דפוס רוזנקרנץ

דפוס רוֹזֶנקרַנץ (בתחילה דפוס פין ורוזנקרנץ (לעיתים דפוס פין), אחר-כך רוֹזֶנקרַנץ ושריפטזֶצֶר (בכתיב היידי, שנהג בזמנו:ראָזענקראַנץ–שריפטזעטצער; בתעתיק לטיני: Rosencranz או Rosenkranz & Schriftsetzer) היה בית דפוס והוצאת ספרים עבריים שפעלו בעיר וילנה שבצפון-מערב רוסיה (ליטא) משנת 1863 ועד ראשית המאה ה-20. בבית הדפוס ראו אור ספרי תלמוד, מפרשים, אגדה ומדרש, חיבורים של רבנים ידועים, וכן ספרות השכלה ויצירות הספרות העברית החדשה (כ-350 כותרים בסך הכול), וכן כ-100 רומנים וספרוני מעשיות ביידיש. בעליו-עובדיו של בית הדפוס היו עובדים לשעבר של דפוס ראָם – שלושת האחים רוזנקרנץ, שריפטזצר וציונסון – שנכנסו לשותפות עם המשכיל רש"י פין. לאחר התחלה צנועה, התפתח בית הדפוס והיה אחרי דפוס ראָם מהמפורסמים ביותר בעולם היהודי.

האחים אברהם צבי (הירש) רוזנקרנץ (ראָזענקראַנץ) (1815–1901), מנחם מנדל (מענדיל) שריפטזצר (שריפטזעטצער) (1819–1905/‏1906) ושאול ציוֹנסוֹן (ציונסאָן) היו בניו של יוסף פֶדֶר (פעדער), סופר הקהל בעיירה קלֶצק שבפלך מינסק של האימפריה הרוסית (רוסיה הלבנה). כדי להתחמק משירות בצבא הצאר שינו שלושת הבנים את שם משפחתם, וכל אחד נרשם בעיירה אחרת תחת שם אחר (פרקטיקה לא בלתי שכיחה אז בקרב יהודים, שכן בן יחיד היה פטור ברוסיה משירות צבאי, שהיה בגדר חובה). בילדותו הגיע רוזנקרנץ עם אחיו לעיר וילנה, והיות שהיו קרובים (או מיודדים) למשפחת ראָם (רוֹם), התקבלו לעבודה כפועלים בדפוס ראָם, שפעל אז עדיין בעיירה יז'יורי שליד גרודנה (בהמשך עבר לווילנה) – רוזנקרנץ ושריפטזצר כסַדָּרים, וציונסון כמפעיל מכונת דפוס.

כעבור כמעט ארבעים שנה, ב-20 באפריל 1862 (תרכ"ב), ביטל הצאר אלכסנדר השני את המונופול על הדפסת עברית ברוסיה (בפרט לפולין הרוסית) שהיה בעקבות גזרת הצאר ניקולאי מ-1836 לשני בתי דפוס – דפוס ראָם בווילנה ודפוס האחים שפירא בז'יטומיר, ששילמו עבור זכות זו 5,000 רובל לשנה – והתיר לכל אדם להדפיס עברית בכל מקום ולשלם מס בסך של 20 רובל לשנה בעד מכונת דפוס ידנית  ו-120 רובל בעד מכונת דפוס מהירה (המכונה הפופולרית שהמציא פרידריך קניג כמה עשורים קודם לכן). האחים אברהם צבי רוזנקרנץ, מנדל שריפטזצר ושאול ציונסון הזדרזו לפרוש מעבודתם בדפוס ראָם ולפתוח בית דפוס משל עצמם.

כדי לפתוח בית דפוס עברי ברוסיה צריך היה רישיון מיוחד מהממשלה, שקשה היה להשיגו. שלושת האחים חברו אפוא לסופר המשכיל הווילנאי שמואל יוסף פין, בעל הניסיון והממון. פין שימש בתפקיד "יהודי מלומד" (ученый еврей, עוזר לענייני יהודים) של מושל פלך וילנה ומופקד על הלימודים היהודיים מטעם שר ההשכלה בפלך (אחראי לפיקוח על הלימודים היהודיים ולתכנון ועריכת ספרים ללימודי יהדות), ופרט לזאת פרסם ספר ללימוד רוסית ליהודים ומאז 1860 ערך והוציא ברישיון את כתב העת העברי "הכרמל". אחרי השתדלויות מרובות ובגלל זכויותיו קיבל פין רישיון לפתוח בית דפוס עברי עם רוזנקרנץ ואחיו, ובסתיו 1863 (תרכ"ג) פתח עמם בשותפות את דפוס "פין–רוזנקרנץ". (על פי גרסה אחרת, פין פתח את בית הדפוס שלו, שבו עבד בשתי מכונות דפוס ידניות, חודשים אחדים לאחר שהאחים ייסדו את הדפוס שלהם, שפעל עם מכונת דפוס מהירה קטנה; וכעבור זמן קצר נכנסו שני הצדדים בשותפות.) החוזה שערכו ביניהם קבע שפין יקבל 25 אחוזים מהרווחים, רוזנקרנץ ושריפטזצר 33 אחוזים כל אחד, וציונסון 9 אחוזים. בית הדפוס פעל באמצעות מכונת דפוס מהירה ומכונת יד, והעסיק שני מגיהים: יהושע פּוֹילישֶר (פוילישער) ויחיאל מיכל גוּרלַנד (גורלאנד).

פין יעץ לאחים שלא ידפיסו ספרים שנדפסו בדפוס ראָם – ספרי קודש: סידורים, מחזורים, חומשים וכדומה – אלא רק ספרי השכלה, כדי להימנע מתחרות עם ראָם. בעצתו החלו להדפיס את הספר "מאור עיניים" לעזריה מן האדומים (המאה ה-16) עם הערות ליפמן צונץ, שהדפסתו נגמרה בשנת תרכ"ג–1863. אולם משראו שלא קפצו עליו הקונים, נהגו בניגוד לעצתו של פין להגביל את הדפסותיהם לספרי השכלה וספרים אחרים שאינם נוגעים לדפוס ראָם. הדבר העלה את חמתם של בני משפחת ראָם, שהחליטו לעקור את הדפוס בטרם יכה שורש. השותפים הדפיסו ספר שפגע בספרי דפוס ראָם – אז בני ראָם הורידו את מחירו עד למחיר עלות; השותפים הדפיסו סידור קרבן מנחה עם תרגום ליידיש (עבור נשים) שנדפס בדפוס ראָם ומחירו היה תמיד שניים וחצי רובל – ובני ראָם הורידו את מחירו לרובל וחצי. וכך עשו לכל ספר שפגעו בו השותפים. בנוסף, הם גמלו להם כפועלם ובשנים תרכ"ד–תרכ"ו) הדפיסו כמוהם את "מאור עיניים", עם הערות ותיקונים של דוד קאסל. לדברי פייגנזון, בכך קנו לעצמם בני ראָם הפסדים למען הנקמה. ואולם, השותפים לא נסוגו והוסיפו להדפיס את ספרי דפוס ראָם – ויכלו לו, כי עמד להם כוח החיסכון וההסתפקות; הם הסתפקו גם עתה למחייתם בשכר דומה לזה שקיבלו בדפוס ראָם, ואת יתר הרווחים שהביא דפוסם הותירו בקופת הדפוס.

בהוצאה ובית הדפוס יצאו אור שורת ספרי רומ"ל (רבנים ומלומדים), בהם חלק ניכר של "עברי–טייטש" (תרגומי המקרא ליידיש לילדי ה"חדר") וספרות תורנית קלאסית – ש"ס, משניות, "עין יעקב", כתבי הרמב"ם, טורים וכיוצא בזה; ספרות השכלה ומדעים (בין היתר כתבי רש"י פין, אד"מ הכהן ומיכ"ל, שלמה מַנדלקֶרן, קלמן שולמן, א"ב גוֹטלוֹבֶּר, ספר הפיזיקה "המנוחה והתנועה" לצבי הירש רבינוביץ) וספרי לימוד עברית; "מקרא מפורש" עם ביאור ליידיש מאת י"א טריווש, דוד נוטיק וניסן לוין. בסך הכול נדפסו בה כ-350 כותרים של ספרים אלה. בנוסף, ראו אור בהוצאה כ-100 רומנים ספרוני מעשיות (מעשה-ביכלעך) ביידיש, שהוסיפו להידפס מדי שנה באלפי עותקים במשך עשרות שנים. כמו כן, בבית הדפוס נדפס כתב העת "כרמל" של רש"י פין החל בגיליון 14 של שנה ג' (י"ח בחשוון תרכ"ג).

עם מותו של רש"י פין ב-1891 קנו האחים מידי בנו בנימין פין את החלק שירש בחברה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת תר"ף (על פי גרסה אחרת, ב-1918), רכשו המו"לים הוורשאיים הגדולים בן-אביגדור (א"ל שלקוביץ') ויעקב לידסקי ושותפיהם ח' ברמן וא' קגן את הוצאת הספרים ובית הדפוס של רוזנקרנץ ושריפטזצר מידי יורשיהם של האחים, בתקווה להגדיל את הוצאות הספרים שלהם; אולם שניהם נפטרו כעבור זמן קצר, ב-1921. דפוס רוזנקרנץ ושריפטזצר בווילנה הוסיף לפעול עד סוף שנות ה-20 לפחות.

מקור: ויקיפדיה