טרוקי Troki

שוכנת על חצי אי באגם טרוקי, כ-20 ק"מ מערבית לווילנה. הוקמה במאה ה-11 ע"י נסיך קייב. ב-1377 עמדה הטירה המבוצרת בפני התקפת אבירי מסדר הצלב, אך העיר נהרסה ונבנתה שוב ע"י נסיך ליטא. בסוף המאה ה-14 התיישבו בה 383 קראים ולאחר מכן הוקם בה מנזר בנדיקטיני. עד אמצע המאה ה-17 זכתה להתפתחות מואצת, שנעצרה עם חלוקתה השלישית של פולין ב-1795. מחוז וילנה סופח לרוסיה. במלחמת העולם הראשונה נכבשה בספטמבר 1915 ע"י הגרמנים ונשלטה על ידם עד סוף 1918. אז נכבשה ע"י הבולשביקים ושוב עברה מיד ליד עד שבאוקטובר 1920 חזרו הפולנים לעיירה, שסופחה סופית לפולין ב-1922.
ראשית הישוב היהודי בעיר קדם גם לישוב הקראים ובשלהי המאה ה-14 העניק הנסיך ויטולד לשתי הקבוצות כתב זכויות. הם נחשבו לתושבים חופשיים והובטחו להם עצמאות בניהול ענייניהם הפנימיים  והדת. עד 1495 התבססו שתי הקבוצות וחלקן התעשרו. עם זאת, בעקבות התרוששות המדינה בשל המלחמה עם הטטארים, גרש נסיך ליטא בפתאומיות את כולם. הם נדדו לפולין ועם הכתרתו של אלכסנדר יאגלו על פולין וליטא (איחוד פולין-ליטא) בוטל הגירוש ורבים חזרו. מ-1925 גברה התחרות בין הקראים ליהודים והמתח ביניהם גבר גם מעבר לישוב בטרוקי. בעקבות מלחמות המוסקובים והשבדים, מלחמת הצפון בראשית המאה ה-18 ומגיפות רבות ירדה אוכלוסייתה היהודית של טרוקי ל-150 איש כשהקראים מנו 300 איש.
בסוף המאה ה-19 - לאחר פרסום צווי גירוש וביטולם, ביטול תחום המושב וגירוש היהודים מכפרי רוסיה - הגיע מספר היהודים לשיא – 1,112 איש. בתחילת המאה ה-20 המשיכו היהודים להתפרנס ממסחר סיטונאי וקמעונאי וממלאכות מגוונות. גם ענף הדייג באגמים הפך בתקופה זו לעיסוק של יהודים.
עוד במאה ה-16 קמה בטרוקי קהילה יהודית ובסוף המאה ה-18 עלו כמה מהם לארץ ישראל במסגרת עליית הפרושים. לאחר הגירוש של 1834 הוקמה הקהילה מחדש (ב-1862) ונבנו בה בית מדרש ובית כנסת, בו שכנו תלמוד תורה, חדר לינה לאורחים עניים ושני "שטיבלעך" (חדרי תפילה).  ילדי הקהילה למדו בחדרים ורק מעטים המשיכו את לימודיהם בישיבות. רובם למדו מלאכה או הצטרפו לעסקים המשפחתיים. הבנות למדו קרוא וכתוב יידיש ומיעוטן למדו בבית ספר כללי רוסי. בשנות ה-80 של המאה ה-19 הצטרפו צעירים רבים לתנועת "חיבת ציון" ובעלייה השנייה עלו לארץ שניים מצעירי הקהילה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויסו יהודים וקראים כאחד לצבא הצאר ופליטים יהודים מישובים אחרים הגיעו לעיר. הקהילה הפכה את בית המדרש למרכז סיוע לפליטים ופתחה עבורם בית תמחוי. עם התקרב החזית ברחו יהודים רבים לווילנה, אך עם השתלטות הגרמנים הונהג קיצוב, הוחרמו רוב אמצעי הייצור וגברים וילדים גויסו לעבודות כפייה. עם סגירת ביה"ס הרוסי פתחו בו שני צעירים מווילנה בית ספר יידישאי, שהסתייע במימון הגרמנים. עם תום המלחמה נעצר המימון, וביה"ס נסגר. תהפוכות המלחמה והשנים שלאחריה גרמו להתרוששות ועזיבה כללית ובשנות ה-20 נותרו בטרוקי 425 יהודים בלבד.

היהודים בין שתי מלחמות העולם
עם התייצבות השלטון החלו היהודים לשקם את בתיהם ועסקיהם, תוך הסתייעות בבנק "יעקאפא" ובקרוביהם מעבר לים. הוקמו קופת גמ"ח וסניף של "הבנק העממי", אולם למרות הסיוע הרב לא הצליח המצב הכלכלי לחזור לרמה שמלפני המלחמה - הן בשל המיסוי הגבוה והן בגלל כניסת פולנים לתחומי המסחר והמלאכה. בתי עסק נסגרו בזה אחר זה והאבטלה הייתה בעלייה. במרכז חיי הציבור היו בית המדרש והספרייה היהודית, במסגרתה פעלו מקהלה, תזמורת מנדולינות וחוג לדרמה. בשנות ה-30 העמיק השפל הכלכלי בפולין ובמחציתן השנייה התגברה האנטישמיות ועמה ההסתה לחרם כלכלי. במקביל התעוררה גם הציונות בעיר (בחירת רב ציוני, הקמת סניפי "החלוץ", "החלוץ המזרחי" ובית"ר, ששלחו עולים ראשונים לארץ ישראל). אחרי סגירת ביה"ס היידישאי עברו רוב ילדי הקהילה לביה"ס הפולני הממשלתי. מיעוטם של היהודים שלחו את ילדיהם לבתי ספר פרטיים, שעלותם הייתה גבוהה.

בימי מלחמת העולם השנייה
עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 הגיעו לעיירה פליטים יהודים מהשטחים שנכבשו ע"י הנאצים. לעיירה נכנס הצבא האדום ואחרי זמן קצר היא נמסרה לליטא. ביוני 1940 היא חזרה לידי הסובייטים ואז חוסל המסחר הפרטי, בעלי המלאכה עברו לעבוד במסגרת קואופרטיבים ורבים השתלבו במשרות ממשלתיות. בפני בני הנוער נפתחו אפשרויות לימודים תיכוניים וגבוהים בווילנה ולימוד בקורסים והכשרות מקצועיות.
עם פלישת הגרמנים ביוני 1941 ונסיגת הצבא הסובייטי לכיוון מינסק, ניסו צעירים רבים לצאת בעקבות הצבא, אך רובם הוחזרו כלעומת שבאו. כשנכנסו הגרמנים לעיר נותרו בה כ-300 יהודים, שפונו לאחר ימים מעטים לגטו שהוקם סביב בית הכנסת. הגטו חוסל בערב ראש השנה תש"ב ותושביו, יחד עם יהודים שרוכזו מעיירות סמוכות, הועברו לאי, בו שהו תחת כיפת השמיים ללא כסות או מזון. בסך הכל רוכזו כ-2,500 יהודים, בהם כ-300 מטראקי והיתר מהעיירות רודז'ישקי )Rodziszki), ויסוקי דבור (Wysoki Dwor), לנדברוב (Landwerow) ואחרות. בערב יום הכיפורים הגיעה לעיירה יחידה ליטאית, שרצחה את כל היהודים - רובם ביריות ליד הבורות והנותרים הוטבעו באגם.
קהילת הקראים זכתה לגורל שונה, למרות שבתחילה לא הבחינו הנאצים ביניהם לבין היהודים. החוקר קלמנוביץ ממכון ייוו"א בווילנה הציג בפני הנאצים הוכחות, שהקראים הם מצאצאי הטטארים והגרמנים קיבלו זאת. כיון שהקראים נדרשו להגיש רשימה שמית של חברי קהילתם, לא הייתה כל אפשרות ליהודי טרוקי להעמיד פנים כקראים וכך להציל את עצמם. איש מיהודי טרוקי והמצטרפים אליהם לא שרד.