זלמן מצקין

פונאר- סיפורו של ניצול מקבוצת שורפי הגופות / כתב וסיפר זלמן מצקין ז"ל, הגיש פרופ' חיים מצקין, בנו של המספר.

פעם היה זה אזור קיט והבראה מוכר בחבל ארץ זה. גם תחנת הרכבת הקטנה, במרחק של כ-12 ק"מ מווילנה העיר, הייתה נקודת ציון מוכרת. תחנת הרכבת הייתה חבויה בין יערות סבוכי עצים שהשתרעו על פני שטח של עשרות קילומטרים. כעת מפוזר שם אפרם של כ-70 אלף יהודים מווילנה והסביבה, ועוד כמה עשרות אלפים בני לאומים אחרים.

פונאר. בשנת 1939 לאחר שכבשו את האזור החלו הסובייטים לבנות שם ציסטרנות - מיכלי ענק בתוך בורות שנחפרו בקרקע. המיכלים היו אמורים להכיל טונות של חומרי דלק לשימוש הצבא הרוסי. אלפי אנשים מהאזור כולו עבדו בכריית הבורות הללו ולמקום היה חלק חשוב במארג החיים הכלכליים של האזור עד שנת 1941.

ב-24 ביוני 1941 כבשו הגרמנים את פונאר. כבר מההתחלה התלהבו הגרמנים מבורות הענק האלה, ותכננו להפוך אותם לקברי אחים לעשרות אלפי יהודים שאותם הובילו לשם דרך תחנת הרכבת.

בסוף שנת 1943 התחילו הגרמנים לנחול מפלות בקרבות שונים והחליטו לחסל כל עדות על מעשיהם בפונאר. הם הביאו למטרה זו 50 גברים - עובדים צעירים וחסונים והטילו עליהם "משימה": לחפור את הגופות, להוציאן מהבורות ולשרוף אותם. בין 50 הגברים הייתי אני, זלמן מצקין.

הגענו לפונאר בדצמבר 43'. המטלה הראשונה הייתה לחצוב עצים ביער. מהבוקר ועד רדת החשכה היינו כורתים עצים ענקיים. בלילה היו מצעידים אותנו בחזרה כל הדרך לווילנה. אז עוד לא ידענו לשם מה אנחנו כורתים את העצים. המפקד הגרמני דראפ רק אמר שאם מישהו מבין העובדים ינסה לברוח, כולם ישלמו בחייהם.

באחד הימים המפקד הגרמני הודיע לנו שכדי לחסוך זמן הוחלט שאנחנו נגור באחד מבורות הענק הללו. הוא נתן לנו ארכה של שבעה ימים להתארגנות לחיים בבור הזה. ראינו שהביאו למקום כמויות ענקיות של חביות בנזין וזפת וחומרי בעירה אחרים, וכן רשתות הסוואה, והבנו מה עומד לקרות. הבנו גם שהגרמנים לא רוצים שמישהו יידע מה נעשה שם, ולכן יכסו הכול ברשתות הסוואה. מ-10 בינואר 44' לא החזירו אותנו יותר לווילנה והתחלנו לגור בבור שעומקו היה כתשעה מטרים. היו מורידים אותנו כל ערב בסולם למטה ואחר כך לוקחים את הסולם עד למחרת בבוקר, כדי שלא נוכל לברוח בלילה. כאשר כבר היינו בתחתית הבור צעק לנו המפקד הגרמני: "פה באזור פונאר יש 120,000 גופות של אנשים שהומתו ביריות על ידי הליטאים. תפקידכם לחפור את הגופות מהחול שכיסה אותם ולשרוף אותם. העבודה קשה, כדי שלא תנסו להימלט תעבדו כל היום כבולים בשלשלאות, בלילה נחזיר אתכם לכאן". הגרמנים השאירו שומר למעלה, בפתח הבור, והסתלקו.

הבנו שגם אותנו יחסלו בסוף כשנגמור את העבודה, כדי שלא תישאר שום עדות לפעולות חיות האדם האלו. המוות שלנו היה דבר בטוח ולכן כל הזמן הפנוי והמחשבות הוקדשו לבריחה.

חולקנו לצוותים. על כל זוג עובדים הופקד איש גסטאפו. בחלקי נפל להיות בין חופרי הבורות שבהן היו הגופות, אחרים היו הרצים עם האלונקות המאולתרות ואחרים היו בצוותי השורפים. לא עברו 10 דקות מתחילת החפירות ופגענו בגופות טריות יחסית. כאלו שרק לפני מספר ימים נורו למוות. אנחנו חפרנו והוצאנו את הגופות, צוותים אחרים באו עם המריצות-אלונקות ולקחו את הגופות לשריפה. היו מסדרים שכבה של גזעי עצים, באורך כ-7 מטרים כל אחד, ועליה משליכים כ-200 גופות; שוב שכבת עצים שוב גופות וחוזר חלילה. אחר כך שופכים דלק, מכסים בסכך ומציתים את האש. בכל עמדה כזו היו כעשר שכבות, כלומר 2,000 גופות בערך. כך עבדנו כחודש, ובלילות חוזרים לבור המגורים. הגרמנים הקימו גדר תיל כפולה מסביב לבור והניחו מוקשים, כדי למנוע בריחה. לא היה סוף לגופות, פעמים רבות זיהינו מכרים ביניהן. אחדים, גם אני זיהיתי גופות של קרובי משפחה שלנו. היו בינינו שסחבו את גופות נשותיהם וילדיהם על המריצה. כל זאת בשתיקה, כדי שהשומרים הגרמנים לא יפגעו בהן. השטן עצמו לא יכול היה לתכנן תוכנית שטנית יותר.

ככל שהתקדמנו ב"עבודה" הבנו שגם סופנו מתקרב והולך. איך בורחים? איך יוצאים בלילה מהבור שלנו מבלי להתגלות? היו תוכניות שונות שלא יצאו אל הפועל. ערב אחד הצעתי שנחפור תעלה מתחת לבור שתגיע מעבר לגדרות התיל והמוקשים. בתחילה זה נשמע כחלום, כפנטזיה, אבל לאט לאט השתכנעו האנשים שזו הדרך היחידה. התחלנו לאסוף כלים לחפירה (כפות מרק, צלחות מתכת) שישמשו אותנו לחפירה ויחד עם שמונה חברים נוספים שהצטרפו התחלנו לחפור מדי לילה. המלאכה הייתה קשה, היה צריך לחפור בשקט כדי שהשומר לא ישמע ולא יחשוד - ומה עושים עם החול שייערם? ראשית ביקשנו שירשו לנו לבנות מן מזווה שנוכל לשמור בו את מנות האוכל שלנו. הגרמנים הסכימו. הארון אמנם שימש בחלקו לאחסון, אבל מאחריו היה פתח החפירה. התחלנו ב-8 לפברואר 44. התכנית הייתה לחפור עוד שני מטר לעומק ואז להתיישר במקביל לקרקע. את החול שנערם שמנו בבגדינו ונפטרנו ממנו במשך היום. בבוקר שרפנו גופות ובלילה חפרנו.

באותו פרק זמן ראינו שהגרמנים מובילים עוד קבוצות גדולות, "טרנספורטים" של יהודים מליטא ומלאטביה, עם הגיעם ירו עליהם ואנחנו היינו שורפים את הגופות החשופות. כדי לסיים את העבודה מהר יותר הגרמנים הביאו עוד קבוצה של 24 איש - חלקם יהודים וחלקם חיילים רוסים שבויי מלחמה מאזור קייב. מאחר שהיינו צריכים אנשים נוספים לחפירות הכנסנו אותם בסוד העניינים ועוד 20 חופרים הצטרפו אלינו מדי לילה. השאר עדיין לא האמינו שזה יעבוד ולא שיתפו פעולה.

כשראינו שבורות ההריגה מתחילות להתרוקן ו"טרנספורטים" חדשים לא מגיעים, הבנו שעוד מעט הסיפור יסתיים וסופנו יגיע גם כן. התחלנו לחפור בלילות במשנה מרץ. כשראו שאנו מתקדים, גם הספקנים ביותר שלא הצטרפו קודם, הצטרפו למלאכת החפירה. קיבלנו אותם כי היינו צריכים ידיים עובדות, כל יד חופרת קירבה אותנו אל החופש. אמרנו לעצמנו שגם אם לא כולנו נצליח לצאת לפחות נוכל לספר מה קרה בפונאר.

בסוף מרס 1944 החפירה הייתה מוכנה. התחלנו לתכנן את הבריחה וסדר היוצאים. חלק מהאנשים היו מאזור פונאר והחלטנו שהם ייצאו ראשונים כדי שיתוו לנו את נתיב הבריחה. המטרה הייתה לחבור עם פרטיזנים שהיו ביערות מסביב. רצינו לילה חשוך במיוחד וללא ירח ונאלצנו להמתין עוד מספר ימים. סוף סוף הגיע היום המיוחל. יצאנו בבוקר לעבודה כרגיל. בשלוש בצהריים החזירו אותנו לבור. הכרזנו על תענית ואמרנו תהילים, גם אלו שלא היו דתיים. לשומר הגרמני סיפרנו שהיום הוא שבת, שביעי של פסח, יום חג, ולכן אנחנו צמים ומתפללים. אחד מאתנו שהיה רב אמר דרשה והספיד את הקדושים. מילותיו האחרונות היו: "אחים, מי מאתנו שיישאר בחיים יעשה הכול כדי לנקום את דמם של הקדושים שנשפך כאן". בעשר בלילה בערך נכנסנו למחילה. ביושר הגיע לי להיות הראשון, עקב החפירות שעשיתי, אבל משיקולים שונים יצאתי רביעי. 30 מטרים היה אורכה של המחילה הצרה, 20 גברים שעוצרים את נשימתם, האוויר היה דחוס עד שלפתע פתאום חשנו משב של רוח קרה - יצאנו החוצה.

אחד מהראשונים דרך בחשכה על חפץ מתכתי ונשמע רעש קל. הגרמנים הפעילו מיד את האזעקה ואת הפרוז'קטורים האדירים שלהם והחלו לירות בכל כלי הנשק שהיו להם. מטר של כדורים נורו לעברנו ואנחנו רצים. לא כולנו הצלחנו לברוח. חלקנו נורו במקום. לא הייתה כבר דרך חזרה. התחלנו להתפזר ולרוץ לכל עבר שלא על פי התכנית. חמישה מאיתנו, כולל מרדכי (מוטקה) זיידל, ברחנו לכיוון הפרטיזנים. אחד נפל ושלושה כיסו עצמם בבוץ כדי להסוות עצמם מהגרמנים שבאו וחיפשו עם כלבים בכל מקום. כל היום למחרת שכבנו בבוץ בלי טיפת מים לשתייה. ביום ראשון הלילה היה עוד חשוך וללא ירח. יצאנו מהבוץ, ברחנו לכיוון נחל, וממנו ליערות לכיוון רודניקי. הפרטיזנים, בראשות אברשה סאברינסקי ואחרים כמו טוביה רובין, שמעו על הבריחה יצאו לעברנו ולקחו אותנו אליהם. להם אנו חייבים את חיינו ואת הצלחתנו לשרוד.

הברבריות של פונאר לא נותרה בגדר סוד. מילאנו את חובתנו כלפי הנרצחים. אנחנו העדות החיה. אנחנו ראינו בעינינו את הנרצחים, במו ידינו חפרנו את הבורות ובמו ידינו שרפנו את גופותיהם, עד כי לא נשאר זכר. לא נותר לנו אלא לקיים את הציווי: זכור את אשר עשה לך עמלק, זכור!