהודים שקמו במאה ה-18: הבעש"ט, אבי החסידות, הגר"א, אבי ההתנגדות הליטאית ומנדלסון אבי ההשכלה - שלושה זרמים שכולם חיוביים ותורמים ליהדות. בתיאוריו את תולדות תנועת ההשכלה תיאר אותה כמשתלבת ברצף שראשיתו ברציונליזם היהודי בימי הביניים והמשכו במבשרי ההשכלה בראשית העת החדשה (מושג שהיה ממעצביו), ולא כמהפכה וכמפנה בתולדות היהדות.

מתינותו ופשרנותו, ביחד עם הכוח הממסדי שהחזיק כאיש הנהגת הקהילה ועורך כתב עת, קוממו עליו משכילים רדיקלים יותר, למשל משה ליב ליליינבלום ויהודה ליב גורדון. הם ראו בו אדם הפכפך וחסר-דעה הנכנע ללחצי האורתודוקסיה. יל"ג אף כתב עליו במכתב פרטי, כי "אין נפשי אל האיש הזה בעל דו פרצופין... אין בו לא אהבת האמת ולא שנאת הבצע, לא אמץ הלב ולא רך הלשון, אין מלח במאמריו ולא טעם בחכו לבחור המתוק לנפש קוראיו מדברי אחרים - ואיש כזה חפץ למשול עלינו ביד חזקה!" (אגרות יל"ג, ורשה תרנ"ד, עמ' 145). פין אף סיפר בהלצה על עצמו כי הוא מתפלל תפילת מנחה חמש פעמים ביום, משום שהוא נכנס להתפלל בכל בית כנסת שהוא עובר לידו כדי שלא יאמרו שאיננו מתפלל. עם זאת לא אימץ במלואה את הגישה האורתודוקסית, ותמך בתיקונים מתונים בהלכה לפי צורכי השעה והמקום ברוח השקפותיו של זכריה פרנקל.

תמיכתו בחיבת ציון בשלהי חייו נבעה כנראה ממניעים דתיים ולא מאימוץ רעיונות לאומיים יהודיים. הוא פעל ליישוב ארץ ישראל מטעמים פילנתרופיים ומעשיים, אך עדיין המשיך להאמין באמנציפציה ליהודים בתוך גבולות האימפריה הרוסית ובתחיית החיים היהודיים במזרח אירופה.

מחקריו ההיסטוריים והלקסיקונים שערך, בפרט "קריה נאמנה" ו"כנסת ישראל", משמשים רבות במחקר ההיסטורי שלאחריו. המילון העברי שחיבר, "האוצר" (בחייו יצאו לאור האותיות א-ז והושלם לאחר פטירתו), היה המילון ההיסטורי הראשון ללשון העברית וקיבץ את כל הידע שעד זמנו; אבל יש בו ליקויים שונים, כגון עיון אטימולוגי לא מספק וחוסר בהתייחסות לתקופת הביניים של העברית.

מתוך: ויקיפדיה