קיפראס ואלנה פטראוסקאס
קיפראס פטראוסקאס, אחד ממקימי האופרה הלאומית הליטאית, התגורר בקובנה עם אשתו אלנה, שחקנית ידועה ומשוררת. באביב 1942 התבקש פטראוסקאס לספק מחסה לדנה פומרנץ, בתו של הכנר דניאל פומרנץ, שהיה מוסיקאי מפורסם בליטא. לאחר שפטראוסקאס התייעץ עם אשתו, הוברחה התינוקת, בעזרתו של באליס סימנאביציוס, אדם שהוא בטח בו, מן הגטו לבית פטראוסקאס. מאחר שמשפחת פטראוסקס היתה מפורסמת בליטא, התייחסו אליהם הגרמנים בכבוד, אך בשל הסיכון הכרוך בהסתרת יהודים, הם בחרו לעזוב את העיר. יחד עם התינוקת ושלושת ילדיהם, עברו הפטראוסקסים תחילה לכפר, אחר-כך לאוסטריה ואחר-כך לגרמניה. במשך כל המהלכים האלה, פטראוסקאס התייחסו לדנה הקטנה בחום ובמסירות. ב -1947, כשחזרו לליטא, מצאו הפטראוסקסים את הוריה של דנה והחזירו להם את בתם. במשך שנים רבות לאחר הכיבוש נותרה דנה בקשר עם מציליה, בהתייחסה אליהם כאל קבוצה שנייה של הורים. כמו אביה הביולוגי, דנה (לימים מזורקביץ') הפכה לכנרת. ב -2 באוגוסט 1999 הכיר יד ושם בקיפראס פטראוסקאס ובאלנה ז'לינקביצ'אייט-פטרסקינה, כחסידי אומות העולם.
ב -11 ביוני 2018 ביקרה הכנרת והמחנכת פרופ' דנה פומרנץ-מזורקביץ' מבוסטון במוזיאון הסובלנות במוזיאון הגאון. סיפור ההצלה המופלא שלה בשואה סופר בסרט התיעודי "האחיות". דנה הביאה למוזיאון כינור שנוצר בפריז בשנת 1806, אשר היה שייך לאביה דניאל פומרנץ (1904-1981), כנר בולט וחלוץ של מוסיקת ג'אז בליטא. פומרנץ למד כינור בבית הספר למוסיקה של קובנה ובקונסרבטוריון בברלין. בווינה השתתף בכיתות אמן שניתנו על ידי הכנר הבולט ברוניסלב הוברמן. בברלין ניגן פומרנץ בבתי קפה ותזמורת מארק ובר, אחת התזמורות הפופולריות ביותר באירופה באותה עת. בשנות הכיבוש הנאצי נכלא פומרנץ בגטו קובנה. יחד עם עוד אמן בולט, מוישה הופמקלר, ארגן תזמורת של הגטו, שכללה 40 חברים. מאוחר יותר נכלא במחנה הריכוז דכאו.
מתוך יומנו של באליס סימנביצ'יוס
הנאצים הורו להרוג את כל הילדים מתחת לגיל שתים עשרה, כמו גם זקנים שלא היו מסוגלים לעבוד. אישה ששמה היה פומרנץ עבדה אצלי. בעלה היה כנר בתיאטרון קובנה, שהכיר את קיפראס פטראוסקאס. לא ידעתי איך אשתו, שעבדה אצלי, יצרה קשר טלפוני עם פטרוסקיינה שהסכימה שהיא תיקח את בתו. פטרוסקיינה הסכימה לקלוט אותה, אבל השאלה הייתה איך לקחת אותה לשם. עוד בגטו קיבלה הילדה כדור שינה, ועדיין ישנה היא נלקחה למפעל לאישה זקנה. זה היה יום שבת והתבקשתי לקחת אותה למשפחת פטראוסקאס, אבל באותו רגע, לא יכולתי לעשות את זה, מכיוון שהייתי צריך ללכת לקודירקוס נאומיסטיס כדי להביא עורות. יצאתי בשבת בערב וחזרתי מוקדם למחרת בבוקר, רעב וללא שינה. התארגנתי במהירות, והזקנה ואני הלכנו בעגלה "להטביל" את הילדה, שבילתה איתה את הלילה. בחצר היו כמה שוטרים, אחד מהם היה ליטאי, השני היה גרמני. האחרונים נהגו לבדוק את אלה שהיו איתם ילדים קטנים. בפינת הצומת עמדו כמה שוטרים. הם עצרו אותי ושאלו אותי לאן אני הולך. למזלי, הכרתי את אחד השוטרים. אמרתי שאני לוקח את הילדה לקתדרלה כדי להטביל. הם האמינו לי, חוץ מזה, יש לי מסמכים גרמניים. הסתובבנו בבית העירייה ולבסוף הגענו לביתם של משפחת פטראוסקאס בנסיעה לאורך סוללת הנמונאס.
לקחתי את הילדה על הידיים ורצתי אל המסדרון. טיפסתי לקומה הראשונה, צלצלתי בפעמון וחיכיתי. נאלצתי לחכות זמן רב או שאולי זה רק נראה לי כך. מחכה, הסתכלתי על הילדה, היא הביטה בי ושתקה; היא נראתה כאילו ביקשה ממני להציל אותה, וכל כך הצטערתי בשבילה. וחשבתי שאם פטרוסקיינה לא תיקלוט אותה, לא אנטוש אותה. באותו רגע, הדלת נפתחה ופטרוסקיינה הופיעה. אמרתי לה: "הבאתי לך מתנה". היא רק שאלה איך קוראים לה. לא ידעתי, והיה לי רעיון לקרוא לה דנה, והיא נשארה דנה. כזה הוא הסיפור של דנה פומרנץ. מאוחר יותר היא סיימה את לימודיה בקונסרבטוריון וילנה, למדה קורס לתואר שני במוסקבה ועבדה כמורה בקונסרבטוריון קייב. היא נישאה לכנר מזורקביץ'. היא ומשפחתה עזבו את ברית המועצות והשתקעו בקנדה.
עדותה של פייגה אלכסנדר-קוגן
באביב 1943 גרתי בגטו קובנה. המציל שלי, ארתור אסרטאס בעלה הגרמני של אחותי היה עוזר מנהל במפעל הפרוות, בעוד באליס סימנביצ'יוס היה המנהל. כדי לשמור על קשר עם הקרובים והמכרים בגטו, הוציאו אסרטאס וסימנאביצ'יוס אישור לקבוצה של אסירי הגטו לעבוד במפעל כבורסקאים. מדי יום נלקחה הקבוצה הזו בליווי שומרים לעבודה ובחזרה לגטו. אחי מרדכי אלכסנדריס היה חבר בקבוצה. מספר פעמים גם אני נלקחתי מהגטו למפעל כעובד עזר. אז פגשתי את באליס סימנביצ'יוס. אז חיפשו אסרטאס וסימנאביצ'יוס מקום מסתור לאנשים שהוצאו מהגטו. סימאנביצ'יוס לקח אותי למקום ברומניאיי, שהוצע על ידי מתווך. המקום לא היה בטוח, ולכן לא יכולתי להישאר שם. עם זאת, לא חזרתי לגטו, אלא נסעתי לארתור אסרטאס. המנהל ועוזרו הכינו מקום מסתור בעליית הגג של המפעל. 18 אנשים, אחי ומשפחתו ביניהם, מצאו שם מחסה. המצילים דאגו שתנאי המחיה במחבוא יהיו טובים ככל האפשר. עובד זקן במפעל הביא לנו מצרכי מזון מוקדם בבוקר והוציא את האשפה. האנשים יכלו לבשל ארוחות חמות, ולכבס בגדים.
כשקו החזית התקרב, הם ידעו שהגרמנים הנסוגים יפוצצו את מבני התעשייה והמחבוא שלהם לא יימשך זמן רב.יום אחד התקשרו אנשים מהנהלת העיר לאסרטאס בבית החרושת והורו לו להחזיר את כל היהודים העובדים בו לגטו, מאחר שהקבוצה פורקה ולא תצא שוב למפעל. לאסרטאס נודע שהחל חיסול גטו קובנה והמליץ לפועלים לא לחזור לגטו וללכת לאן שיוכלו. עם זאת, שפגליס, שהיה מנהיג הקבוצה היהודי, סירב בתוקף ואסר על היהודים לעזוב את המפעל.זמן קצר לאחר מכן הגיעה קבוצת חיילים למפעל. האנשים הבינו את המשמעות, נבהלו והחלו להתרוצץ. העובדת גורדונאס, שחיפשה מקום מסתור, מיהרה אל גרם המדרגות המוביל למחבוא בעליית הגג. השומר הבחין בכך ופתח באש.כששמעו את היריות, מיהרו האנשים במחבוא אל החלונות לראות מה קורה. השומרים הבחינו בהם, הוציאו אותם מהמחבוא, עירומים למחצה, והסיעו אותם יחד עם קבוצת העובדים לגטו. גורלם לא היה שונה מזה של שאר אסירי הגטו...קשה לתאר כיצד הרגישו סימאנביצ'יוס ואסרטאס באותו יום. הם עמדו בפני סכנת חיים. הם ידעו שיצטרכו לענות על שאלות מי הכין את המחבוא, מי הביא את האנשים מהגטו, מי דאג להם וכדומה.כשקו ההחזית התקרב במהירות לקובנה, סימאנביצ'יוס ואסרטאס הסתתרו לזמן קצר ונמנעו מעונש.אחי ומשפחתו עזבו את המחבוא יום אחד לפני שהתגלה וכך ניצלו.
מתוך עדותה של רותה לופיאנסקי-גורין
אחותה של אמי ריבה פומרנץ, בעלה דניאל פומרנץ, הכנר המפורסם של קובנה שלפני המלחמה, ובתם בת השנה וחצי גרו איתנו בגטו. כמו שאר אסירי הגטו, אמי עבדה בעיר בעבודת כפייה. בכל לילה עם החזרה לגטו היו השומרים בשערים עורכים עליה חיפוש, שכן האסירים לא הורשו אפילו להביא לחם למשפחותיהם. החיפושים גרמו לה סבל רב ובריאותה התדרדרה בגלל מתח מתמיד. ואז, אסירי הגטו שמעו על אקצית הילדים הקרובה. הורים מודאגים ניסו להציל את ילדיהם. במרתפים ובעליות גג נבנו מחבואים. המשפחה שלי החליטה להחביא את שלושת הילדים - אני והתאומים של בן דודה של אמי שהיו קצת יותר גדולים ממני - בתנור. פנים התנור פורק וכל הלבנים הוסרו כדי ליצור מספיק מקום לשלושה ילדים. באותו יום נורא, הוחבאנו בתנור ההוא.
הגרמנים נכנסו לדירה והחלו לזרוק ולשבור דברים באלות שלהם. אחד התאומים התעטש והגרמנים שמעו אותו. הם פתחו את התנור ושלפו אותנו החוצה. הייתי מאוד קטנה אבל זה בטח היה אירוע חשוב עבורי מכיוון שאני זוכרת הכל בצורה מאוד ברורה. אחד הגרמנים לקח את התאומים ואת אמם לרכב ונסע. מאוחר יותר גילינו שהילדים נורו. אמא שלי הרימה אותי והסתכלה עליי ארוכות כאילו היא צופה אסון. אחר כך היא הושיבה אותי על שולחן חום מצוחצח והתחילה להלביש אותי לאט מאוד. מאוחר יותר חייל גרמני הכניס אותי ואת אמי לרכב ולקח אותנו לאיזה שדה פתוח. הוא יצא מהמכונית ורמז לנו לברוח. אמא שלי אספה אותי, יצאה מהרכב הכי מהר שיכלה וכך נמלטנו. זה היה סימן לנצל הזדמנות זו ולהציל אותי ואת שאר הילדים. אנשים שהיו להם חברים ומכרים ניסו להבריח את הילדים מהגטו ולהסתיר אותם. גם לאמא שלי הייתה היכרות כזו. מר באליס סימנוויציוס היה מנהל מפעל הפרוות בקובנה. אמא שלי הכירה אותו לפני המלחמה. יום אחד הסכימו להוציא אותי מהגטו. תוך זמן קצר סיממו אותי, הוכנסתי לשק תפוחי אדמה והוברחתי מהגטו בהסכם עם השומר בשער.
באליס סימנביצ'יוס לקח אותי אל חקלאים המתגוררים בכפר ליד קובנה ועזר לאמי למצוא מקום מסתור בעליית הגג של אחד הבתים בפרברי קובנה. היא בילתה ימים ולילות ארוכים לבדה במחבוא הזה. כשהרוסים חזרו, באליס סימנביצ'יוס הוגלה לסיביר למרות כל מעשיו הטובים. בשנים 1953-54 הוא חזר ונפגשנו מספר פעמים. הוא סיפר לי הרבה על ההורים שלי, הגטו והבריחה שלי. באופן דומה, גם דנוטה, בתה של דודתי ריבה פומרנץ הוברחה מהגטו בעזרתו של באליס סימנביצ'יוס ונלקחה למשפחתו של זמר האופרה המפורסם קיפראס פטראוסקאס. משפחת פטראוסקאס הכירה היטב את אביה, דניאל פומרנץ, הכנר המפורסם, ואת משפחתו. דניאל פומרנץ עצמו נלקח למחנה הריכוז דכאו על ידי הגרמנים. משפחת פטראוסקאס סיכנה את חייהם ואת חייהם של שלושת ילדיהם ולקחה את הילדה היהודייה בת השנה וחצי, שגם היא הובאה אליהם מסוממת. משפחת פטראוסקאס הייתה מוכרת לכולם בעיר וברור שכולם ידעו שיש להם ילדים לא קטנים. גברת פטרוסקיינה אמרה שהיא מחכה בפחד שהילדה תתעורר מכיוון שהיא לא יודעת באיזו שפה היא תדבר. השם דנוטה ניתן לה עם הגעתה למשפחה החדשה. כך, אני ובת דודי מצאנו את עצמנו במשפחות חדשות.
צרו איתנו קשר:
הפייסבוק שלנו
