וידז

וידז (וידזה) Widze

היישוב הוקם ב-1524, ליד כנסייה שנבנתה כמחצית המאה קודם לכן כ-40 ק"מ מברסלב. התושבים היו נציגי קהילות רבות ומגוונות. במרוצת השנים נבנו בו כנסייה קתולית, כנסייה פרבוסלאבית, בית תפילה של סטרוביירים, מסגד טטארי, בית כנסת וחמישה בתי מדרש. עם הפיכתה של וידז לעיר התפרנסו תושביה מחקלאות, מלאכה ומסחר (כולל ימי שוק ושלושה ירידים שנתיים). עם חלוקתה השלישית של פולין ב-1795 היא עברה לידי רוסיה. בימי מלחמת העולם הראשונה ולאחריה עברה וידז כמה פעמים מיד ליד עד שסופחה סופית לפולין ב-1922.

במאה ה-18 מופיע כבר תיעוד של יהודים תושבי העיר - העשירים שבהם התפרנסו כסוכנים של בעלי אחוזות וסחרו בעצים, פירות יער, פשתן ותבואה. מלבדם היו בין היהודים עשרות בעלי מלאכה. בסוף המאה ה-18 הייתה בעיירה קהילה משגשגת ולה בית כנסת וחמישה בתי מדרש, ביניהם "שטיבל" (חדר תפילה) של חסידים, והתחוללה בה מלחמה בין החסידים למתנגדים, כולל הלשנות לרשויות.

במאה ה-19 נוסדו שני בתי מדרש חדשים וישיבה זוטא (בין הידועים ברבני הקהילה - ר' יוסף שלמה כהנמן, שעבר בזמן מלחמת העולם הראשונה לפוניבז', ניצל בנס בשנת 1940, עלה לארץ והקים את ישיבת פוניבז' הנודעת בבני ברק). החינוך התבסס על חדרים מסורתיים ולקראת סוף המאה למדו הילדים גם עברית, רוסית וחשבון מפי מורים פרטיים. חלק מצעירי הקהילה הצטרפו לתנועת "חיבת ציון" ושלחו תרומות למרכז התנועה באודסה. בסוף המאה ה--19 כללה הקהילה היהודית כ-5,000 איש.

בימי מלחמת העולם הראשונה, עת נכבשה העיר ע"י הגרמנים, פרעו הקוזאקים הנסוגים ביהודים ובעקבות הפרעות נמלטו יהודים רבים לפנים רוסיה. בסוף המלחמה היה חלק גדול מן הרובע היהודי הרוס, אך בית הכנסת נותר ללא פגע.

היהודים בין שתי מלחמות העולם

תוך זמן לא רב מסיום המלחמה, ובסיועה של חברת "יעקאפא", שוקם חלק גדול מן הרובע היהודי כולל בניית בתי מדרש ושני "שטיבלעך" חדשים, הקמת קופת גמ"ח וסניף "הבנק העממי". השגשוג לא ארך זמן רב וכשהחל השפל הכלכלי בסוף שנות העשרים נפגעה מאד הקהילה,כי בנוסף למצב הקשה המשיכו השלטונות לגבות מהיהודים מיסים כבדים. בתקופה זו גברה ההגירה היהודית לארצות שמעבר לים, כולל עליית מספר לארץ ישראל. בשנים אלה הייתה גם התעוררות גדולה בפעילות הציונית, שהתבטאה בהקמת סניפים של מפלגות ותנועות נוער רבות (ובמקביל – הבונד ותא מחתרתי של התנועה הקומוניסטית). מיד לאחר המלחמה נוסד בי"ס יידישאי, הוקמה ספרייה גדולה ולידה פעל גם חוג לדרמה.

בימי מלחמת העולם השנייה

בשבועות הראשונים למלחמה עברו דרך וידז פליטים רבים בדרכם מזרחה וחלקם נשאר בה. כשהצבא האדום נכנס אליה ב-17 בספטמבר 1939 הונהג בה משטר סובייטי. כמה תעשיינים יהודים הוגלו ל-ברה"מ, מפעלים וחנויות הולאמו ובעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים. ילדי העיירה שובצו  בבתי ספר כלליים עם שפת לימוד רוסית. כל מפלגות ותנועות הנוער פורקו והמסגרות היחידות היו המפלגה הקומוניסטית והקומסומול, ויהודים רבים הצטרפו אליהן.

עם הפלישה הגרמנית ב-6 ביולי 1941 השתלטה על העיירה מיליציה מקומית של ליטאים ופולנים לאומניים שהתעללו ביהודים ובזזו את רכושם. הגרמנים חימשו את המיליציה והפכוה למשטרה המקומית הממונה גם על הטיפול ביהודים. כבר בימים הראשונים היו הוצאות להורג ומקרי רצח רבים. כעבור ימים מספר פורסמו הצווים הראשונים נגד יהודים (הטלאי הצהוב, איסור הליכה על המדרכות וכו') והוקמו היודנראט והמשטרה היהודית. בעלי מקצוע יהודים הועסקו בכמה מפעלים שהוקמו ע"י הגרמנים. בנובמבר פונו רוב היהודים לגטאות שחוסלו בהמשך. בעיר נותרו כ-200 בעלי מלאכה צעירים ובשנה שלאחר מכן הובאו אליו עוד עובדים יהודים מעיירות הסביבה. לזמן מה הצטופפו בגטו קרוב לאלפיים איש. חלקם הועברו למחנות עבודה ובסוף 1942 הועברו כ-1,300 יהודים לגטו שוויינציאן, שם שוכנו בבית הכנסת הישן ובבית המדרש החדש, תוך שהם סובלים מרעב וממגיפת טיפוס. בגטו וידז נותרו כחמישים יהודים, שחלקם הצליחו להצטרף לפרטיזנים. יהודי וידז שהועברו לשווינציאן ולגטו וילנה נרצחו כולם תוך זמן קצר.

עם השחרור בקיץ 1944 נותרו רק ניצולים מעטים – אלה שהוגלו בתחילת המלחמה ל-ברה"מ ע"י הסובייטים, קומץ פרטיזנים  ויהודים בודדים שהצליחו להתחבא או לשרוד את מחנות העבודה.