הלנה קוטורגיינה

דוקטור הלנה בויווידאיטע קוטורגיינה, מחברת היומן, היא ליטאית. אישיות ידועה בקובנה. דמות מופלאה של אישה-רופאה שראתה בעזרה לזולת את יעוד חייה. אחת מחסידי אומות העולם.

נולדה בשאבלי, בשנת 1888, לאביה הרופא הצבאי. ממנו ירשה את הליכותיה ואת גאוותה האנושית. פעם סיפרה על אביה, שהשלטונות הרוסיים אמרו להעלותו לדרגת גנרל, אם יאות להמיר את דתו לפרבוסלבית. תשובתו היתה: “אמנם הינני אתיאיסט, אבל היות והינני רשום כקתולי רואה אני בשינוי סעיף זה בתעודותי למען קריירה – שיפלות!” 

הלנה הלכה בעקבות אביה. בשנת 1912 היא מסיימת את הפקולטה לרפואה באוניברסיטת מוסקבה. זמן מה עובדת בבית חולים צבאי. בשנים 1916-1922 היא עובדת כרופאת עיניים במפעל הפוטילובי הידוע. בשנת 1922 היא חוזרת לליטא. שנים מיספר היא עובדת במחלקה לרפואת עיניים באוניברסיטת קובנה ופעילה במוסדות רפואיים שונים. משהיא מתוודעת, דרך דוקטור לאזאר פינקלשטיין, המנהל הראשי, אל פעולותיה ומטרותיה של "אוזע" היא מביעה נכונותה לשתף פעולה כרופאת עיניים במרפאות, ומשנת 1922 עד שהת 1940 היא פעילה מאד ב"אוזע" (או.ז.ע. - ראשי תיבות ברוסית: אובשצ'סטבו זדרבואוכרנניה יברייב – חברה לשמירת הבריאות של היהודים; חברה פילנטרופית כלל-ארצית המסייעת לשיפור בריאותם של היהודים, בייחוד של ילדים ונוער בכל התפוצות. נוסדה בשנת 1912 בפטרבורג, ברוסיה הצארית. סניפים בכל ארצות תבל, בהן חיים יהודים). תוך זמן קצר בלבד נהיית דוקטור קוטורגיינה לאחד מעמודי התווך של הסתדרות רפואית חשובה זו. הסגולות שציינו אותה: מסירות, לבביות, יכולת הקשבה לזולת ורצון עז להבינו. 

מטרתה הראשית היתה לעקור מן השורש את מחלת העיניים המידבקת והנפוצה, בעיקר בין הילדים, מחלת הגרענת. ביקרה ובדקה את ילדי בתי הספר העממיים, החדרים והישיבות. לא נתנה מרגוע לא לעצמה ולא לאחרים עד נצחונה על המחלה.  

שמה הלך לפניה לא רק כרופאה, אלא גם כאדם. השכבות העממיות היהודיות העריצו אותה. והיא בכדי להתקרב יותר ל"דלות" היהודית השתדלה להתאים את הגרמנית הספרותית שבפיה ליידיש הליטאית. בחום לבה מצאה מסילות ללבם של הפועלים. לא פעם קרה, שרופאה זו היתה לוקחת איתה ילד מילדי הדלות הסלובודקאית, מאכילה אותו ומלבישה. נוכחנו לדעת, כי במעשיה לא היה משום ביטוי של מתן-צדקה, שלא פעם יש בו – ולו ברמז – משום השפלה למקבל. היה זה ביטוי להומניזם עמוק, ביטוי של אהבה לילד. מהר מאד רכשה לה דוקטור קוטורגיינה מקום כבוד בתוכנו. היתה כאחד מאיתנו, אחד מקולקטיב פעילי ה"אוזע". 

באו שנים אפלות. בליטא החלו מנשבות רוחות רעות, שהגיעו מעבר לגבול, מגרמניה הנאצית, שכנתנו. בחוגי האינטליגנציה גברו הלכי רוח פאשיסטיים; ודוקטור קוטורגיינה מביעה גלויות ובגאווה את דעותיה האנטי-פאשיסטיות. בזמן הכיבוש הגרמני נאלצה להישאר בליטא וכעת התבלטה במלוא שיעור קומתה האנושית. בסכנה את חייה יום-יום, היתה לאחד האישים המרכזיים בפעילות המחתרת להצלת יהודים מהגיטו. 

באחד הימים הראשונים לאחר שחרורה של קובנה נקשתי על דלתה של הרופאה. בפתח עמדה נערה בלונדית, ואני, מיד, חשדתי בה, כי היא יהודיה. היתה זאת שולמית גורדון. זו סיפרה לי על מעשיה הרבים של דוקטור קוטורגיינה להוצאתם של יהודים מן הגיטו והסתרתם במקומות שונים ואצל אנשים שונים. 

הרופאה עמדה בקשרים הדוקים עם המחתרת שבגיטו. על ידה סייע בנה, ויקטור, רופא צעיר. כמוה, אף הוא סיכן את חייו למען הצל אנשים מציפורני הגסטאפו. הוא מנסה לחצות את קווי החזית על מנת להגיע לצד הסובייטי. במינסק הוא נאסר על ידי הגרמנים. חלה בטיפוס הבהרות. אמו ממהרת למינסק ובמאמצים לא-רגילים היא מצליחה לשחררו ולהביאו לקובנה. וכאן – למרות כל אשר עבר עליהם – הם חוזרים וממשיכים בפעולתם המחתרתית. 

בשנת 1967 יצא לאור בוילנה הספר "גם ללא נשק – חיילים!” יושב ראש המועצה העליונה של הרפובליקה הליטאית, ו. פאלעצקיס, מכנה בהקדמתו את הספר הזה בשם "הספר הלבן". ואכן, הכרחי היה להוציא ספר שכזה! כדי להעלות ולהראות את חסידי אומות העולם מקרב העם הליטאי. הרי הלאומנים הליטאיים שיתפו פעולה עם הרוצחים הנאצים. לא מעט מעשים שפלים ורציחות יש לזקוף על חשבונם של הליטאים: בפורט השישי, בפורט התשיעי, בפונאר וכו'. הליטאים השתתפו ברצח המוני יהודים גם מחוץ לגבולותיה של ליטא. בא הספר הזה ומעלה מעט אורות מאופל. 

בספר זה מספרת שולמית גורדון, כיצד נאלצה, בראשית יוני 1944, לעזוב את המשפחה הליטאית, אצלה הסתתרה לפי סידורה של דוקטור קוטורגיינה ועברה לקולאטובה, מקום בו הסתתרה הרופאה מעיני הגסטאפו שבלשה אחריה. מה מאושרת היתה לחיות במשך שבועיים ימים אצל אישה מופלאת זו! 

שולמית מתארת את הימים האחרונים שלפני השחרור. הצבא האדום מתקרב ובא. מגיע ה-13 ביולי ווילנה משוחררת. ידיעות משמחות. והנה נודע, שהגיטו בקובנה עולה באש, שהגרמנים הנסוגים מוציאים להורג את מעט היהודים, שעדיין נותרו בגיטו, שלתוך המלינות בהן מסתתרים יהודים זורקים הם רימוני יד ואת היהודים המצליחים להימלט תופסים הם ורוצחים בו במקום או משליכים, בעודם בחיים, לתוך הלהבות. רע ומר. דכאון משתלט על שולמית. דאגה לגורלו של אביה מכרסמת בלבה. ודוקטור הלנה לוקחה אותה איתה לטייל ביער. מנחמת אותה. מפנה את תשומת ליבה ליופיו של הטבע ונוסכת בה תקווה. בערבים מוציאות הן ממקום סתר את הרדיו ומקשיבות לחדשות ממוסקבה. 

השחרור מתקרב והן מקפידות פחות ופחות על כללי הזהירות. קוטורגיינה מדברת גלויות. קושרת שיחות וויכוחים עם השכנות, המפיצות דברי בלע על אכזריותו של הצבא האדום. התברר, כי התנהגות חופשית זו באה טרם זמנה. ביום ה-22 ביולי חוזרת שולמית – הנקראת כעת אלדונה – מהיער ובהתקרבה לקייטנה, בה גרה עם הרופאה, היא משגיחה מרחוק, כי על מרפסת הבית יושבת דוקטור קוטורגיינה בחברתו של קצין גרמני. לקראתה באה במרוצה אחותה של הלנה, מריה, וקטועות מפליטה: “אלדונה, ברחי! חיפוש!” שולמית מספיקה לומר: “מהרי, את התיק!” מבעד לחלון היא מקבלת את התיק. בתיק: יומנה של הרופאה, אותו החלה לכתוב בימים הראשונים של הכיבוש הגרמני. כמו כן שמור בו גם יומנו של ויקטור בנה. לו היו מוצאים יומנים אלה היו מיד מוציאים להורג, לא רק את הרופאה ומשפחתה, אלא עוד כמה וכמה אנשים. 

יחפה, כשמתחת לזרועה תיק עור גדול, חומקת היא לעבר היער. עליה לעבור בקירבת מחנה חיילים גרמנים. אין דרך אחרת. היא הולכת ובעקבותיה הפחד. עברה. בסבך העצים חופרת היא בידיה הריקות גומה בתוך האדמה ומטמינה בה את היומנים. מסמנת את מקום המחבוא וחוזרת. מחשבות מנקרות במוחה. מה התרחש בבית? ושמא אסרו את הלנה ושמא... שמא הוציאוה כבר להורג? וכי מי זה ישתעשע בימים שכאלה בחקירות ומשפטים?... היא ממהרת הביתה ואת פניה מקבלים קולותיהן של השכנות הולצמן ובתה גרטה, המספרות בשמחה, כי החיפוש עבר בשלום. כעת יש לחזור ולהוציא את היומנים מהמחבוא. ליער הולך איתה אלכסנדר טומינסקי, ידידה הותיק של דוקטור הלנה, לשעבר מנהל הגימנסיה הרוסית בקובנה, שבזמן החיפוש שהה בביתה. טומינסקי יקח איתו אליו הביתה את היומנים. השעה מאוחרת. עוד מעט ייכנס העוצר לתוקפו. אסור יהיה להיראות בחוץ. מוצאים את מקום המחבוא, את היומנים ו... שעת העוצר מתקרבת. ישנה סכנה, שיעצרו את טומינסקי ואם חס וחלילה ימצאו אצלו את היומנים אז... אז... מחליטים על כן להחזיר את היומנים למקום סתרם. למחרת התברר, כי אכן עצרו את טומינסקי, ערכו חיפוש מדוקדק בבגדיו ומשלא מצאו שום דבר שחררוהו. הלילה היה ליל סיוטים. חיכינו שהגרמנים ישובו אלינו. אחר כך התברר, כי החיפוש בא כתוצאה מהלשנת אחת השכנות, איתה ניהלה דוקטור קוטורגיינה את ויכוחיה. בזמן החיפוש האשימו הגרמנים את הלנה בשלושה חטאים: 1. סיפורים על יחסו הטוב של הצבא האדום לאוכלוסיה; 2. הצלת יהודים; 3. גידול וטיפוח כלב זאב בשביל הצבא האדום. באומץ לב לא רגיל ענתה, כי היא כרופאה אינה מסוגלת להסתכל באדישות על רצח ילדים. בזמן החיפוש ביקשה שירשו לה לשכב במיטתה, היות והיא חשה ברע. הרשות ניתנה. מתחת למיטתה היה חבוי הרדיו האסור. 

אחד מקציני הגסטאפו מצא פנקס רשימות קטן ובו שירים של משוררים רוסיים, האהובים על הרופאה ועל יד השירים... כתובות שונות ביניהן כתובות של מיספר יהודים, כמו כן כתובות בלונדון. הקצין דיווח על כך למפקח על החיפוש. דוקטור הלנה לא איבדה עשתונותיה ובשחוק על שפתיה אמרה: “מובן מאליו! יש לי קשר ישיר ללונדון וכל יום משוחחת אני עם צ'רצ'יל....”  

ואפיזודה נוספת מזמן החיפוש: אחד מקציני הגסטאפו, שבדק את הפנקס, היה רוסי, מאנשי "הגווארדיה הלבנה". בצאתו פנה אליה ברוסית: “יודע אני בוודאות, כי הינך בולשביקית, אבל, בגלל אהבתך הגדולה למשורריה הגדולים של רוסיה, לא אמסור זאת לגרמני...” 

עברו שנים. שולמית יושבת עם דוקטור קוטורגיינה בחדר הקבלה של זו. הרופאה מספרת על עשרות ילדים יהודיים, שניצלו הודות לחדר רופאים זה. היא מספרת כיצד בנה ויקטור בסיוע אחות רחמניה היו מזריקים לילדים סמי הרדמה ואחר כך היו מעבירים אותם בסל, או בשק, אל אותם אנשים שניאותו מראש לקבלם ולהסתירם. 

שנת 1964. אנו מתכוננים לחוג את יובלה השבעים וחמש של דוקטור הלנה קוטורגיינה היקרה. והנה מיספר ימים לפני המסיבה באה תאונת דרכים קטלנית וקיפדה את פתיל חייה, חיי אדם שהיו קודש לזולת, קודש למלחמה לצדק ולאחווה. גדול הכאב. בנה ויקטור, רופא ומדען בווילנה, מקים מצבה על קבר אמו ובין היתר חורט עליה ברוסית: “...להרבות מידת הטוב עלי אדמות....” זאת היא סיסמת ההומניזם. 

בקוטורגיני, בו היתה קייטנה למשפחת קוטורגיינה, מוקם והולך על ידי הבן ובעזרתם של ידידיה הרבים מוזיאון צנוע על שמה של המנוחה. 

כבוד לזכרה!            

לקריאה נוספת: עדותה של חסיה ארון גיטלין