זלדה טרגר

נולדה בווילנה שבפולין ביוני 1920. את ילדותה העבירה בעיירה סמיאטיץ', אשר נודעה כבית-חינוך לחלוציות עברית בזכות חוות ההכשרה של "החלוץ" שהייתה במקום. מוצאה החברתי של זלדה היה מן השכבה האמידה של הקהילה היהודית, הייתה חניכה בתנועת "השומר הצעיר", למדה בבית-הספר העברי "תרבות" וכרבות מתלמידותיו יצאה לסמינריון העברי. עם זאת, עמדה במבחן הראשון של הגשמה בתנועה והצטרפה לקיבוץ העלייה הצעיר "למשמר" בצ'נסטוכוב. בכל התחנות האלה ספגה אידיאלים שהיו מקובלים אז כמקודשים: נאמנות לתנועה ועקרונותיה, נכונות להקרבה ואחוות-גורל.

עם פרוץ המלחמה, זלדה הייתה מן הראשונות שחזרו לווילנה. ב-22 ביוני 1941, היום בו שוחררה זלדה מבית-החולים לאחר מחלת טיפוס קשה, החלה גם ההתקפה הגרמנית על ברית-המועצות. בתחושתה הקשה – בראותה את חבריה עוזבים את העיר המותקפת ואילו היא נאלצת להישאר במקום בשל חולשתה לאחר המחלה – החלה להעלות את רשמיה על הכתב.

לאחר שהגרמנים כבשו את וילנה יצא צו שחייב את כל היהודים לשאת טלאי צהוב ונאסרה עליהם ההליכה במדרכות. מותר היה ליהודים להימצא ברחובות עד השעה שש. זלדה לא צייתה לצו זה. ב-6 בספטמבר 1941 גורשו כל היהודים לגטו. הוקמו שני גטאות: הגטו הקטן והגטו הגדול. זלדה נמצאה בגטו הגדול. לאחר שלושה שילוחים לפונאר החליטה זלדה לצאת מהגטו. היא יצרה קשר עם אישה נוצרייה ששלחה אותה לעבוד אצל איכר בשם ורסאצקי. זלדה ניהלה את משק ביתו ועבדה בשדותיו.

לאחר שבעה חודשים בהם הסתתרה אצל משפחות שונות, מנותקת מהתנועה, עבדה בעבודות פרך והסתירה את יהדותה, רצתה זלדה לחזור לחבריה בגטו. כאשר הבחינה בקבוצה של יהודים ברחוב, צעדה לקראתם, ללא טלאי, כאשר הבחינה במכר מביניהם, ביקשה להיכנס איתם לגטו. המכר תפר לה שני טלאים וכך חזרה אל החבורה בגטו.

לאחר האקציות הגדולות נדמה היה שהמצב נרגע קצת ויהודים החלו להאמין שלא צפויים עוד גירושים. הכרוז שהתפרסם בגטו – "אל נא נלך כצאן לטבח" – הכה הדים ונתן את הדחיפה להקמת ארגון מחתרת, שנועד לגלות התנגדות לאויב הנאצי: "ארגון הפרטיזנים המאוחד" - פ.פ.או. זלדה הצטרפה למחתרת, ועד מהרה נאסרה יחד עם שבעה מחבריה. הגרמנים הודיעו כי שמונת האסירים יהיו בני ערובה, עד שמפקד המחתרת, יצחק ויטנברג, יוסגר. וכך היה: ויטנברג הסגיר את עצמו, והחבורה שוחררה.

לאחר מות ויטנברג הסתבר ללוחמי המחתרת שהציבור בגטו אינו תומך במאבקם, והם החלו לצאת ליערות. משנודע לגרמנים על כך, הם פתחו במצוד אחר הנמלטים. מחצית מהלוחמים שיצאו ליער נפלו בחילופי ירי עם הגרמנים. הגרמנים אף נקטו בשיטה של ענישה קולקטיבית: משפחתו של כל נמלט נשלחה לפונאר להשמדה. ב-1 בספטמבר 1943 הוכרז במחתרת גיוס. הגטו הוקף על ידי גרמנים, ליטאים ואוקראינים. האקציה החלה. יהודים נחטפו ושולחו למחנות עבודה באסטוניה. בערב התכנסה המחתרת. הוחלט שאין טעם בהתנגדות גלויה, מכיוון שההמונים לא יצטרפו. במהלך האקציה קראו לוחמי המחתרת ליהודים להתקומם, אך הם מיהרו להסתתר.

לוחמי המחתרת התייצבו חמושים בעמדות. נציג היודנראט ניסה לשכנעם לוותר על הקרב, כשלפתע הגיעה פלוגת לטבים שבראשה איש הגסטפו נויגבויר והחלה בפעולת הגירוש. ההמון החל לחפש מקומות מסתור ללא הועיל. רבים נתפסו על ידי הלטבים ונורו או גורשו. ביום הראשון מתוך ארבעת ימי האקציה נלקח כמעט כל הבטליון השני עם מפקד הפלוגה גרישקה. מפקדת פ.פ.או ציוותה להמשיך בהתנגדות. ברחוב שטראשון עברו החברות מבית לבית להקים מתרסים, מים רותחים, אבנים ומטילי ברזל, כל אלה היו אמורים לשמש כנשק נגד הגרמנים."לא אשכח, באיזו מסירות ועקשנות עבדו החברות והתכוננו לרגע ההכרעה". זלדה עברה בחצרות וקראה ליהודים לצאת ממקומות המחבוא ולהצטרף לשורותיהם. הוראות המפקדה נשלחו כמעט כל שעה לכל היחידות המפוזרות בשטח, כיצד לנהוג עם הגרמנים מתקרבים. לרוע מזלה נקלעה לחצר שטראשון 1, שם נמצאו שוטרים שעצרו אותה. סמוך לשעה 12 עזבו הליטאים והלטבים את הגטו בסמכם על המשטרה היהודית, שתבצע את המלאכה לבדה. בשעה זו עלה בידיה לפרוץ את השער ולהגיע לחצר הבית בשטראשון 8. המתח הגיע לשיא, הלוחמים חשו כי בכל רגע הם צפויים למוות. בשטראשון 6 כולם היו מוכנים לפתוח באש ברגע שהגרמנים יפרצו לחצר. " באותם ימים הרהרתי: מוטב היה למות מאשר להישאר כעת בחיים, כאשר נלקחו אנשים כה רבים וההתנגדות שלנו לא יצאה לפועל". ראש הגטו ידע כי המחתרת מצויה שם ואמר לגרמנים כי אין שם איש, כך פסחו על בית מספר 6. לאחר ארבעה ימים, עזבו הגרמנים את הגטו. לאחר האכזבה, עקב מניעת ההתנגשות הוחלט להוציא קבוצות לוחמים ליער.

"הודות למראה "הטוב" שלי (כנוצרייה), היתי יוצאת ביום העירה, מסיירת בדרכים, כדי להבטיח מעבר לקבוצות. לעת ערב הייתי מובילה את החברים אל מחוץ לעיר ומשם הם נלקחו על-ידי מורה דרך, שליווה אותם הלאה. יום אחד חיכיתי בבית העלמין לארון-מתים, בו היה ארוז נשקנו ומסרתיו לקשרים מהיער. בדרך זו הצליחו לעבור שלוש קבוצות לוחמים"

לאחר מכן נסגר הגטו וראש הגטו נורה על ידי הגסטאפו. סביב הגטו ומבואותיו הוגברה השמירה. קרבו ימי החיסול של הגטו. התוכנית של המחתרת הייתה להוציא את החברים מהגטו דרך תעלות הביוב. לאחר כמה ימים הגיעו כל הלוחמים לבסיס המיועד, יער רודניקי. ביערות אלו חנו באותו זמן יחידות פרטיזניות אחדות. בתקופה הראשונה היו שם כ-400 יהודים, מחולקים לארבעה גדודים. הגדוד שזלדה השתייכה אליו כונה "נקמה" ומפקדו היה אבא קובנר. לאחר ההתמקמות ביער נשלחה זלדה להיות מקשרת בין גדוד הפרטיזנים לאנשי המחתרת בעיר וילנה.

חלקה של החָבֵרָה במרקם החברתי ובאחריות הציבורית היה נושא טבעי ומובן מאליו בתוך התנועות. מקומן של החברות התבלט בתפקידים שונים בימי המלחמה והחורבן, אז לראשונה התהווה המושג "קשריות"- אלו החברות הפוקדות את הסניפים ועוברות משטח אחד למשנהו בסכנת נפשות: מן האזור הסובייטי לשטח הכיבוש הנאצי ובכיוון ההפוך. המשימה העיקרית בתחום הקשר היה הצלת קבוצות יהודים שהחליטו לברוח מן המחנה ולהגיע ליער. חברות לא מעטות מילאו משימה זו, זלדה היא אחת מהן והיא מגלמת את "צבא הקשר" הנשי של הלחימה היהודית.

הסיבה שתפקידי הקישור היו בעיקר של נשים הייתה משום שהמחתרת היהודית הניחה שהנאצים לא ימהרו לחשוד שנשים יכולות להוות מוקדי פעילות - ואף לתפוס מעמד של פיקוד. אחד מתפקידיה החשובים של זלדה היה להעביר לפרטיזנים תרופות. משימתה הייתה גם להעביר לבסיס יהודים שנותרו בעיר והיו מרוכזים בבלוקים. היא שימשה קשרית גם בין מטה הפרטיזנים לבין המחתרת העירונית ובמיוחד עם סוניה מאדייסקר, קומוניסטית וחברת פ.פ.או. עם חשיפת המחתרת העירונית על ידי הנאצים, סוניה עונתה ונרצחה בגסטאפו, נותק הקשר עם העיר וזלדה המשיכה בלוחמה בשורות הפרטיזנים. זלדה, נערה קטנה וצנומה, בעלת שיער זהבהב הייתה בין הבנות הווילנאיות הגיבורות, הסתננה שמונה-עשר פעמים בין יחידות הצבא הגרמניות והעבירה מידע חשוב מהעיר, נשק, ספרות תעמולה וכו'. כקשרית של המטה הפרטיזאני עם ארגון המחתרת, מעולם לא חזרה זלדה ליער בידיים ריקות, היא חדרה למחנות ההסגר והצילה אנשים, עשרות כלי-נשק הובאו על-ידה מהעיר לפרטיזנים, פעמיים נפלה לידי הגסטאפו, פעם אחת לידי המשטרה ופעם לידי הפולנים הלבנים, אך הודות לקור רוחה ונחישותה הצליחה בכל ארבעת הפעמים להימלט.

"עלי הוטל לשוב העירה. לבשתי בגדי בת-איכרים ושמתי לדרך פעמי. ב"קייליס" פגשתי את סוניה מאדייסקר, איתה קיימנו קשר במשך כל הזמן...לאחר זמן חזרתי לבסיס בהביאי תרופות, ספרות והוראות מטעם המפלגה. מאז הוטל עלי לשמש בקביעות קשרית עם תאי המחתרת בעיר. לא היה קל להעמיד פנים של נוצרייה. על כל צעד ושעל ארב לי המוות. הלכתי העירה כמעט מדי שבוע בשבוע, אל הבסיס הייתי חוזרת בדרכים לא-דרכים של ביצות ואגמים, כדי לעקוף את משמרות הגרמנים והליטאים"

"מרחוק הגיעה אלי שירת הפרטיזנים מעודדת טובה. מה רב אושרי. אני עצמי מאמינה בקושי, כי עלה בידי להיחלץ מסכנות כה רבות והגעתי לאזור המבטחים של הפרטיזנים. נשמתי לרווחה: כמה טוב..."

יום אחד נודע כי האויב יודע על מקום הבסיס של המחתרת, נמסר כי גרמנים וליטאים מתכוננים לערוך מצוד על היער בו שכנו. קו החזית התקרב, חלה התעוררות עצומה בבסיס והיה ברור שהם עומדים לנטוש את היער ולהיכנס לווילנה. חלק גדול מהעיר כבר מצוי בידי הצבא האדום. בית-הנתיבות המרכזי נמצא עדיין ברשות הגרמנים. הפרטיזנים התקרבו לבית-הנתיבות, הגרמנים התבצרו בבתים בעלי קומות ופתחו באש מלמעלה. לוחמים נפלו ורבים נפצעו. יחידות לוחמי היער התאחדו עם הצבא האדום וערכו קרב משותף. בעזרת חיל-סיוע גדול הוכרע הקרב והעיר שוחררה. הגרמנים נכנעו. וילנה ניזוקה קשה, רחובות שלמים נמחקו והפכו לתלי חורבות. ב-14 ביולי 1944 שוחררה וילנה.

מיד לאחר השחרור התאספה קבוצה קטנה של חברי תנועת השומר הצעיר מרודניקי והתחילה לאסוף את שרידי התנועה. את הפקודות קיבלו עדיין מאבא קובנר. הקבוצה התארגנה כמחתרת של כ- 9-10 אנשים אשר משימתה הייתה לגאול יהודים מארצות ההרג ולהביאם לחוף המיוחל – ארץ-ישראל גם קבוצות בורחים מתנועות "בית"ר" ו"הנוער הציוני" נעזרו בזלדה. לאחר יציאת הקבוצה עם אבא קובנר ללובלין החל זינוקה מחדש, יחד עם חברים נוספים נוצר מעין מרכז "בריחה". היעד היה צ'רנוביץ ומשם מעבר הגבול לגרמניה. התארגנה גם קבוצת "נקם". אבא קובנר מגייס אליה את זלדה ונתנאל (סנקה) בעלה, אותו הכירה לראשונה בפרטיזנים. הקבוצה יצאה לאיטליה, התפקיד של זלדה היה להיות המאבטחת, לקבל את האנשים אחרי פעולת הנקם שהייתה אמורה להתבצע ולהעבירם את הגבול.

זלדה עלתה עם בעלה לארץ-ישראל בשנת 1946, הם החליטו לא להצטרף ל"גרעין הפרטיזנים" בקיבוץ עין החורש והקימו את ביתם בנתניה, נולדו להם שני ילדים, גלעד ודורית. ביתם היווה אבן שואבת לחבריהם הרבים. גם לאחר העלייה לארץ-ישראל זלדה רואה במנוחה מותרות וממשיכה בפעולותיה: פעילה באיגוד יוצאי וילנה, מופיעה בפני חיילים ובני-נוער, תלמידי בתי-ספר ומספרת על השואה, המחתרת, היער. היא רואה לעצמה חובה קדושה להמשיך לספר את סיפורה.

זלדה החלה לרשום את קורותיה עם ההתקפה הגרמנית על ברית המועצות, ב-22 ביוני 1941, באותו יום שוחררה מבית-החולים בווילנה לאחר מחלת טיפוס קשה. האירועים שלאחר מכן לא איפשרו לה להתמיד בכתיבה. אף-על-פי-כן המשיכה לרשום את הקורות אותה בהזדמנויות שונות, הן בהיותה בחלק "הארי" של העיר והן בין חומות הגיטו. בתקופת היער עסקה גם בהעתקת ה"איגרת לשומרים-פרטיזאנים" שכתב אבא קובנר, כדי להשאיר זכר לתנועת ההתנגדות היהודית. את הרישומים האחרונים במחברותיה סיימה זלדה בווילנה, מיד לאחר שובה אליה עם הפרטיזאנים המשחררים. אז החל המסע הארוך לעבר ארץ-ישראל – בשליחות השרידים, ב"בריחה" ובקבוצת הנקם. במצוותו של אבא קובנר השאירה זלדה את מחברותיה – יחד עם שאר התעודות, המסמכים, התצלומים ושאר דברים שבכתב – בלבוב, כדי להעבירם בנפרד לארץ. צעד זה נראה היה אז הכרחי מטעמי ביטחון וסודיות. בשל התנאים והנסיבות לא הגיעו המסמכים לארץ, נראה שהם אבדו בדרך. סמוך לבואה ארצה, ב-1946, ניסתה זלדה לשחזר את רישומיה כפי שהיו במחברות המקוריות. את הדברים רשמה ביידיש. אף שהיו לה כוונות להמשיך ולרשום את אשר עברה בדרך הנדודים, ב"בריחה" וב"נקם", לא הצליחה להגשים כוונות אלו, אולי מן הטעם הפשוט שנושא הנקם היה עדיין חסוי במשך שנים רבות.

מקור: ויקיפדיה