הודוצישקי

הודוצ'ישקי (Hoduciszki)

העיירה השוכנת כ-25 ק"מ ממזרח לשוויינצייאני. היא סופחה לאימפריה הרוסית בחלוקתה השלישית של פולין ב-1795. רוב תושביה התפרנסו מחקלאות ובמיוחד מגידול פשתן. במלחמת העולם הראשונה היא הייתה תחת כיבוש גרמני ולאחריו עברה מיד ליד עד שבאוקטובר 1920 חזרו הפולנים וכבשוה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עברה לידי הסובייטים וביוני 1941נכבשה על ידי הצבא הגרמני.

היהודים התיישבו לראשונה בהודוצ'ישקי, כפי הנראה, במחצית הראשונה של המאה ה-19. הם מנו כשש מאות נפש, אך עד סוף המאה שולש מספרם. מקורות הפרנסה היו מסחר ומלאכות שונות. חסידי חב"ד היו הרוב בקהילה ולצדם מעוט של "מתנגדים". בעיר היו בית כנסת ושלושה בתי מדרש והילדים למדו בחדר, כשחלקם המשיכו בלימודיהם בישיבות מחוץ לעיר. כבר בסוף המאה ה-19 היו ילדים שלמדו מקצועות כלליים מפי מורים פרטיים והמשיכו אח"כ בבתי ספר רוסיים או בסמינר המורים היהודי בווילנה. אחרי מהפכת 1905 נפתחו בקהילה ספרייה (יידיש, רוסית ועברית) ומאוחר יותר חוג לדרמה. במלחמת העולם הראשונה, בתקופת הכיבוש הגרמני, נתפס גרמני בוגד שריגל לטובת הרוסים ובחקירתו מסר כי הסתייע ביהודי הכפר. בתגובה גורשו כל היהודים לוולקוביסק ולעיירות סמוכות בליטא.

לאחר המלחמה הייתה העיירה תחת שלטון פולני. המצב התייצב והיהודים שבו אליה. עם הזמן הם הגיעו להיות רוב באוכלוסיה המקומית. למרות ההתאוששות הכלכלית המהירה, הרי שב-1929, עם תחילת המשבר הכלכלי העולמי והאפלייה לרעה מצד הממשלה, החלה דחיקת רגלי היהודים מן הכלכלה ע"י התושבים המקומיים. באותה תקופה היו החיים הפוליטיים והציוניים בעיר בשיאם - צעירי ציון, החלוץ, החלוץ הצעיר והשומר הצעיר (שהוציא גרעיני הכשרה לארץ ישראל), כמו גם סניף של הבונד וסניף המפלגה הקומוניסטית. ועד הקהילה נבחר בבחירות דמוקרטיות ושינה את הרכבו. במערכת החינוך חלה התפתחות - נפתח בי"ס שש-שנתי יידישאי, שרבים מבוגריו המשיכו לתיכון יידישאי בווילנה. ב-1929 נפתח גם בי"ס קטן שצורף לרשת "תרבות" העברית. בתי ספר אלה, שלא סובסדו ע"י הממשל, נאבקו על כל תלמיד וסבלו מחסרון כיס קיומי.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נכנס הצבא האדום לעיר ב-18 בספטמבר 1939. באפריל 40 נאסרו כמה יהודים בעלי מפעלים ועסקים גדולים והוגלו לברה"מ. היהודים האחרים התפרנסו בכבוד וכמה אף התגייסו לצבא האדום. בתי הספר היהודים נסגרו והלימודים נמשכו לפי התוכנית הסובייטית בביה"ס הכללי.

ביוני 1941 החלה הפלישה הגרמנית. יהודים רבים ניסו לברוח לברה"מ בעקבות הצבא, אך רובם נעצרו ע"י מחסומי הליטאים. ביום הכיבוש הגרמני, 2 ביולי, רצחו אנשי המיליציה 200 יהודים. כמו כן הוציאו להורג קבוצה גדולה של יהודי הסביבה שברחו להודוצ'ישקי וצעירים יהודיים מקומיים חברי המפלגה הקומוניסטית. הממשל הגרמני הקים יודנראט, שהיה אחראי על גיוס עובדי כפייה. עם העברת השליטה לז'נדרמריה הגרמנית ולמשטרה הליטאית גורשו כל היהודים לגטו, שהיה בסמטה אחת. הוא היה תחת שמירת הליטאים. עם הזמן הוכנסו לתוכו גם יהודי סטויאצ'ישקי.

בשבת שלפני יום כיפור 1941 רוכזו כאלף היהודים שנותרו בכיכר השוק והוצאו למסע רגלי (למעט קשישים, חולים וילדים שהוסעו בעגלות) לכיוון פוליגונובו. הם סבלו שם מרעב והתעללויות עד שבתחילת אוקטובר החלו להעבירם קבוצות-קבוצות לבורות שנחפרו בחורשה סמוכה. בבורות אלה ירו בהם למוות. תוך כמה ימים נרצחו כ-8,000 יהודים מכל הנפה. 80 איש הצליחו להסתתר לפני המסע הרגלי וחלקם נתפסו. כמה הצטרפו לפרטיזנים ביערות ואחרים הגיעו לגטאות שונים ונספו בהם. בודדים מאנשי הודוצ'ישקי שרדו לאחר המלחמה.