רפואה בגטו

תנאי החיים הסָניטריים-היגייניים בגטו.
הגטו נמצא בסימטאותיה הצרות ביותר של וילנה, בתחום הגטו הישן מלפני מאות בשנים. בחדרים שררה צפיפות איומה.
מספר המיטות בגטו היה מועט, ואף באלו לא היה צורך כי תפשו מקום רב מדי, והיו אנשים ישנים על הרצפה, צפופים ומכווצים יחד, ממש איש על גבי רעהו. לאחר זמן הנהיגו אצטבות של עץ...
בבתים רבים שלא הוסקו נתפקעו בבוא החורף צינורות הביוב והשרברוב. חסרו מים לשתיה, לבישול וכל שכן לכביסה. הלכלוך גרם מהר למחלות עור שונות…
רעב, קור, דוחק, תלי אשפה וזוהמה, בליל קליפות, מחסור בהסקה ומים, חוסר מלבושים ונעלים, טחב ועובש בחדרים, פשפשים וכינים - זו היתה התמונה הכללית של תנאי הסניטריה וההיגיינה בגיטו וילנה...
בתנאים אלה פתחו אנשי הרפואה בגטו בהיאבקותם על הבריאות. הם גם האמינו כי שמירת הגטו ממגיפות פירושה, שמירה מרציחות בהמון.
קריאת אנשי הרפואה להיאבק על הבריאות וכן גם קריאתם של עסקני הציבור מכל החוגים - שלא להשתקע ביאוש, עוררו הד עמוק בלב, ויתר סיכויים להתגבר על הכל, לחיות ולהגיע לימים טובים מאלה...

המחלקה הסניטרית-אפידמיולוגית בגטו.
על שערי הגטו תלו השלטונות הגרמניים שלט גדול: "זהירות, סכנת מגפות, הכניסה ללא יהודים אסורה לחלוטין!".

הרופאים היהודים ידעו, שהתפרצות מגפה ממש עשויה לקרב את קצו של הגטו, ושהמלחמה למניעת מגפות פירושה מלחמת להארכת ימי הגיטו ככל האפשר. כבר בימים הראשונים נתכנסו בחצר סטראשון 6 הרופאים היהודים למועצה ודנו על הדרכים לשיפור התנאים הסניטריים בגטו. נוצרה מחלקה סניטרית-אפידמיולוגית שהציבה לה למטרה עיקרית להשליט את ההיגיינה והסניטריה בתנאים הקודרים של הגטו, לשקוד על מניעת מחלות מידבקות ולהילחם במחלות שפרצו...

הגטו חולק לאזורים. כל אזור עמד תחת פיקוח רופא ואחיות אחדות, שהיו הולכים מדירה לדירה, מחדר לחדר, תובעים ומזכירים שיטאטאו את החדרים, שיאווררו את כלי המטה, שישטפו את כלי המטבח, שידיחו את הרצפות, שינקו את הקירות מקורי עכביש. הם יעצו איך להלחם בפשפשים, איך להחזיק את החצר במצב היגייני. הם הדריכו את החצרנים...

...זכות גדולה היא למחלקה הסניטרית-אפידמיולוגית שעלה בידה לאסור מלחמה עד חרמה בצרות הכינה ומניעת מגפות טיפוס הבהרות מן האוכלוסיה של הגטו.
לפי יזמת המחלקה נבנתה, בעזרת המהנדס מרכוס, מנהל בתי המלאכה הטכניים בגטו, תחנת מעבר לחיטוי ולניקוי מרמשים...

...הביקור בתחנת המעבר לפחות אחת לחודש היה חובה, וכל איש היה מצוייד בכרטיס שבו סומן הביקור על ידי חותם מיוחד, שבלעדיו לא קיבל האיש את כרטיס המזון החודשי.
משהוקמו התחנות - נעלמו הכינים ועמן מחלות טיפוס הבהרות, שתחילה כבר קבלו צורת מגפה...

כדי לעניין את אנשי הגטו במלחמה עם הכינה ולהסביר להם את סכנת טיפוס הבהרות, אורגן באולם הגטו הגדול, רודניצקי 6, משפט פומבי על הכינה, שהודיעו עליו בכרוזים בכל רחובות הגטו.
ד"ר לזר אפשטיין הקטיגור האשים את הכינה, אויבת הגטו... ד"ר פוצ'טר, הסניגור, ביקש רחמים על הכינה... הוא תלה את הקולר בתנאים המאפשרים לכינה להתפתח...
השופטים פסקו שהכינה - אחת דינה להישרף בתא החיטוי ולהיעלם מן הגטו, יחד עם התנאים שאיפשרו את הופעתה...
המחלקה הסניטרית-אפידמיולוגית היתה עורכת תכופות הרצאות באולם הגטו וכן במקומות העבודה. הנושאים: איך להישמר ממחלות מידבקות (טיפוס, דיזנטריה, דיפטריה).
...ליד בית החולים שבגטו נפתחה מכבסה שבה כיבסו את הלבנים של החולים ובני ביתם, לאחר החיטוי.
...כדי לשמור על הגטו מפני הצטברות תלי אשפה, נגשה המחלקה הסינטרית-אפידמיולוגית לארגון הוצאת האשפה אל מחוץ לגטו בעגלות איכרים מן הסביבה... כשהוצאה עגלת הזבל האלף נחוג המאורע...

מוסדות הרפואה.
בית החולים היהודי, שהיה מכונה לפנים "הקדש", קיים היה בוילנה מאה וארבעים שנה, בערך. זה היה המוסד היחידי שנתקיים עוד מימים שלפני הגטו...
בבית חולים זה השתקפה כמו באספקלריה הטרגדיה של חיי היהודים בגטו, עצבנותם ומצבי רוחם המשתנים חליפות. היו ימים, שהאנשים היו נדחקים לכאן כחולים, מתוך תקוה כי משם לא יחטפום לעבודת כפיה. אבל היו גם זמנים, שהחולים היו עוזבים בהמוניהם את בית החולים, מתוך פחד להיות מוצאים דוקא מכאן לפונאר...
בימים הקשים של ה"אקציות" היו הורים מחוסרי "תעודות חיים" משאירים את ילדיהם בבית החולים. הצליחו ההורים להינצל באיזה נס, היו באים ככלות ה"אקציה" לבית החולים לקבל את ילדם...
במחלקה הכירורגית היו מטפלים בין השאר גם במקרים של תאונות עבודה, כאן שכבו היהודים הבודדים שנמלטו מפונאר, לאחר שנפצעו ביריות...
במחלקת המחלות הפנימיות היו מסתתרים מורים ועסקני ציבור, שמחלתם היחידה היתה תשישות גוף כללית וחוסר הכשרה לעבודה פיסית...
מחלקת המחלות המידבקות נשאה שם מסווה: "מחלקת הבדיקות". טיפוס הבהרות וטיפוס הבטן היו בגטו "בבל ימצא ובל יזכר". רק "מצב של חום"; כך היתה הדיאגנוזה הרשמית כלפי הרשות. את מקרי המחלות המדבקות צריך היה להעלים מעיני הגרמנים. מתוך חשש ש"יחסלו" את הנפגעים. את לוח החום היו עורכים באופן מיוחד, לבל יעורר כל חשד...

ועדות גרמניות היו באות לעתים קרובות לבית החולים לשם בדיקה. חוגים מסויימים של אוכלוסי העיר בוילנה (לא גרמנים) היו מעונינים לסגור את בית החולים היהודי וליטול מתוכו את כליו ואת מכשיריו בשביל בתי חולים לא יהודיים. אבל בית החולים היהודי בגטו היה משמש דוגמה מבחינת הסדר והניקיון, ואין אני יודע מה זכות עמדה לו לבית החולים שנשאר בידים יהודיות עד לחיסול הגטו.

מרפאת הגטו היתה נותנת עזרה תחילה, בחודשים הראשונים של הגטו, חינם, אין כסף, ולאחר זמן בתשלום מינימאלי לקופת היודנראט...
על יד המרפאה פעלה "העזרה המהירה" תמיד, יומם ולילה. רופא "העזרה המהירה" רשאי היה להלך בפנס מאופל בידו ברחובות, בשעות העוצר של הלילה, מתשע בערב עד חמש בבוקר...
האחיות היו עושות את מלאכתן הקשה באחריות רבה ועתים במסירות-נפש ממש. במידה רבה הודות לפעולתן הן הצלחנו להתגבר על מכת הכינים והלכלוך בגטו, וכן לנהל את פעולת ההסברה מבית לבית…

בגטו הורגש מחסור רב ברפואות הפשוטות ביותר. מטעם הרשות הגרמנית נאסר על בתי המרקחת האריים להכין תרופות לחולים יהודים... במחלות מסוכנות כשהיה צורך, למשל, בנסיוב דיפטריה לילד הולך למות, היו האמהות היהודיות מסכנות את נפשן, מסירות מעליהן את הטלאים, רצות לבית מרקחת נוצרי...

בימי הגטו הראשונים התהלכו הרופאים על פני עליות גג וחדרים עזובים בשטחי החורבות והיו מאספים בקבוקי יוד וטיפות ולריאן, טבליות שונות, צמר גפן, חיתולים, מלמלה וכו'. רבים מן הרופאים, וגם יהודים סתם, תרמו את תכשירי הרפואה שלהם, שהביאום אתם לתוך הגטו, והתחילה חלוקת רפואות חינם לחולים. לאחר זמן נעשה בית המרקחת של בית החולים לבית מרקחת של הגטו כולו.
בכל מיני המצאות וערמומיות היו הבריות קונים מאדיקאמנטים [תרופות] מחוץ לגטו ומבריחים אותם פנימה... והיו מן הפועלים היהודים שהיו גונבים צרכי רפואה מבתי המרקחת של "הצלב האדום הגרמני", או של בתי החולים הצבאיים, ששם עבדו במלאכות שונות. הם היו מביאים את הרפואות לבית המרקחת של הגטו.
אז נתברר ההכרח, שיהא הגטו מיצר אמצעי ריפוי בעצמו... הייצור נעשה במנות קבועות מראש, שלא יהא צורך להכין את הסמים לכל חולה לחוד, אלא שיוכל לקבלם מיד מן המוכן... המחסור בכלים מדיציניים הורגש מאד. התחילו הסדנאות הטכניות להתקין מכל מיני גרוטאות וחתיכות פח מאזניים מדיציניים שונים, סטריליזאטורים וכו'...

הילד הגיטואי היה משמש נושא לדאגה ואהבה לכל תושבי הגטו. כיוון שאי אפשר היה לשמור על הזקנים מכליון, התרכזה תשומת לבו של הכלל על הילד; יחיה-נא הוא לפחות ויגיע לשנים טובות מאלו...
במחלקת הטיפול הרפואי בילדים היו רשומים כל הילדים מבני שנה ומחצה ולמעלה. לכל ילד היה כרטיס מיוחד, שעל פיו היה מקבל חלב ומזונות אחרים, בהתאם לגילו ולמצב בריאותו. כאן היו מרכיבים אבעבועות לילדים, מרפאים אותם במנורות קווארץ, עושים להם זריקות, שוקלים ובודקים אותם פעם בפעם...

הפיקוח הסניטרי-היגייני על הנוער בגיל בית הספר... נמצא בידי המרכז הרפואי לבתי הספר. שטח פעולתו הקיף את בתי הספר העממייים ואת גני הילדים שעל ידם, את הקורסים הגימנסיאליים, את הקורסים הטכניים, ואת בתי הספר הדתיים...

בכל מקרה של מגפה בגטו... היינו מרצים הרצאות באזני ההורים והילדים. לילדים היו קוראים שיבואו אל הזריקות הללו מרצונם הטוב, כדי לחסן על ידי כך את גופם נגד המחלות "למען יוכלו להגיע לימים טובים מאלה". אחר כך היתה נערכת הצבעה: מי מן הילדים מסכים לקבל זריקה מרצונו הטוב ומי לא? התוצאות היו: מאה אחוזים של מסכימים מרצון. כל הילדים נאותו לעשות את הכל ובלבד שיוכלו להשאר בחיים ולהגיע לימים הטובים העתידים לבוא…

המורים, שביקשו לסייע בידי "המרכז" בתעמולת ההיגיינה, ערכו הצגת ילדים מיוחדת: "הקפד על הנקיון!", עם פזמונים ורקודים של "המגבת, ומברשת השיניים"...

בין ילדי בתי הספר הדתיים בגטו היו מרובים מאד הנחלשים. אבל בשום אופן לא נאותו לאכול את בשר הגטו (בשר סוסים). מוריהם היו שולחים את החלשים אל המרכז לבדיקה, והללו היו מקבלים פתק רופא כי עד יום פלוני בחודש מותר להם לאכול את בשר הגטו. אז היו המלמדים משפיעים על הילדים שיקיימו את פקודת הרופאים...

ימים רבים לפני המלחמה היתה בוילנה אגודה של רופאים יהודים שהיו מרצים בה הרצאות ומבררים בחברותא את השאלות הכרוכות בעניני בריאותם של היהודים. גם בגטו הוסיפו הרופאים לשמור על המסורת של אגודתם זו... נערכו הרצאות וויכוחים על נושאים מדעיים, הקשורים בבעיות הרפואיות של חיי הגטו, בסיכומים של תצפיות במחלות הגטו ובדיונים על המלחמה במחלות המידבקות.