מכון ייווא

מתוך: בלהה שילה / יד ושם: מעבר לתמונה - סיפור הצלתו של מכון ייווא בווילנה

מכון ייִוואָ, מנכסי העם היהודי בעת החדשה, נוסד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם בווילנה שבליטא. ייִוואָ היה המוסד האקדמי היהודי הראשון שאסף וחקר את אוצרות יהדות מזרח אירופה ההיסטוריים שהיו פזורים בעולם, מעליות גג מעופשות ועד לגניזות בתי-כנסת. עבודת ייִוואָ בתקופה זו היתה מגוונת ומקיפה. אנשי המכון שקדו, בין השאר, על סטנדרטיזציה של היידיש בספרות הכתובה ובלימוד השפה במוסדות החינוך השונים, וכן הקפידו שפרסומי המכון ייכתבו ביידיש.

חזית בניין ייִוואָ ברח' ויוולסקה 18, וילנה. יד ושם

תהליכי החילון והצורך בהגדרה לאומית הביאו את שמעון דובנוב, היסטוריון ותאורטיקן לפרסם בשנת 1891 קול קורא "נחפשה ונחקורה" להצלת עברו של העם היהודי ממצולות השיכחה. על-פי  דובנוב, תודעתו ההיסטורית של עם היא מדד להתפתחותו הרוחנית, בייחוד בתקופה המודרנית בה תודעה זו מהווה מרכיב מאחד היכול לשמש כחלופה לתפקיד שממלאת הדת. מעבר לחששו כי חלל זה מאיים על המשכיות הלאום היהודי ועל כושר הישרדותו בעידן של חילון ומודרניזציה, דובנוב האמין כי ידיעת העבר נדרשת ליצירת תרבות יהודית חדשה. לכן קרא להמון היהודי, להשתתף במבצע האיסוף והשימור. בראש המבצע יועדה לעמוד אגודה שתמיין, תקטלג ותפרסם את המסמכים והיצירות שייאספו.

המכון היהודי המדעי בווילנה הוקם בשנת 1925 ביוזמת קבוצה של אנשי רוח, סופרים, היסטוריונים ומוקירי שפת היידיש ותרבותה. ללא תמיכה ציבורית, ובהעדר מקורות כספיים, התאספו קומץ אנשי חזון והחליטו להקים מרכז עולמי של חקר תולדות שפת היידיש, תרבותה ומנהגיה.

המטה הראשון הוקם בחדר בדירתו של מקס ויינרייך שהפך במהרה לכוח המניע מאחורי המכון החדש. ההיסטוריה היהודית, עמדה בבסיס פעילותם של אנשי ייִוואָ לדורותיהם. בתקופה שבין שתי מלחמות עולם מתנדבים (זאמלערס=מאספים) נשלחו לעיירות ולערים במזרח אירופה ובעולם כולו, ושלחו לייִוואָ תעודות ומסמכים היסטוריים, יצירות ספרותיות, חפצי אמנות ואתנוגרפיה. הזאמלערס היו לאגדה בפולקלור היהודי ולמושאי שירים וסיפורים. שליש מתוכם היה עני וחסר השכלה פורמלית, ובחר בעבודתו מתוך גאווה ורצון לתרום לתרבות היידיש. נראה כי חזונו של דובנוב וחבריו לאיסוף ומחקר האוצרות ההיסטוריים של העם היהודי היה למציאות, והפצת התרבות היהודית החילונית אכן חצתה את גבולות האינטליגנציה והתפשטה בקרב הקהילה היהודית הרחבה.

מטרת ייִוואָ היתה להתבסס כמרכז מחקר מדעי של היידיש  ושל ההיסטוריה והתרבות היהודית בקהילות המזרח-אירופיות. בוועידה בברלין הוחלט שהמכון יחולק למדורים, והללו יפוזרו בין ריכוזים יהודיים בעולם: המדור לפילולוגיה, ללימודי בלשנות, לספרות ולפולקלור מוקם בווילנה; המדור להיסטוריה, לסוציולוגיה ולכלכלה מוקם בברלין; המדור לפדגוגיה-פסיכולוגיה יועד לקום בוורשה. בניו-יורק, בה היה ריכוז יהודי של דוברי יידיש, יצא לאור באותה עת ה"ידיעות פֿון ייִוואָ" (חדשות ייִוואָ). למרות שניו-יורק לא תוכננה להיות אחד ממרכזי ייִוואָ, מוקם בה, בסופו של דבר, המדור הפדגוגי-פסיכולוגי. מדור זה ביסס את מחקריו על פגישות עבודה שהתקיימו בווילנה עם אנשי חינוך, תוך צפייה ואיסוף נתונים במוסדות החינוך השונים במזרח.

זליג קלמנוביץ, ממנהלי הייִוואָ קודם המלחמה יד ושם

בשנת 1928 רכש ייִוואָ חלקת אדמה ברחוב ויוולסקה 188,  בשכונה יוקרתית שמחוץ לרובע היהודי הישן והמתפורר בווילנה.

שנה לאחר מכן, התקיימה בה הוועידה הראשונה, שבמסגרתה נבחרו חברי ההנהלה החדשים, ביניהם מקס ויינרייך וזליג קלמנוביץ. באותה ועידה נערך גם טקס הנחת אבן הפינה לבניין החדש שבו רוכזו ספרים, כתבי יד נדירים, תמונות ואוסף חפצי פולקלור.

מקס ויינרייך יד ושם

הרוח החיה שהובילה לפתיחת ייווא היה ד"ר מאקס ויינרייך. בתוך שנים ספורות גדל המכון והתפתח וזכה למוניטין והוקרה בכל הפזורה היהודית. הרמה האקדמית, היקפו של החומר ואיכותו זכו להכרה עולמית. פקולטות לחקר היהדות באוניברסיטאות שלחו את תלמידיהם להשתלמויות בייווא.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, וילנה נשארה בחסות ליטא ויִוואָ המשיך לפעול ואולם, ביוני 1940 העיר הועברה לרשות השלטון הסובייטי. מכון ייִוואָ היה מאותה עת חלק מהאקדמיה למדעים, כחלק מתהליך ההלאמה, ונח פרילוצקי עמד בראש המכון ואף ריכז את לימודי היידיש באוניברסיטת וילנה.

ב-24 ביוני 1941 נכבשה וילנה על-ידי הגרמנים. שבוע לאחר מכן הגיע לעיר נציג מכון רוזנברג. אלפרד רוזנברג היה האידיאולוג הראשי של גרמניה הנאצית, ועמד בראש מטה הרייך לתפקידים מיוחדים. מטרת המטה היתה לבזוז חפצי יודאיקה בכל אירופה, למיינם ולרכזם, ולהעבירם למכון לחקר השאלה היהודית בפרנקפורט שבגרמניה, כדי שבבוא היום יוקם מוזיאון ליהדות בעולם ללא יהודים. כחודש לאחר הפלישה בוצעו מעצרים בווילנה על ידי אנשי רוזנברג. על העצורים נגזר לערוך רשימה של הספרים העתיקים, כתבי היד הנדירים והאינקוּנָבּוּלוֹת שהיו ברשות ספריית שטראשון המפורסמת, בין העצורים היה נח פרילוצקי. לאחר שנציגו של רוזנברג מצא את מבוקשו, הוא שב לגרמניה עם רשימותיו ופריטים מהספרייה, ופרילוצקי וחברו נרצחו בבית המעצר.

רשימותיו של פרילוצקי לימדו את מטה רוזנברג, שווילנה היא מרכז לעשרות אלפי פריטים של כתבי יד ואמנות. לכן נשלח צוות גדול ומורחב במיוחד שימציא אנשים מתאימים לצורך עבודת האיסוף. את הצוות הנהיג ד"ר יוהאנס פול, שלמד במכון למדעי היהדות שבאוניברסיטה העברית בשנות ה-30 (מטעם המפלגה הנאצית), והיה אחד מהכותבים ב"דר שטירמר". פול דרש מהיודנראט לספק לו 12 עובדים אינטלקטואלים, ובראשם העמיד את הרמן קרוק וזליג קלמנוביץ. המשטרה היהודית בגטו כינתה את הקבוצה "בריגדת הנייר" . מקום עבודתה היה בניין ספריית אוניברסיטת וילנה (מחוץ לגטו), לשם היו אמורים לעבור כל פריטי ספריית שטראשון. עבודתם היתה למיין את הספרים ולהחליט אלו יישלחו לפרנקפורט ואלו יושמדו וימוחזרו במפעלי נייר.

בשנות הכיבוש הנאצי, כשיהודי וילנה גורשו לגטו, נשאר בניין בית ייווא ברחוב ויוולסקי מחוץ לשטח הגטו. אלפרד רוזנברג, השר לענייני השטחים הכבושים במזרח אירופה, הגה תוכנית לריכוז נכסי התרבות של העם היהודי בבית כנסת בפראג. בהנחייתו של רוזנברג גויסו בגטו קבוצת סופרים, חוקרים ואנשי רוח ונשלחו לבית ייווא כדי למיין את החומר האיכותי שנמצא באוסף (חוקרים גרמנים שהיו בצוות המיון ידעו מה ערכו). מאות ארגזים של חומר נשלחו לגרמניה. היהודים שעסקו במיון הצליחו להטמין מאות מסמכים וספרים נדירים בבורות שחפרו במרתף הבניין.

לאחר תבוסת הנאצים נמצאו במחסן בברלין ארגזים שנגזלו מייווא בווילנה והחומר נשלח לייווא בניו יורק. החומר שנטמן בבורות בווילנה ונמצא לאחר השחרור נשמר במוזאון הממשלתי של ליטא.

העברת ארכיון סמולנסק למטה רוזנברג בוילנה, באפריל 1943

"בריגדת הנייר", מנתה בסופו של דבר 40 עובדים. חברי הבריגדה החלו להבריח לגטו, על בסיס קבוע, אלפי ספרים ועשרות אלפי מסמכים מהספריות ומייִוואָ. בין המבריחים היו קלמנוביץ, קרוק, סוצקבר, שמרק'ה קצ'רגינסקי ורוז'קה קורצ'ק. לפי טענת ההיסטוריון דוד פישמן, סוצקבר היה המסור ביותר לעבודת ההברחה. ביומנו מתאר סוצקבר כיצד הבריח לגטו מכתבים וכתבי יד של טולסטוי, ביאליק ושלום עליכם, כתב יד נדיר של הגאון מוילנה, יומן נעורים של הרצל, ציורים של מארק שאגאל ועוד, באמתלה כי אלו חומרי בעירה לחימום.

בעבודה במשך שנה וחצי במפקדת רוזנברג, קבוצת החברים מהגטו החביאו חלק חשוב מאוצרות התרבות הענקיים, בתוך קירות בנויים, בתוך מרתפים ומערות. את כתבי היד והספרים החשובים ביותר, היו תוחבים אל מתחת לבגדים ומכניסים לגטו.

תערוכת מטה רוזנברג בוילנה, 1943

מיון הספרים

אנשי הבריגדה התרכזו לא רק בהברחת ספרים לשימור, אלא השקיעו מאמץ נוסף בנסיון להעניק לספרים חיים חדשים – הם חיפשו ספרים שיוכלו לסייע לגופים שונים בגטו, ובכך מנעו את השמדת הספרים. ספרים שהתאימו לבתי-הספר השונים (שפעלו באופן לא חוקי ובסתר) הועברו אליהם בחשאי, כמו כן הוברחו למחתרת הפפ"א ספרי הדרכה סובייטים לבניית אמצעי חבלה. היו אלה ספרים נדירים ביותר ויקרי ערך במציאות הגטו.

רוב חברי הבריגדה לא שרדו את המלחמה. אחדים שרדו, ביניהם סוצקבר, קצ'רגינסקי וקורצ'ק, שהצליחו לברוח ליערות לפני חיסול הגטו. מיד בתום המלחמה שבו  סוצקבר וחבריו לווילנה והחלו לאתר את מקומות המסתור שבהם הוטמנו הספרים אך הם גילו שבניין הייִוואָ חרב בהפצצה ונשרף כולו, ואתו האוצרות החבויים. כל הספרים, שהוטמנו בספריית הגטו, הועלו באש על-ידי הגרמנים, אך המחבוא שבביתו של סוצקבר והמחבוא שהיה במרתף ביתו של אברמוביץ נשארו שלמים, כמו גם מקומות המסתור האחרים. בנוסף לכך, נמצאו 30 טונות של מסמכים באשפה ו-20 טונות של מסמכים שניצלו מגריסה בבתי החורשת. 13 ימים לאחר שחרור וילנה הקימו סוצקבר וקצ'רגינסקי את "המוזיאון לתרבות ולאמנות יהודית" בדירתם הפרטית. התנהלות הסובייטים וחוסר התמיכה הכספית במוזיאון הביאו את סוצקבר לידי הכרה, שיש להציל את האוצרות ולהעבירם לסניף ייִוואָ בניו-יורק, שבראשותו עמד מקס ויינרייך (שניצַל מהמלחמה). ואכן, כבר בספטמבר 1945 העביר סוצקבר את יומנו של הרמן קרוק, שנה לפני שחבריו עמדו על חומרת המצב. כשהבינו השאר כי זוהי המציאות, היה כבר מאוחר מדי – 30 טונות המסמכים, שנמצאו באשפה, נשלחו לגריסה, מלבד מסמכים אחדים שהצליחו להציל.

במבצע נועז, תחת השלטון הסובייטי, הוברחו לניו-יורק חלקים מאוסף ייוואָ דרך מקומות שונים באירופה. בין המבריחים נמצאו שוב סוצקבר, קצ'רגינסקי, קורצ'ק וחברים נוספים מהבריגדה ומהמחתרת. כפי שסוצקבר חזה, בשנת 1948 חמס הק.ג.ב את המוזיאון היהודי בווילנה, והוא נסגר. רק בשנת 1988 נודע כי, מנהל היכל הספרים בתקופת המשטר הסטליניסטי הציל את הספרים במקום להשמידם ואף קיטלג אותם. בשנים 1995-1996 הועברו כל החומרים שהיו במוזיאון היהודי בווילנה לייִוואָ בניו-יורק. בשנת 1947 הועברו גם אוספים ממטה רוזנברג שבפרנקפורט לניו-יורק.

השבת האוספים של ייווא לא היתה עבור המכון "השבת אבדה" לבדה, הוא חפץ לשוב לעמוד בחוד החנית של הריכוז היהודי הגדול בעולם ולשמש כמכון מחקר מרכזי ומשפיע כבעבר, במולדת היידיש במזרח אירופה. מקס ויינרייך, מי שעמד בראש ייווא, האמין כי יהדות אמריקה תוכל לשמש הראשונה בעולם, ולשמר בקרבה את מהותה של יהדות מזרח אירופה שאבדה. לצד זאת, המאבק על הקניין התרבותי שיקף את המתח שנוצר בין שני המרכזים היהודיים בעולם שלאחר המלחמה, זה שבפלשתינה וזה שבארצות-הברית. בשניהם ביקשו ארגונים מרכזיים לזכות בקניין התרבותי שנותר ללא יורשים; זהו הרקע למאבק בין ייווא לאוניברסיטה העברית (בה תמך "תקומה לתרבות ישראל", Jewish Cultural Reconstruction-JCR) על אוספי ייווא שהתגלגלו לצ'כוסלובקיה. דומה כי היה זה המשכו של המתח שנוצר בין שני המוסדות, שהוקמו בשנת 1925 וביקשו לשמש כמרכז יהודי רוחני, האחד בירושלים ד'ליטא והאחר בירושלים שבארץ-ישראל. מעבר למאבק האידיאולוגי על מקומה של ארץ-ישראל בלאומיות היהודית, הרי שהיה זה יותר מכל מאבק תרבותי לאומי על מקומה של היידיש ומה שייצגה בעולם היהודי, מאבק שנמשך גם לאחר המלחמה.

בניו-יורק, מקס ויינרייך האמין שהכלים המחקריים המודרניים ששימשו את ייִוואָ בשנות ה-30 מתאימים גם ליהדות אמריקה, ששורשיה נעוצים במזרח אירופה, ויכולים לסייע בפתרון בעיותיה. ואכן, ייִוואָ החל לפרסם מחקרים על אודותיה. בנו של ויינרייך, אוריאל, שהיה בלשן מחונן בפני עצמו, החל לערוך מילון יידיש-אנגלי מודרני. אולם, חזונו של ויינרייך (האב) לא התגשם באותה עת, ובקמפוסים לא נמצאו סטודנטים יהודים שעסקו בלשון היידיש ובתרבותה. אלה ביקשו להתמקד בעתידם באמריקה ולהשאיר את מטעני העבר היהודי אירופאי מאחור. בשנת 1955 עבר בניין ייִוואָ לשדרה החמישית ושמו הרשמי של ייִוואָ שונה מ-"The Yiddish Scientific Institute" ל-"Yivo Institute for Jewish Research".

החל מסוף שנות ה-60, לאחר מותם של מקס ואוריאל ויינרייך, הוקמו על שמם באופן עצמאי ובשיתוף אוניברסיטת קולומביה, מכונים ללימודי יהדות. הללו קיימו קורסים בספרות ותרבות ובלימודי לשון היידיש. הסטודנטים הצעירים, שלמדו במכונים אלה, הגשימו למעשה את חזונו של ויינרייך לתחייתו של דיאלוג פורה באקדמיה האמריקאית. מילונו של אוריאל ויינרייך יצא לאור, כמו גם מחקרו המונומנטלי של אביו, "ההיסטוריה של שפת היידיש", שפורסם בארבעה כרכים. בשנים שלאחר מכן ייִוואָ קיבל הכרה, וכן תקציבים ממשלתיים ותרומות. באמצעות אלה, הורחבה פעולתו לתחומים נוספים, ביניהם פתיחת ארכיונים למוזיקה ולסרטים שהוסיפו פן נוסף בשימור התרבות היהודית המזרח-אירופית. לקראת שנות ה-2000 עבר ייִוואָ למבנה חדש, מודרני, הממוקם בין הרחובות 15 ו-16 במערב מנהטן. מבנה זה מכיל יותר מ-350,000 ספרים, המשתרעים על פני אלפי מטרים של מדפים, עמוסים מיליוני פריטים ארכיוניים ביידיש. המכון מהווה מרכז חשוב עבור חוקרים מכל העולם הבאים בשעריו. אוסף ייִוואָ הוא הגדול ביותר בעולם, בכל הנוגע לתרבות מזרח אירופה וללשון היידיש. למרות הכל, חזונו של דובנוב התגשם, והוא חי בסניפיו של יִוואָ בניו-יורק, בשיקאגו ובבואנס-איירס.

שמרקה קצ'רגינסקי, סוצקבר ורחל קרינסקי, חברי בריגדת הנייר בגטו וילנה

אברהם סוצקבר ואשתו פרידה במחבוא ברח' פרונזה בוילנה, בו התרכזה הנהגת הפרטיזנים בסוף מרץ 1944. על השולחן חבילות בהן נכסי תרבות יהודית שניצלו.