אלנה כלופין
אני, ראיטה וולפרט לסוכין, נולדתי ב-6 בדצמבר 1934. אבי, דוד וולפרט, היה עורך דין ידוע. אמי, אידה גורביץ'-וולפרט, הייתה פסנתרנית מפורסמת; שניהם היו אנשים עסוקים מאוד. אבא בילה את רוב זמנו בבתי המשפט או בפרקטיקה הפרטית המשגשגת שלו ואמי בקונסרבטוריום או בקונצרטים. אני זוכרת שאבי נהג לאכול את ארוחת הצהריים שלו בחופזה, מה שגרם לאמי לאי שביעות רצון רבה. במקרים הנדירים שבהם היה פנוי, הוא היה לוקח אותי לטיול שמאוד אהבתי. אמא הייתה אישה מקסימה: חמה, שמחה ואינטליגנטית, תמיד מוקפת בהרבה חברים. ביליתי את רוב זמני עם המטפלת שלי, אלנה גריגוריבנה כלופינה (כלופינאיטה). היא סיימה את לימודיה ב"מכון לנשים צעירות מכובדות" בסנט פטרסבורג, שם הוכשרו אומנות מוסמכות ביותר. היא הגיעה כשהייתי בת חודשיים ונשארה איתי שנים. כשגדלתי, גברת צרפתייה מפריז הוזמנה לגור איתנו. מאז אני דוברת צרפתית שוטפת. במשפחתנו הוריי דיברו בדרך כלל בגרמנית; האחים והאחיות של אבא גרו בגרמניה ואמי סיימה את לימודיה בקונסרבטוריום של ברלין. כולנו דיברנו רוסית וליטאית שוטפת גם כן. בגיל 5 התחלתי לקחת שיעורי פסנתר והצלחתי בהם מאוד.
לא למדתי בבית ספר רגיל, התחנכתי בבית. הייתי ילדה די מפונקת, וקיבלתי כל מה שאפשר לדמיין. גרנו בדירה גדולה ויפה. היינו משפחה יהודית חילונית, אבל כן חגגנו את פסח, וגם ציינו את יום הכיפורים. אני זוכרת ששיחקתי בגן ופתאום היה הרבה רעש משדרת לאיסבס. רצנו להסתכל. הייתה מהומה עצומה. טנקים התגלגלו לשדרה כשחיילים רוסים מחייכים מעליהם. אנשים בקהל, ביניהם ליטאים רבים, משני עברי השדרה הריעו, מחאו כפיים והשליכו פרחים.עד מהרה אזלה האספקה בחנויות והסובייטים החלו בגירוש ה'בורגנים' לסיביר. אני זוכרת ערב אחד טנדר עצר מחוץ לכניסה לבניין שלנו וכל משפחתו של השכן שלנו הובלו בזה אחר זה. ההורים שלי מאוד פחדו שנשלח גם אנחנו לגלות. אני זוכרת איך התחילה המלחמה וקולות ההפצצה הראשונים, וכמה חרדים היו ההורים שלי כשקשר הטלפון נותק. חברנו הטוב, ד"ר דוגובסקי, ניסה להגיע אלינו כדי לקחת את המשפחה שלנו ולברוח, אך הוא לא הצליח ליצור קשר. אז נשארנו בקובנה הכבושה. הימים הראשונים של המלחמה, כשהרוסים עזבו והגרמנים עדיין לא באו, היו המפחידים ביותר. הליטאים שדדו, אנסו ובזזו את היהודים בהמוניהם. חברו של אבא, פרופסור טומנאס, לקח את משפחתנו לביתו על מנת להציל אותנו מזעם ההמון הפראי הזה; בילינו שם כמה שבועות. מאוחר יותר כשהגרמנים החזירו קצת סדר, חזרנו לשהייה קצרה בדירתנו.
אני זוכרת איך הלכנו לגטו. ההורים שלי שמו כמה דברים על כרכרה ועברנו לבית נחמד בסלובודקה באזור שנקרא 'הגטו הגדול'. בהתחלה גרנו לבד, שלושתנו בחדר גדול מאוד. אהבתי את הבית הזה ואת החדר וחשבתי שעברנו, כמו שעשינו בדרך כלל בתקופת הקיץ, לדאצ'ה. יתרה מכך, הפעם כולנו היינו ביחד, לא כמו בשנים קודמות כשזה היינו רק המטפלת שלי ואני. מאוחר יותר באו לגור בחדרנו דודי מישה וולפרט עם אשתו מירה והתאומות בנות ה-6 שלהם, ליוניה וזיניה.החיים בגטו היו ממש הלם עבור ההורים שלי, שחיו בפאר רק כמה חודשים לפני כן. ההורים שלי הצטרפו לחטיבות העבודה ונהגו להביא קצת אוכל. נשארתי לבד בבית ושמחתי לשחק בחופשיות עם עוד המון ילדים ברחובות הגטו; אפילו נהגתי להבריח קצת אוכל מהמשפחה שלנו ולחלוק אותו עם ילדים עניים אחרים.
לילה אחד אבי נעצר על ידי שוטר ליטאי. הוא נעלם לכמה ימים; כשהוא חזר הוא היה מלוכלך, רזה ולא מגולח. הוא נקלע למה שנקרא 'אקצית האינטלקטואלים', כאשר כ-500 גברים משכילים רוכזו לביצוע 'עבודה מקצועית'. למעשה הם נלקחו לפורט התשיעי והורו לחפור בור ענק. כולם הבינו שהם חופרים את הקבר של עצמם. בעודם חופרים, ניגש ליטאי לאבי, נראה שהוא היה לקוח שלו, והורה לו לברוח. ואבא שלי לקח את ההזדמנות הזאת. כנראה שרק אבי וד"ר וושצ'ין נמלטו מהאירוע הזה בחיים.
תזמורת הגטו התארגנה, ודודי איזיה רוזנבלום שהיה כנר מוכשר ביותר הצטרף אליה; הוא נהג לקחת אותי לקונצרטים. מאוחר יותר מתו איזיה ובנו ליוליק רוזנבלום בן ה-14 במחנה הריכוז דכאו.ואז אני זוכרת את הזוועה של 'האקציה הגדולה'. העירו אותנו בחמש בבוקר. הגרמנים נסעו ברחובות והכריזו במגפונים, 'שימו לב, שימו לב! כולם נשארים בבית. כל מי שיופיע ברחובות יירה!’ הגרמנים והשוטרים הליטאים החלו בשיטתיות להוציא אנשים מבתיהם ולהוביל אותם לכיכר הדמוקרטיה. היה כל כך קר וכל כך מזעזע לעמוד שם בכיכר. כל כך פחדתי מהכלבים הגדולים שנובחים עלינו. עמדנו שם משעות הבוקר המוקדמות עד הערב, ובסופו של דבר במהלך ה'סלקציה', נשלחנו לצד הימני. מישה קופלמן, שהיה בן כיתתה לשעבר של אמא, היה כעת ראש המשטרה היהודית. כשהוא ראה אותנו הוא הוביל את המשפחה שלנו לצד שמאל תמורת משפחה אחרת, אותה העביר ימינה. אנשי הצד הימני בילו את הלילה במקום בו היה מה שנקרא "הגטו הקטן" לפני חיסולו. למחרת הובילו אותם לפורט התשיעי שם נורו. רוב קרובינו מצד אמא נספו ב'אקציה הגדולה'. אני זוכרת את הצער של הורי כשחזרו מכיכר הדמוקרטיה; אנשים רבים מהמעגל שלנו נעלמו.
הורי הזמינו את משפחת פינקלשטיין, שלא היה לה מקום מגורים, לעבור לדירה שלנו. כעת היינו אחד-עשר אנשים בחדרנו. גינה הוקצתה לכל דיירי הבניין שלנו; בחלקה הקטנה שלנו אבי גידל עגבניות. זה היה המקור היחיד לויטמינים בארוחות שלנו. מאז אני שונאת עגבניות. שמתי לב שהגברים המבוגרים המקיפים אותי, כולל אבי, נעלמים בערבים. אחר כך נודע לי שהם חופרים מקלט ('מלינה') שבו נתחבא ב'אקציה' הבאה. לקוחותיו הוותיקים של אבא היו מגיעים אליו כדי לקבל ייעוץ משפטי. הם ניסו לשכנע את אבי לברוח מהגטו, אך הוא סירב לעזוב אותנו. לאט לאט היה לנו פחות ופחות אוכל. אני עדיין זוכרת כמה אהבתי מנות מקליפות תפוחי אדמה. אלנה המטפלת שלי לפני המלחמה התחילה להביא לנו אוכל לגדר הגטו. פעם אחת נתפסה על ידי השומרים הגרמנים והוזהרה שבפעם הבאה היא תיכלא. אבל היא המשיכה לעזור למשפחה שלנו. באותה תקופה עבדה כעוזרת בית אצל שני קצינים גרמנים; היא גרה בחדר קטן בדירתם. סוכם שהיא תיקח אותי לגור איתה. השומר הגרמני קיבל שוחד. אני זוכרת בבירור שהוא מפנה לנו את גבו בזמן שהחלקתי מתחת לגדר. אישה ליטאית, שגרה ליד הגדר, נהגה להוביל ילדים מוברחים ליעדם. היא זו שלקחה אותי לאלנה.
צרו איתנו קשר:
הפייסבוק שלנו
