ווילנער טרופע

מוזיאון און ליין

הלהקה הווילנאית (ביידיש: די ווילנער טרופע) הייתה להקת שחקנים חשובה שפעלה בוורשה בשפת היידיש והעלתה הצגות בסגנון הריאליזם הבימתי של מחזאים יהודים וזרים. היא נחשבה לסמן איכות תיאטרונית והצגתה המפורסמת ביותר הייתה "הדיבוק" של ש. אנ-סקי שהועלתה לראשונה בשנת 1920, לציון שלושים יום למות מחברו ש. אנ-סקי, ורק מאוחר יותר "אומצה" על ידי תיאטרון הבימה המוסקבאי.

הלהקה חבה את שמה לעובדה כי נוסדה בווילנה בשנת 1915, באמצע מלחמת העולם הראשונה, על ידי השחקנים אלכסנדר עזרו ויעקב שרמן והבמאי לב קדישזון. אך זמן קצר מאוחר יותר היא עברה לוורשה ומשם פעלה עד שנות העשרים המוקדמות.

תחילה הציגה בעיקר מחזות "יהודיים" מאת ש. אנ-סקי, שלום עליכם ןשלום אש אך תוך זמן קצר החלה להציג מחזאות מתורגמת של גדולי הסופרים העולמיים: גורקי, מולייר, איבסן ועוד. הלהקה נדדה ברחבי פולין ואף מחוצה לה, בפריז, לונדון וניו יורק. בין חבריה באותם הימים בלטו זיגמונד טורקוב, ג'וזף גרין, חנה בראץ, ליובה קדישזון, יוסף בולוף, שמואל איריס ויעקב רוטבאום אשר התפרסם מאוחר יותר כבמאי תיאטרון בניו יורק.

במסגרת מסעותיה בעיירות מזרח אירופה הלהקה צירפה לשורותיה צעירים רבים והייתה מעין בית ספר נודד לדראמה. בין אלה אשר הצטרפו בתחילת שנות העשרים בלט יוסף מאורער לימים מחשובי שחקני היידיש בארגנטינה. בשנת 1923 הלהקה הוזמנה להופיע בבוקרשט שברומניה והצלחתה שם שינתה לתמיד את התיאטרון הרומני. קשיים כלכליים אילצו את חברי הלהקה להתמזג עם התיאטרון היידי בבוקרשט וכך המשיכו להופיע עד תחילת שנות השלושים, עת רוב השחקנים בחרו להגר לארצות הברית (יוסף בולוף, ליובה קדישזון) או לארגנטינה (שמואל איריס, יוסף מאורער).

מקור: ויקיפדיה

הלהקה הוילנאית – ווילנער טרופע (1916-1935) / מאת: עזרא להד

אף על פי שהיו קיימות בתקופות שונות להקות אחדות בשם הלהקה הווילנאית (ווילנער טרופע) , הרי בעיקרו נשאר בדברי ימי התיאטרון היהודי רישומה של אותה להקה שנוסדה בשנת 1916 בווילנה, זו שנדדה משם לוורשה, כבשה את הקהל והגיעה לשיא תהילתה בהצגת הדיבוק; לאחר מכן נדדה ונסעה לאורכה ולרוחבה של פולין, הציגה באירופה המערבית, תקופה-מה הופיעה ברומניה, שבה לפולין בשנת 1935 ושם שבקה חיים. שריד אחר מהלהקה הוילנאית נדד מעבר לים. ניסה לכבוש את הבמה היהודית בניו-יורק, אך לא הצליח להתקיים יותר משתי עונות. 

האינטליגנציה היהודית ובעיקר י.ל. פרץ ובני חוגו לא התעלמו מחשיבותו של תיאטרון יהודי לאומי כאמצעי חינוכי. לא כאן המקום לפרט את מאבקיו של י.ל. פרץ למען תיאטרון יהודי בעל רמה, שלא יצטרכו להתבייש בו. נציין רק כי הטפותיו וניסיונותיו של פרץ מצאו הדים בקרב צעירים יהודים שלמדו באולפני תיאטרונים רוסיים או פולניים והם נענו לקריאתו, לנסות ולייסד במה יהודית מודרנית. הלהקה שצמחה בעזרת צעירים אלה היתה להקתו של פרץ הירשביין שקמה באודסה בשנת 1908 והציגה לרוב את מחזותיו של מייסדה, אבל כללה ברפרטואר שלה גם מחזות מאת יעקב גורדין, דוד פינסקי, שלום אש, ברוך שפיר, ס. יושקביץ ועוד.

בשנת 1910 הגיעה להקת הירשביין לוורשה ולמרות הצלחתה המוסרית הגדולה, הצלחתה הכספית היתה מועטה: הלהקה התפוררה. יוצאי להקה זו: יעקב בן-עמי, לזר פריד ואחרים הפכו לאחר מכן לעמודי התווך של התיאטרון היהודי האמנותי בארה"ב, ואילו מנדל עלקין הפך מארגן להקות חובבים שונות שצמחו והתפתחו בכל עיר ועיירה בתחום המושב היהודי. מלהקות חובבים אלה יצאו רוב חברי הגרעין שיסדו בשנת 1916 בווילנה את הלהקה, אשר נקראה פאד"א - פאריין פון דראמאטישע ארטיסטן (התאחדות השחקנים הדראמטיים.)

להקה אחרת שגדולה היתה השפעתה על התפתחות התיאטרון היהודי היא להקתה של אסתר-רחל קמינסקה שנקראה: הלהקה הדרמטית המאוחדת ופעלה בשנים 1906-1914. בלהקה זו הייתה קבוצת שחקנים מגובשת אשר יצרה נוסח משחק אחיד ובעל שאר רוח. היא חינכה את השחקנים וגם את קהל הצופים שבא משכבות העם השונות, החל מהאינטליגנציה היהודית וכלה בשכירי-יום, עובדי עבודה פיזית פשוטה ושחורה.

על אסתר-רחל קמינסקה אמר הסופר והדרמטורג אלתר קציזנה כי "הפכה לדגל ההתעלות של המוני העם המושפלים והאפורים".

בפרוץ מלחמת 1914 נאסרה כל פעילות תיאטרונית יהודית, כשם שנאסרו כל יתר פעילויות תרבות יהודיות ברחבי האימפריה הצארית. ברם, צבאותיהם המאוחדים של אוסטרו-הונגריה וגרמניה כבשו חלקים גדולים של רוסיה, וכך אנו מוצאים כי בשנת 1916 השלטון בווילנה נמצא בידי צבא כיבוש גרמני. בצבא זה שירתו לא מעט קצינים יהודים, ילידי מערב אירופה, שלא הכירו ולא ידעו את אחיהם באירופה המזרחית ולראשונה נפגשו בהם ונפעמו לראות חיוניותם והכרתם הלאומית, קצינים אלה, ביניהם סמי גרונימן, הרמן שטרוק, ארנולג צוייג ואחרים נתנו ידם לטיפוח מוסדות תרבות יהודים והם היו לגורם מדרבן להקמת אותה להקה בווילנה בראשותם של לייב קדישזון כצייר תפאורות ובמאי, מתיתיהו קובלסקי כשחקן מקצועי ומרדכי מזא"ה כמנהל הלהקה. כך קרה כי בווילנה הקפואה מצינת החורף של שנת 1916, בווילנה יהודית רעבה ומדוכאת עלה המסך ביום 18.2.1916 לראשונה על הצגת המחזה של שלום אש דער לאנדסמאן (בן-העיר).

מסירותם ודבקותם לעבודה התיאטרונית עשתה רושם גם על אותם קצינים-סופרים יהודים שלא חסכו מהם שבחים ופרסמו את שמעה של הלהקה הצעירה והפרובינציאלית בעיתוניה הגדולים והחשובים של גרמניה. ברם, כל התשבחות והמלים הטובות לא יכלו ליצור בסיס כלכלי איתן לקיום הלהקה שחוג צופיה היה מצומצם למדי, לכן נאלצה מדי שבוע להחליף את הצגותיה במחזות חדשים ולבסוף לא אזרה כוח והחליטה לצאת לסיבוב לערי השדה, שמא תבוא ההצלה החיונית משם. מסע ההופעות בערי השדה הצליח מעל למשוער, בכל מקום בו הופיעה הלהקה היא נתקבלה בהתלהבות גדולה וגם הצלחתה הקופתית הייתה הפעם ניכרת. בסיבוב זה, בהופעתה בביאליסטוק ראתה את הצגותיה אסתר-רחל קמינסקהוהמליצה על הזמנתה להופעה בוורשה. לאחר קשיים מסוימים מצד שלטונות הכיבוש, הצליח מזא"ה, בעזרת הקצינים היהודים מצבא גרמניה, לקבל את הרישיון המיוחל ובשנת 1917 יצאה הלהקה להופעתה הראשונה במרכז היהודי הגדול ביותר באירופה המזרחית – ורשה. 

התמורות הפוליטיות שבאו עם סיום המלחמה ונסיגתם של הגרמנים, הקמת פולין העצמאית, מלחמות רוסיה-פולין וחוסר היציבות של השלטון לא השפיעו לטובה על התבססותה של הלהקה הצעירה. עם התקרבותם של הרוסים לוורשה חזר חלק מחברי הלהקה המקורית לווילנה ומזא"ה ועוד כמה שחקנים צעירים הקימו שם, בשנת 1918 את התיאטרון היהודי הממלכתי הראשון. תיאטרון זה התקיים עד 19 באפריל 1919, היום בו עזב הצבא האדום את ווילנה, ואילו הלהקה שנשארה בוורשה החלה אט-אט לגבש כוחותיה ולהסתגל למציאות החדשה. היא קלטה כוחות חדשים, צעירים, בעיקר בוגרי בתי ספר דרמטיים פולניים וגם שחקנים בעלי ותק ומוניטין שהחשוב ביניהם היה אברהם מורבסקי – שחקן, במאי ואיש חזון תיאטרוני.

התיאטרון היהודי שבפולין בין שתי מלחמות העולם, לא שפר חלקו לעומת יתר מוסדות תרבות יהודיים. חוסר זכויות, חוסר תמיכה, מצב כלכלי רעוע של המוני העם היהודי בפולין, רדיפות השלטון וחשדנותו, אנטישמיות הולכת וגוברת, כל אלה לא אפשרו לה ללהקה הווילנאית עבודה אמנותית סדירה. קיומה היה על זמן שאול. למרות שהיו קרנות מיוחדות לשחקנים מחוסרי עבודה באותה עת, אף להקה יהודית לא קיבלה פרוטה מקרנות אלה.

הרדיפות והנגישות כלפי מוסדות תרבות יהודיים לא היו מכוונות רק נגד התיאטרון. השלטון הצר צעדיהם של בתי הספר, ספריות ציבוריות מועדונים ועוד. לדוגמה: בשנת 1934 הודיעו השלטונות על חיסול הארגון התרבותי של פועלי ציון שמאל שפעל תחת השם: חברה לשיעורי ערב , ולחברה זו היו סניפים רבים בכל רחבי פולין.

במצב נואש זה, רק עקשנותו וכוח התמדתו של מ. מזא"ה האשף הפיננסי הגדול הם שעמדו לתיאטרון. בשנת 1935 פסקה הלהקה הו וילנאית מלהתקיים.

תולדות הלהקה והרפרטואר.

בראשיתה היו רוב חברי הלהקה חובבים, יוצאי חוגים דרמטיים, ורק מקצתם שחקנים מקצועיים שבאו מהבמה הרוסית הפרובינציאלית או מהתיאטרון היהודי הישן. בראש הלהקה עמדו השחקנים: מתתיהו קובלסקי שבא מהבמה היהודית המקצועית, אלכסנדר אזרא, פולה ולטר, יהודית לארס ואלכס שטיין – בוגרי בתי ספר דרמטיים רוסיים וייתרם חובבים. כבמאי נקבע לייב קדישזון וכמנהלה האדמיניסטרטיבי מ. מזא"ה, שהפך לעמוד התווך של הלהקה מיום ייסודה ועד סופה. מ. מזא"ה היה בעל השכלה רחבה, מצוי בספרות העברית והיהודית, בעל טעם מעודן וחוש לאמנות. ידע למשוך לעבודה עם הלהקה את מיטב המחזאים והבמאים היהודים.

היה זה מזא"ה שדאג לכלכלתה של הלהקה ולמוניטין שרכשה לעצמה. עוזרו המתמיד של מזא"ה בשאיפתו להפוך את הלהקה הווילנאית למוסד תרבותי-אמנותי היה ל. קדישזון, אף על פי שהיה תמיד עמוס עבודה ,ביים, שיחק, צייר תפאורות והכין רישומי תלבושות. הוא היה ראש וראשון בכל פגישה חברתית ודרישותיו מהלהקה עלו לעיתים על דרישותיהם של ראשי הממסד היהודי-תרבותי ודובריו.

הלהקה הוקמה על יסודות קואופרטיביים ולכל אחד מחבריה היה חלק שווה בהכנסות, אבל היה עליו לקחת חלק שווה גם בחובות כלפי הלהקה. הקשיים נתגלו כבר בראשית הדרך, כאשר הועמדה על הפרק בעיית הרפרטואר. וילנה בימי המלחמה היתה מנותקת מהעולם ובעיקר משני הריכוזים החשובים ביותר של תרבות יהודית – זה של פולין ושל ארצות הברית. לכן היה על חברי הלהקה להסתפק במצוי. 

לאחר מספר שבועות של עבודה מאומצת הורם המסך על ההצגה הראשונה ב-18.2.1916 בבניין הקרקס של ווילנה. הציגו את הלאנדסמאן של שלום אש. היתה זו הצגת מבחן והלהקה עמדה בה בכבוד. אמנם המשחק לא היה מלוטש, אך נסתמנה בבירור שאיפת השחקנים והבמאי להצגה ריאליסטית בריאה. הקהל והעיתונות קיבלו אותם בחמימות ועודדו את הצעירים להמשיך בדרכם.

ההצגה השנייה הייתה בפינה נידחת מאת פרץ הירשביין ולאחר מכן באותה עונה ראשונה הציגו בזה אחר זה את: המשפחה מאת ה.ד. נומברג, יעקב הנפח והאם מאת דוד פינסקי, אל נקמות מאת שלום אש ועוד.

כל עונת החורף הראשונה הציגו באולם הקרקס, דבר זה היה לעזר גדול ללהקה הצעירה כי היא שוחררה מתשלום עבור שכירות האולם, שנמסר להם חינם בתנאי שידאגו להסקתו. בעל האולם לא עשה זאת מרוחב-לב חלילה אל מחשש ששלטונות הכיבוש הגרמני יהפכו את אולם הקרקס לאורוות סוסים. ברם, להשיג עצי הסקה לא היה מן הדברים הקלים בחורף 1916 ולא אחת כל הכנסות ההצגה הוצאו על קניית העצים להסקת האולם העצום והקר.

בווילנה המורעבת והקפואה גם לא היה קהל צופים מספיק למלא את האולם מדי ערב ולכן בהתחלה שיחקו בלילות שבת ומוצאי שבת בלבד ולאחר מכן העתיקו ההצגות של לילות שבת לימי ראשון. גם תרופה זו לא עזרה והגיעו לידי כך שהציגו רק פעם בשבוע ולא יותר.

היעדר קהל צופים ומחסור ברפרטואר גרמו למשבר ראשון בלהקה ועל מנת לשפר את המצב העלו את מחזותיו של יעקב גורדין ואוסיפ דימוב, אך גם זה לא שיפר את השתפר.

אחרי לבטים קשים וישיבות רבות הוחלט להעלות לפתיחת עונת החורף השנייה את בן הכפר מאת ליאון קוברין. הצגה זו זכתה להצלחה גדולה מאד ולתמיכה נלהבת מצד הקצינים היהודים בצבא הכיבוש הגרמני: סמי גרונימן, הרמן שטרוק וארנולד צוויג. בעזרתם ותמיכתם של קצינים אלה נמסר ללהקה הצעירה אולם התיאטרון העירוני של וילנה, דבר שהעלה את כבודם ויוקרתם בעיני הבריות והביא להצלחה חמרית של ההצגות החדשות. 

באולם זו העלתה הלהקה את הפונדק השומם של פרץ הירשביין, היהודים מאת צ'יריקוב, מאחורי הכתלים של הנרי נתנזון ומיזרה של סימון יושקביץ. הצגה אחרונה זו זכתה לשבחים בעתוני גרמניה. הסופר הרברט וינברג פירסם מאמר נלהב על הלהקה ב"פוסישה צייטונג" ובתוספת המצוירת של אותו עתון נדפסו תמונותיהם של אחדים משחקני הלהקה. כמו כן פורסם שם מאמר של הנס גסלר שהעמיד את הלהקה בשורה אחת עם טובי האנסמבלים בתיאטראות אירופה.

לאחר הצגה חגיגית בפברואר 1917 לציון השנה הראשונה לקיומה של הלהקה הוחלט לצאת לסיבוב בפרובינציה הקרובה. ההצלחה האמנותית וגם הכלכלית עברה את המשוער והוחלט על סיבוב גדול יותר בערי השדה בכל שטח הכיבוש שבידי הגרמנים. הלהקה הגיעה לקובנה ושם הציגה לראשונה את מלחמת הפרפרים מאת הרמן זודרמן וקנאה של ארציבשב. בביאליסטוק ראתה רחל קמינסקה את אחת מהצגותיה של הלהקה והיא המליצה בפני בעלי תיאטרון אליסאום בוורשה להזמין את הלהקה לשם.

הלהקה הגיעה לוורשה באוקטובר 1917, ופתחה את הופעותיה בהצגת בן-הכפר של ליאון קוברין. העיתונות היהודית והקהל קיבלו אותה בהתלהבות ועל פי הצעתו של נומברג נקראה מאז בשם ווילנער טרופע , כלומר הלהקה הווילנאית או בקיצור הווילנאים – שם שדבק בה עד להתפרקותה. 

בוורשה נשארה הלהקה בראשותו של מזא"ה עם קדישזון. תקופת מה לאחר תקומת פולין החדשה הציג לראשונה בלהקה זו הבמאי מיכאל ווייכערט שהעלה עם הווילנאים את בעל העגלה הנשל להאופטמן ולאחר נסיגתם הסופית של הסובייטים וחתימת הסכם השלום בין פולין וברית המועצות הצטרף אל הלהקה אברהם מורבסקי שהעלה בה מספר הצגות חדשות בהצלחה ניכרת.

אל להקת הווילנאים בהנהלתו האמנותית של הבמאי דוד הרמן שוב הצטרפו, פרט למורבסקי, גם אל. שטיין, חנה בראז, יוסף בולוף, יוסף קמין (אביה של לאה קניג) ויעקב ווייסליץ. הרמן ביים את שמע ישראל מאת אוסיפ דימוב,ומורבסקי את מקבל הסטירות מאת ליאוניד אנדרייב ואת הגיטו החדש מאת בנימין זאב הרצל. הצגות אלה עברו-חלפו בלי שניכר רישומם ובלי לעורר הד בקהל הצופים. שוב עמדה הלהקה על פרשת דרכים. גם ההצגה הרגשית ומלאת יראת כבוד, "האילם" מאת א. ווייטר שנרצח על ידי הלגיונרים הפולנים לא הצליחה לחפות על התסיסה הפנימית.

המפנה הגיע בתחילת נובמבר 1920. הסופר ש. אנ-סקי נפטר וליד קברו הפתוח נשבע מ. מזא"ה להעלות ליום השלושים את מחזהו הדיבוק. מלכתחילה התכוונו להציג את המחזה בסך הכל ערב אחד, ביום השלושים, ולשם כך השיג מ. מזא"ה תרומה מהנדבן היהודי נפתלי פריבס. הבכורה נתקיימה ב-9 לדצמבר 1920 וההצגה הפכה בין-לילה לסנסציה תיאטרונית ולהצגה הפופולארית ביותר על הבמה היהודית, לא רק בפולין כי אם בעולם כולו. במאי ההצגה דוד הרמן ניגש להדיבוק בקונצפציה שונה לחלוטין מגישתו של וכטנגוב ותפיסתו זכתה לחיקויים רבים על ידי שחקנים שעזבו את הלהקה והתפזרו ברחבי תבל ובכל אתר ואתר לא חששו להתקשט בנוצות לא להם ולהכריז: הדיבוק על פי הצגת הווילנאים .

הדיבוק הוצג על ידי הווילנאים בוורשה בלבד יותר משלוש מאות פעם והקנה ללהקה ולשחקניה תהילה רבה. אבל הצלחה מסחררת זו היתה בעוכריה של הלהקה הצעירה והביאה לפילוגים, להתפלגויות ולבסוף להתפרקות הלהקה.

כאמור, המומחים חשבו כי "המחזה הצליח רק במקרה" – אבל חיש הסתבר כי לא היה זה מקרה כלל: העממיות היא שכבשה את הלבבות והפכה למאורע. תוך ימים מספר כל ורשה היהודית החלה מפזמת את ניגוני ההצגה ואפילו קהל החסידים האדוקים שבימי חייהם לא העזו להתקרב "להיכל הטומאה" נהרו להצגות הדיבוק.

עם הצגת הדיבוק בא הניצחון הגדול של הווילנאים, ואתו כאמור ראשית הכשלון. התהילה הפכה בין לילה שחקנים אלמונים – בנים ובנות מן הסמטאות העקלקלות של גטו וילנה, חסרי אסכולה וליטוש, המחוננים בכישרונות טבעיים בלבד – לשחקנים ששמם נישא בפי כל. מאידך הקהל לא רצה לראות ולקבל שום הצגה אחרת, פרט להדיבוק כך שהליצנים אמרו "שהדיבוק נכנס גם בקהל".

הווילנאים ניסו מזלם בהצגות אחרות, אבל נכשלו. מחזותיו של שלום אש: החוטא ואמנון ותמר בבימויו של מנדל עלקין, הבימוי של קדישזון של קשה להיות יהודי לשלום עליכם, וניסיון כושל להעלאת המחזה של אנ -סקי יום וליל ומחזה בלתי גמור של אלתר קציזנה , כל אלה לא הביאו את ההצלחה המיוחלת ואנו מוצאים את הווילנאים שוב יוצאים לדרך עם הדיבוק לערי השדה של פולין, גליציה רומניה ואירופה המערבית.

סיבוב זה נמשך כמעט שנתיים, לא עבדו בו על שום מחזה חדש. הוא גרם שוב לפילוגים בלהקה. בשנת 1923 יצא חלק מהלהקה, אליה הצטרפו שוב אזרא ועלומית, לניו יורק, לפי הזמנתו של בוריס טומשבסקי. הלהקה שנשארה באירופה עברה לרומניה שם היא חידשה את הרפרטואר שלה והוסיפה מחזות מספר שנשארו באמתחתה עד לפירוקה.

עם בואה של הלהקה לרומניה הצטרף אליה השחקן א.סמברג והוא העלה את מוטק'ה גנב מאת שלום אש. הווילנאים העלו ברומניה את המבול לברגר, הקמצן מאת מולייר, וז'ורז' דנדן,בבימויו של מ. דניאל, הבמאי היהודי הבולגרי, שעלה לארץ ישראל והקים בשנת 1928 את התיאטרון האמנותי . ברם, הצלחתו הגדולה ביותר היתה בהעלאת המחזה יושקה מוזיקנט , בבימויים המשותף של יעקב שטרנברג ויוסף בולוף ששיחק את התפקיד הראשי. היתה זו הצגה אקספרסיוניסטית מובהקת שזכתה לשבחי הביקורת גם הן מצד העיתונות הרומנית והן מצד אנשי התיאטרון אשר לא פסקו מלהלל אותה.

לקראת סוף שנת 1926 העלה יוסף בולוף את שבתי צבי עפ"י יז'י ז'ולבסקי ושלום אש. לאחר סיבוב בטרנסילבניה בה הלהקה סבלה קשות מהחרם שהוטל עליה על ידי החרדים, עזבו אותה יוסף בולוף וי.קדישזון והצטרפו אל חברי הלהקה שהיגרו לארצות הברית.

הווילנאים שנשארו, בראשותם של מזא"ה ואל. שטיין חזרו לפולין והגיעו לתחנתם הראשונה לבוב. בשנת 1927 ביים שם דוד הרמן את הנסיון ליעקב פרגר ואת יהודית והולופורנש מאת פרידריך הבל. לאחר מכן הוזמן הבמאי הפולני יז'י ואלדן לביים את קצווי הכרך של פרנטישק לאנגר ואת שופטים מאת ויספיאנסקי. בהמשך הסיבוב הגיעה הלהקה לקרקוב וב-22 במרס 1928 חזרה לוורשה.

מ. מזא"ה הזמין את ד"ר מ. ווייכערט לביים את קידוש השם מאת שלום אש. הצגת הבכורה התקיימה ב-2.5.1928, שוב זכו הווילנאים להצלחה רבה: קידוש השם הוצג בוורשה יותר מ-250 פעם, ונוסף לכך התקיימו מאות הצגות נוספות בערים אחרות. להצגת המאה הגיע לוורשה שלום אש, וחילק שבחים לשחקנים ולבמאי.

עונת 1928 היתה מכל הבחינות עונת שיא בהישגי הלהקה הווילנאית. הבמאים שעבדו עמה לחליפין היו דוד הרמן ומיכאל ווייכערט. אחרי קידוש השם העלה דוד הרמן קומדיה מתקופת ההשכלה, די ווייבערשע קניפלעך (צרורן של הנשים), אך ללא הצלחה יתירה. דוד הרמן החל לעבוד עם הלהקה על בלילה בשוק הישן מאת י.ל. פרץ ובינתיים ביים הבמאי והשחקן אברהם טייטלבוים מארה"ב את התשוקה בצל האילנות מאת יוג'ין אוניל .

באוקטובר הוצג בלילה בשוק הישן ושוב זכו הווילנאים להצלחה חמרית גדולה וזאת תודות לביקורות מצוינות שקראו לאינטליגנציה הפולנית לגלות יותר עניין בתיאטרון היהודי. לא ידוע אם עורר הדבר את הפולנים לבקר בהצגות בלילה בשוק הישן , אבל ביקורת זו הביאה לתיאטרון את המתבוללים היהודים שעד אותה עת התרחקו מכל דבר הקשור בתרבות יהודית בכלל ובתיאטרון היהודי בפרט וגרם להם לנהור בהמוניהם להצגת הווילנאים.

בנובמבר 1928 יצאה הלהקה לסיבוב קצר לערי השדה וחזרה לוורשה ב-18 לדצמבר, אברהם טייטלבוים ביים את המחזה מעגל הקסמים לקלבונד ובהצגה זו מחיי סין הרחוקה נסתיימה עונת 1928.

בשנת 1929 ביים דוד הרמן את הקומדיה הסובייטית של ולנטין קאטייב ריבוע המעגל ולאחר מכן העלה מיכאל ווייכערט את הסוחר מונציה של שייקספיר עם א. סמברג בתפקיד הראשי. הצגת הבכורה התקיימה ב-1.3.29 וזכתה להדים חיוביים ביותר מן הביקורת והקהל כאחד. כאשר הצגה זו הועלתה כמשקל-נגד להצגת הסוחר מונציה בתיאטרון הפולני הממלכתי בוורשה, שהייתה בעלת מגמה אנטישמית מובהקת.

הלהקה הווילנאית יצאה שוב לערי השדה והציגה תקופה מסוימת בעיר מולדתה ווילנה ומשם עברה לביאליסטוק, שם התקיימה ב-10.11.29 הצגת הבכורה של המחזה עיר היהודים לאהרון צייטלין בבימויו של מיכאל וויכערט ושוב הייתה זאת הצלחה גדולה מאוד שזיכתה בשבחי הביקורת את הבמאי והשחקנים.

בעייתם הקשה של הווילנאים הייתה חוסר אולם תיאטרון קבוע בו היתה יכולה הלהקה להציג ולהכין הצגות חדשות. בלית ברירה היא נדדה מאולם לאולם ומעיר לעיר. ב-11.4.30 העלה מיכאל ווייכערט בקרקוב את הרשלי מאוסטרופולי למשה ליפשיץ, ואילו דוד הרמן העלה את הגולם לה. לייוויק בלודז', ב-22.8.30. ללהקה הווילנאית התווספו עוד שתי הצגות בעלות משקל והצלחה לא מבוטלת, בעיקר אמור הדבר לגבי הרשלי מאוסטרופולי, בתפקיד הראשי הופיע יוסף קמין והיה לחביב קהל הצופים היהודי בכל רחבי פולין.

בשלהי 1930 יצאה הלהקה לסיבוב באירופה המערבית, אך סיבוב זה לא הביא עמו את ההצלחה החומרית המיוחלת. במערב אירופה הורגש יותר ויותר לחץ הפאשיזם ומצבם הכלכלי של היהודים החל להתערער. עם שובם מהסיבוב הצטרף ללהקה כבמאי קבוע יעקב רויטבוים שעד 1930 עבד כבמאי ומחנך תיאטרון בחוגים דרמטיים של "השומר הצעיר" והחוג של האיגודים המקצועיים היהודים בוורשה בשם אורפיאוס. ב-1930 הוא ביים את הגיטו השחור של או'ניל (הצגת הבכורה הייתה בווילנה), ב-1931 – את ריחיים לדוד ברגלסון ואת עמך לשלום עליכם, בשנת 1932 את מרד בבית חינוך לפושעים, מאת פ.מ. למפל (הצגות הבכורה היו בלודז').

ב-1933 שוב זכו הווילנאים להצגת קופה אותה הציגו למעלה משנה בכל ערי פולין בהם לא נאסרה הצגתה ע"י הצנזורה. היה זה המחזה זעקי סין מאת ס. טרטיאקוב שהוצג לראשונה באולם סקאלה, בוורשה. המחזה הצליח בגלל אקטואליות שלו: המאבק לשיחרור לאומי וסוציאלי של העם הסיני ממדכאיו; האנטישמיות גברה מיום ליום ונגישות ורדיפות יהודים, נישולם מעמדותיהם הכלכליות הפכו לדבר שגרתי. יהודים, אזרחי פולין, שישבו למעלה מ-20 שנה בגרמניה גורשו בין לילה, באכזריות ובחוסר כל.

עם הצטרפותו של יעקב רוטבוים ללהקה הווילנאית היא שינתה את צביונה ומגמת הצגותיה להעלאת מחזות בעלי צביון סוציאלי-מגמתי, בהשפעה הולכת וגוברת שבאה מעבר לגבול המזרחי, מתיאטרוני רוסיה הסובייטית והרפרטואר שלהם. דבר זה לא נעלם מעיני שלטונות פולין הפאשיסטיים שהחלו לרדוף את הלהקה עוד יותר ולהצר את צעדיה.

מ. מזא"ה החליט שוב לקחת את "מקל הנדודים" ולצאת לסיבוב נוסף לצרפת, בלגיה ואנגליה. גם סיבוב זה לא הביא עמו את ההצלחה החומרית המקווה וכתוצאה מכך שוב נשרו מן הלהקה חלק ניכר של שחקניה. רק שריד קטן מהלהקה חזר לפולין והגיע לווילנה. כאן העלו את הקומדיה של ולנטין קאטייב "דרך הפרחים" וקומדיה נוספת של ההומוריסט היהודי הפופולארי טונקעלער גאטס גנבים שתי הקומדיות לא הצליחו להעמיד את הלהקה על הרגליים. והדבר הורגש במיוחד בקומדיה השנייה. במאי 1935 הגיעה הלהקה הווילנאית לוורשה ומ. מזא"ה עשה ככל יכולתו להצילה מכליה. הוא שוב התקשר עם יעקב רויטבוים שביים את המחזה:הרעקרוטן (המגויסים) על פי אקסנפלד מאת המחזאי היהודי הסובייטי ליפא רזניק. ההצגה נחלה כישלון מוחלט .בחודש יולי 1935 הלהקה התפרקה, הפעם לצמיתות. באוקטובר 1935 הגיע לוורשה מוריס שוורץ על מנת להרכיב להקה ולהציג עמה את יושה עגל. מ. מזא"ה הצטרף ללהקה זו כמנהל אדמיניסטרטיבי ובכך תמה פרשת הלהקה הווילנאית.

במשך תשע עשרה שנות קיומה של הלהקה הוצגו 130 הפקות בעברית ויידיש.

מתוך: במה , רבעון לדרמה 111 תשמ"ח 1988.

מקור:  מוזיאון און-ליין של התיאטרון היהודי