יער רודניקי

ביערות רודניקי, כ-40 ק"מ מדרום לווילנה, החלה פעילות פרטיזנית רצופה בקיץ 1943 כשהגיעה למקום קבוצת צנחנים בפיקודו של סרן אלקו. בתחילת ספטמבר הגיעו למקום פרטיזנים ליטאים מיערות נארוץ' בפיקודו של גאבריס.

ראשונים מווילנה הגיעו כ-70 חברי "קבוצת המאבק של יחיאל". הם ניסו להתקבל לקבוצה של אלקו, אך הוא היה מוכן לקבל מתוכם רק כ-20 אנשים נושאי נשק.

כעבור כמה ימים הודיע הקפיטן, שאין ביכולתו לקבל ליחידתו הקרבית קבוצה, אשר בה אחוז  ניכר של נשים וילדים חסרי כושר לחימה. הוא הדגיש שהיער אינו מקום להתחבא בו, שהוא מפקדם של פרטיזנים והוא מוכן לקחת עמו עשרים בחורים המתאימים... האנשים השיבו על כך, שאין הם מוכנים לעזוב את האנשים המבוגרים  בלי נשק והגנה ולא הסכימו לחלוקה המוצעת.

"קבוצת המאבק השניה: סיפורי לוחמים מגטו וילנה", ראיין וערך: צביקה דרור, ע' 113.

אנשי קבוצת המאבק של יחיאל התארגנו בבסיס קרוב לאלקו וקיימו אתו קשרים. בעודם מתארגנים הגיעו לרודניקי בשתי קבוצות כ-90 אנשי ה-פ.פ.או. שיצאו ביום חיסול הגטו. עם הגידול במספר האנשים הוקמו שלושה גדודים: "נקמה" בראשות אבא קובנר, "לנצחון" בראשות ש. קפלינסקי ו"מוות לפשיזם" בפיקודו של יעקב פרוור. הלוחמים היהודים יצאו ל"פשיטות כלכליות" להשגת מזון, ניתקו קווי טלפון וחיבלו במערכות החשמל והמים העירוניות בווילנה. באביב 1944 הוצנח נשק מברית המועצות והכוחות הפרטיזניים התעצמו והרחיבו את פעילותם. הם מיקשו פסי רכבת וערכו פשיטות, מארבים ופעולות עונשין נגד מקומיים עוינים. עשרות מהם נהרגו בקרב.

באחד מימי האביב של שנת 1944 קמה התרגשות שמחה במחנה. נתקבלה הידיעה שמטה הבריגדה מעמיד לרשותנו כמות של חמרי נפץ שדי יהיה בה לפוצץ ארבע רכבות של האויב... במשך כמה לילות יוצאים בזה אחר זה הקומיסר הפוליטי דיאדליס ומפקדי הגדודים אבא קובנר ושמואל קפלינסקי בראש חוליות החבלנים, והם חוזרים למחנה עטורי נצחון. ברשותנו נשאר רק עוד מטען אחד. ואנשי המטה מחליטים שאני ראוי לכבוד להפעיל אותו... באשמורת השניה אנו מתקרבים לפסים... כבר שומעים את טרטור הרכבת המתקרבת. אני נוטל את הפצץ ומקרב למטען כדי לקבעו במקומו. לפתע מחריד את אזני קול נפץ ואני מרגיש כאב חריף בכף ידי הימנית. מתברר כי מישהו מהלוחמים המסתתרים בחורשה משך בלי משים בחבל וגרם להתפוצצות מוקדמת. אילו קרה הדבר עשירית השניה אחרי כן, אז הפצץ כבר היה נמצא בתוך המוקש ושלושתנו היינו נקרעים לגזרים.

חיים לזר (ליטאי), חורבן ומרד, משואות, תל אביב 1950, עע' 328-333.

ביולי 1944 חזרו הפרטיזנים היהודים לווילנה עם הצבא האדום והשתתפו בקרבות לשחרור העיר.

מתוך: יד ושם