בריגדת הנייר

בריגדת הנייר (או מחתרת הנייר) הוא הכינוי שקיבלה קבוצה מיושבי גטו וילנה שהסתירה מטמון גדול של פריטי תרבות יהודית מארכיון "ייִוואָ" (המכון למחקר יהודי) והצילה אותם מהשמדה או גניבה בידי גרמניה הנאצית. הקבוצה הוקמה בשנת 1942 בהובלת אברהם סוצקבר ושמרקה קצ'רגינסקי, והבריחה ספרים, ציורים ופסלים, בהסתירה אותם במקומות שונים בגטו ובסביבתו. לאחר חיסול הגטו נמלטו חלק מחברי הקבוצה וחזרו לווילנה לאחר כיבושה על ידי הכוחות הסובייטיים. חלק מהיצירות שימשו להקמת המוזיאון היהודי בווילנה והוברחו לארצות הברית, שם הוקם מכון ייווא מחדש בשנות הארבעים. מטמונים של חומרים המשיכו להתגלות בווילנה בתחילת שנות התשעים. אף שחומר רב נעלם בתקופות הנאצית והסובייטית, חלק ניכר (כ-30–40 אחוזים) מארכיון ייווא נשמר, והוא נחשב כיום ל"אוסף הגדול ביותר על חיי יהודי מזרח אירופה הקיים בעולם".

בזמן המלחמה

לפני מלחמת העולם השנייה הייתה העיר וילנה מוקד לפעילות ולמידה יהודיים, וזכתה לכינוי "ירושלים דליטא". העיר, שהיוותה כור היתוך מרכזי של המסורת היהודית ותרבות היידיש, הייתה ביתו של "ייווא" – ארגון שהוקם בשנת 1925 לשימור וקידום תרבות היידיש. בבסיסו ניהל ייווא ארכיון נרחב של ספרות בשפה היידית וספרים אחרים הנוגעים לתרבות והיסטוריה יהודית. עם כיבוש וילנה על ידי הכוחות הסובייטים ב-19 בספטמבר 1939, הם השתלטו על הארגון והוא הורשה להתקיים באופן עצמאי בפיקוח ליטאי, עד לקליטתו הסופית בתוך המכון ללימודי ליטא ב-1940. למרות שינויים אלה, אוסף הפריטים נותר על כנו, והורחב במובנים מסוימים בהכללת ספרים שבעליהם נמלטו מהמלחמה. עם התחלת מבצע ברברוסה בשנת 1941, התקדמו כוחות גרמניה הנאצית לשטח הכיבוש הסובייטי, וכבשו את וילנה ב־24 ביוני.

זמן קצר לאחר מכן הגיע לווילנה יוהנס פוהל (Johannes Pohl), נציג מבצע רוזנברג (ERR) (הארגון הנאצי שעליו הוטל לגנוב או להשמיד רכוש תרבות יהודי) לבדיקת הארכיונים. הוא הורה להפוך את וילנה לנקודת איסוף מרכזית לאזור, המאגדת לא רק את ארכיוני ייווא ומוסדות אחרים בעיר, אלא גם אוספים פרטיים מקובנה, שיאוליאי, מריאמפולה, וולוז'ין וערים אחרות. בשנת 1942 הקימו הנאצים משרד מיון שיעבור על החומר שהתקבל, ובחר פריטים איכותיים שישלחו למכון לחקר השאלה היהודית. פקודות ERR קבעו, כי עד 30 אחוז מכלל היצירות יכולות להיחשב באיכות גבוהה ולהישמר.

כדי להבטיח שייבחרו העבודות הנכונות, נבחרו אסירים יהודים בגטו וילנה, בעיקר אנשים עם מעורבות מסוימת בייווא, לבצע את עבודת המיון. בין העובדים היו זליג קלמנוביץ', אברהם סוצקבר, שמרקה קצ'רגינסקי וחייקל לונסקי.

הרעיון של השמדת הארכיונים והחומר הנלווה היה טראומטי מאוד עבור העובדים. הרמן קרוק כתב ביומניו כי הם "בוכים ... ייווא גוסס. קבר האחים שלו הוא בית הנייר". על כן העובדים, בראשות סוצקבר וקצ'רגינסקי, החלו לחבל בתוכניות ה- ERR. בתחילה התנהלה הבריגדה בהתנגדות פסיבית, בסירוב לעבוד, וקראה בקול רם מהספרים במקום להשמיד אותם. קצ'רגינסקי וסוצקבר פרסמו אחר כך כרכים של שירה שנכתבה במקום לבצע את עבודת המיון בפועל. משם הם החלו להבריח את העבודות למקומות מבטחים. דפים וספרים נבחרים הוברחו על ידי העובדים כשחזרו הביתה מדי לילה ממשרד המיון, והוסתרו במטמונים בתוך בתים, בבונקרים ובתאים סודיים בתוך הגטו. חומרים אחרים הועברו לאנשים לא יהודים מחוץ לגטו, או שהוסתרו בעליית הגג של בניין ייווא, ששימשה גם נקודת מעבר לנשק לצורך התנגדות מזוינת. גם מדריכים צבאיים, ברובם בשפה הרוסית, הוברחו לפרטיזנים יהודים מחוץ לגטו וילנה. הם השתמשו ברעיונות יצירתיים: הם ביקשו למשל ממפקדם הגרמני להכניס לגטו ניירות כדי להסיק את התנור בביתו, או השתמשו בארגז כלי עבודה עם תחתית כפולה ובאמצעותו העבירו ספרים וניירות. הם אף הבריחו ספרים ומסמכים בתוך שולחנות וריהוט. דוד פישמן, שחקר את פעולתם, ציין כי "הם סיכנו את חייהם למען ספרים וניירות. הייתה זו אמירה קיומית, שהספרות והתרבות הן ערכים עליונים, גדולים מחייו של פרט או מחייה של קבוצה".

עם חיסול הגטו בספטמבר 1943, הסתיימה העבודה המיידית של בריגדת הנייר. חברים רבים נהרגו בידי הנאצים, אך סוצקבר וקצ'רגינסקי הצליחו להימלט והסתתרו עם הפרטיזנים היהודים.

גילוי הארכיון לאחר המלחמה

לאחר שווילנה נכבשה בידי הרוסים ב-13 ביולי 1944, חזרו חלק מחברי הקבוצה לעיר. סוצקבר וקצרגינסקי התחברו לאבא קובנר, פתחו מוזיאון יהודי והחלו לגייס כל מי שזמין לחפש את המטמונים הנסתרים. התוצאות הראשוניות היו מעורבות: בניין ייווא הושמד בהפצצה, ואילו המטמון הגדול ביותר בגטו וילנה התגלה על ידי הכוחות הגרמניים זמן קצר לפני נסיגתם ונשרף על ידם. מאגרים רבים אחרים שרדו, ותושבים מקומיים שהתבקשו להסתיר חומרים הגיעו כדי להחזירם. התגליות המוקדמות כללו את יומניו בכתב ידו של תיאודור הרצל, פסל דוד של מרק אנטוקולסקי, ומכתבים מאת שלום עליכם, י. ל. פרץ ורבים אחרים. עבודתם התנהלה במהירות ובשיתוף פעולה פורה מצד הקהילות היהודיות ששרדו במזרח אירופה. חזרתו של סוצקבר לרוסיה בשנת 1944, ולאחריו עליית אבא קובנר לארץ ישראל, השאירה את קצ'רגינסקי אחראי על פרויקט המוזיאון והאיסוף.

למרות שהמוזיאון נתמך רשמית על ידי הרשויות הליטאיות והסובייטיות, הם סיפקו מעט מאוד משאבים, לא הקציבו למארגנים תקציב ורק העניקו להם את בניין הגטו השרוף. לאחר סיום המלחמה בשנת 1945 התברר, כי עבודתם של המתנדבים אינה מתיישבת עם סדרי העדיפויות של הרשויות הסובייטיות, ששרפו 30 טונות מחומרי ייווא, דרשו לבצע סקירה של הצנזורה על הספרים המוצגים בפומבי, ואף סירבו להחזיר עבודות שהוגשו להם. בהתאם לכך, קצ'רגינסקי והאחרים התכוננו להבריח את האוסף שוב – הפעם לארצות הברית, שם הקים ייווא מטה חדש. מתנדבים הובילו את הספרים מעבר לגבולות פולין, תוך שהם נעזרים באנשי תנועת הבריחה כדי להעבירם למערב אירופה. משם הגיע רוב החומר לניו יורק. סוצקבר החזיק בחלק מהחומר, ומסר אותו לימים לספרייה הלאומית.

המוזיאון הושבת לבסוף על ידי הק.ג.ב בשנת 1949. חלק מהחומרים שנותרו הושמדו, ואילו השאר הועבר לארכיון המדינה הליטאית המרכזי, למוזיאון המדינה בווילנה ולספרייה הלאומית הליטאית. לאחר קריסת ברית המועצות, ייווא ניהל בהצלחה משא ומתן עם ממשלת ליטא להפקת עותקים של כ-100,000 עמודים מהמסמכים. ארכיון נוסף, המכיל 150,000 מסמכים, התגלה בשנת 1991 לאחר שהוסתר בכנסייה על ידי אנטנס אולפיס, מנהל היכל הספר של ליטא. בסך הכל ניתן להעריך, שהבריגדה הצילה 30–40 אחוז מארכיוני ייוווא. עבודות נוספות – שהוחרמו ולא הוסתרו על ידי הבריגדה – התגלו בשנת 1954 בבניין בנק לשעבר בווינה, והוחזרו לייווא.

מקור: ויקיפדיה