ספריית הגטו

ספריית הגטו הייתה אחד ממוסדות התרבות החשובים ביותר ומקובלת מאד בקרב הציבור. היא נפתחה ב- 10 בספטמבר, ארבעה ימים בלבד לאחר הקמת הגטו ושוכנה בבניין של הספרייה העברית של "חברת מפיצי השכלה" ברחוב סטראשון 6.
מנהל הספרייה היה הרמאן קרוק - יהודי מווארשה, אשר הגיע לווילנה עם זרם הפליטים מפולין לאחר כיבושה ע"י הגרמנים בספטמבר 1939. בווארשה הוא עבד כספרן ב"גראסער ביבליאטעק" (ספריית גרוסר). כן שימש כמזכיר "ליגת התרבות" (קולטור-ליגע בפולין). בתור מנהל הספרייה בגטו וילנה הוא הגיע למעמד חשוב וזכה להוקרה רבה. ביטוי לכך ניתן בדבריה של מזכירת הספרייה רחל מנדלסונד-קובארסקי (מענדעלסאנד-קאווארסקי): "הרמאן נקבע ע"י היודנראט כמנהל הספרייה, אך במרוצת הזמן הוא ביסס את מעמדה באופן כזה שאף אחד לא התערב בענייניו והיינו כממלכה נפרדת. ואנו, שותפיו לעבודה, היינו גאים בו בשל כך. הרמאן היה בעל מרץ רב, העלה את העבודה בספרייה לרמה גבוהה מאד, ובזמנים "השקטים" שבין אקציה לאקציה היא הוותה את נקודת היכובד של הפעילות התרבותית".

הספרים הובאו לספרייה ממקורות שונים: בחלקם הם נמסרו ע"י בעלי רצון טוב ששמרו אותם ברשותם; בחלקם - ע"י הברחות לגטו בידי פועלים, שהיו מוצאים אותם בבתים הרוסים שבהם הועסקו (וכדברי דבורז'צקי "...ויש אשר במקום תפוחי אדמה או לחם היו מגניבים לגטו את שירי ביאליק, את ההיסטוריה של דובנוב, או את "מורה נבוכים" של הרמב"ם) ובחלקם - ע"י החרמות בידי הצנזורה של הגטו. מקור נוסף לספרים - ובמיוחד ספרים יקרי ערך - היווה "מטה רוזנברג" - מפקדה גרמנית נאצית, אשר החלה לפעול בווילנה בראשית 1942.  מטרתו המוצהרת של "המטה" הייתה לחקור את נכסי התרבות היהודית ולהעביר את הממצאים החשובים לגרמניה. ב"מטה" הועסקו בין 20 ל- 40 יהודים מהגטו, שמטבע הדברים היו ברובם בעלי השכלה ובקיאים בספרות והיסטוריה יהודית וביניהם הסופר אברהם סוצקבר, המשורר שמרקה קאצ'רגינסקי, איש הרוח זליג קלמנוביץ', הספרנים הרמאן קרוק וחייקל לונסקי ואחרים. היה עליהם למיין את הספרים והמוצגים ואת אלה שנבחרו לארוז ולשלוח לגרמניה. השאר נועד למכירה, להתכה, להסקה ולהשמדה. העובדים היהודים ראו כמטרת קודש את ההצלה של הספרים וחפצי האמנות. במסגרת עבודתם השוטפת הם השתדלו להחביא כמה שיותר פריטים, בין אם בגטו ובין אם מחוצה לו. חלק ניכר מהספרים הובאו אל הספרייה.

מקור אחר לספרים היה ה"צו למסירת ספרים" שפורסם ע"י מפקד הגטו במרץ 1943. על פיו חלה על התושבים חובה למסור את כל הספרים שברשותם, פרט לספרי לימוד ו"סידורים", לספרייה.

באופן בסיסי פעלו בספרייה 5 יחידות כלהלן:

1. אולם השאלות, שהיווה את לב הספרייה.
2. אולם קריאה - בו ניתן היה לקרוא ספרים במקום.
3. מדור סטטיסטי - אשר ריכז ועיבד את הנתונים הסטטיסטיים של הגטו (והיווה חלק של המחלקה הכללית של היודנראט).
4. ארכיון הגטו - בו נשמרו מסמכים וחומר מעובד.
5. חנות ספרים.

חנות הספרים נוסדה בשלב מאוחר, רק במאי 1942. מאחר והגרמנים התנגדו למכירה ולהפצה של ספרים, נדרשה הנהגת הגטו לסגור אותה. וכך קרה שבאופן פורמאלי החנות אמנם חדלה להתקיים (מרץ 1943), אך באופן מעשי היא המשיכה לפעול בסתר, "מהדלת האחורית".

אולם הקריאה נפתח לאחר ייסוד הספרייה וכדברי דבורז'צקי הפך ל"מקום רוחני בגטו", שבו היו מתכנסים אנשים רבים. על פי תיאורו "אנשים יושבים ורושמים להם רשימות שונות; מי רושם חומר להרצאה...בשביל שיעורי ההוראה שלו בבית הספר, או לצורך מחקר מדעי שהאיש עוסק בו...כאן אתה מוצא תמיד את רבני הגטו האחרונים, את הסופרים ואת מורי הגטו וכן תלמידים, המכינים את חיבוריהם". האולם היה המקום המרווח היחיד בגטו, עם קירות מקושטים בפרוכות, מנורות, תמונות של סופרים (מנדלי מוכר ספרים, פרץ, שלום עליכם, ביאליק) ומפה גדולה של ארץ ישראל. מספר המבקרים באולם הקריאה היה רב ביותר ולשם המחשה ניתן לציין שבחודש אוגוסט 1942 נמסרו למבקרים 4,364 ספרים לקריאה. באולם הקריאה אורגנה מחלקה לספרות יפה בשפות זרות.

עם הזמן אורגן בספרייה מוזיאון, סמוך לאולם הקריאה. ריכזו בו ספרי תורה וחפצי יודאיקה ו"ככל שנכחדו יותר ויותר קהילות יהודיות באזור וילנה, כך רבו החפצים במוזיאון הטראגי הזה". 

כאמור בראש הספרייה עמד הרמאן קרוק ואת אולם הקריאה ניהל חייקל לונסקי שזכה לחיבה והוקרה. בנוסף לכך עבדו שם מזכירה וצוות אנשי מקצוע. הספרייה פעלה על פי נהלים, עם שעות פתיחה מוגדרות ותקופות השאלה מוגבלות. ב- 6 בדצמבר 1942 נקבע ש"לנוחיות הקוראים הספרייה תשאיל ספרים משעה 11:00 עד 17:30". כדי לאפשר הגדלת קיבולת ההשאלה ולמנוע צפיפות יתר אורגנה הספרייה מחדש בינואר 1943: היא חולקה לשתי מחלקות: אחת לילדים והשנייה למבוגרים, ובכך גם נמצא המענה לביקוש הרב לספרים. שעות הפתיחה נותרו בעינן. הספרייה פעלה כל השבוע, פרט לשבתות וחגים (ובהיותה פתוחה בימי א' ניתנה לתושבי הגטו האפשרות להחליף ספרים בזמנם הפנוי). במקרה של פיגור בהחזרת ספרים מושאלים, הוטלו על הקוראים סנקציות. כך למשל הוטל על שמונה "מאחרים" באפריל 1942 עונש של יום מאסר על תנאי ותשלום הוצאות המשפט יחד עם פיצוי על הנזק.

בספטמבר 1942 נערכו חגיגות מיוחדות במלאת שנה לספרייה. במרץ 1943 יצאה לאור סקירה מקיפה על פעילות הספרייה תחת השם "ספריית הגטו וקוראי הגטו". החוברת הכילה הסברים, טבלאות ודיאגראמות. ניתן להיווכח, על פי טבלה מס' 2 , שבין אוקטובר 1941 - ספטמבר 1942 הושאלו 88,697 ספרים. השפה השימושית ביותר, ובאופן בולט, הייתה פולנית ובשפה זו הושאלו 62,403 ספרים (70%!); לאחר מכן באה יידיש עם 17,242 (פחות מ- 20%), רוסית עם 6,617 ספרים, והיתר בשפות אחרות (רק כ- 5% בעברית). מתוך הסקירה גם מסתבר שדווקא בחודשים של האקציות ההמוניות - אוקטובר, נובמבר, דצמבר 1941 - הביקוש לספרים היה רב והושאלו קרוב ל- 7,800, 9,200 ו- 8,500 ספרים בהתאמה. בינואר 1942 הספרייה הייתה בהתארגנות מחדש ולא התקיימה השאלה של ספרים לציבור. פעילות הספרייה התחדשה בהדרגה החל מחודש פברואר (פרט לאולם הקריאה שנותר סגור עד מאי), כאשר בשלושת החודשים האחרונים של הדוח היא הגיעה לשיא (בספטמבר 1942 - 9,510 ספרים).

בנובמבר 1942 הושאל הספר ה- 100,000 ואירוע זה נחוג ב- 13 בדצמבר 1942 (מודעה על כך ניתנת בנספח ח') בשחרית מיוחדת שאורגנה על ידי הספרייה בסיוע מחלקת התרבות. פתח אותה מנהל מחלקת התרבות, ואחריו ברכו ראש הגטו, סופרים, נציגי חוג המדע ומועדון הנוער, ונישאו נאומים מפי ד"ר פלדשטיין (עורך העיתון "ידיעות הגטו") וקרוק עצמו. בחלק השני התקיים קונצרט ובסיום חולקו פרסים לקורא הראשון ולקורא הצעיר ביותר. בנוסף לכך חנות הספרים ארגנה תצוגה של ספרים הניתנים להשגה. החגיגה עשתה רושם רב בחוגי התרבות.

הספרייה פעלה עד סוף ימיו של הגטו. לרבים מאד היא שימשה מפלט אחרון מהמציאות הנוראה, אך היא גם הייתה, כדברי קרוק, הוכחה לכך שעל אף כל הסבל והכאב ולמרות כל המצב הקשה, מתקיימים בגטו חיי תרבות.