חיה אלטמן אברמוביץ

לזכר אמי היקרה!

יום השואה מתקרב, ואני נמצאת לבדי בבית ומחשבותי מעורבות אודות העבר וההווה. ההווה מחזיק אותי להיות חזקה ברוחי כי אחרת אי אפשר היה להמשיך לחיות עם הזכרונות על השואה ועל כל מה שעבר עלי בהיותי בת 9 ועל כל עם ישראל בזמן מלחמת העולם השנייה בתור יהודים. הייתי בת 9, אבל נדמה לי שאמי השאירה לי עולם ומלואו.

גרנו בעיירה נחמדה שהייתה מלאת יידישקיט. היה נוער נחמד, הייתה תנועת "השומר הצעיר" ואני מרגישה שעד היום אני נושאת את החינוך הזה.

אני זוכרת את הביקורים אצל החברות עם אמי וזכורים לי טיולים לחיק הטבע. זכורה לי המנוחה תחת עצי הפרי, הרבה ירק מסביב, הנהר הגדול, טחנת הקמח ואת המשפחה שנחה תחת העצים ומשוחחת.

אמא שמרה על מחברותיה מהזמן שבו הייתה תלמידה ואני זוכרת את כתב ידה היפה ועד כמה היו מחברותיה מסודרות.

אמא הייתה מספרת כי בזמן מלחמת העולם הראשונה הגרמנים היו יותר טובים  מהרוסים הצארים. אבל בפרוץ מלחמת העולם השנייה הרגשתי כי היא מאוד מודאגת.

שמעתי אותה ואת חברתה משוחחות על האינקויזיציה הספרדית, אז לא תארנו לעצמנו כי נעבור גהינום נורא יותר.

אני זוכרת איך אמי הייתה דואגת לעניים. כל יום חמשי היה דואגת שיהיה להם אוכל לשבת ואני הייתי לפעמים מצטרפת אליה או שהייתי שליחה שלה ומביאה להם את האוכל.

הייתי מאוד קשורה אליה.

כזאת היתה אמי, עם נפש קסומה.

אינני זוכרת איך היא נראתה, אבל הנפש שלה נשארה עמי.

איך אוכל לתאר לכם את אמי?

קשה לתאר, הרי היא בכל מקום כאילו אתי.

גם בשמחה וגם בעצב תמיד הייתה חסרה לי.

ועל כמה וכמה בהיותי בלעדיה בגיל עשר.

גרנו בגטו בצפיפות נוראה, ובאמת, באותו אזור שהעניים גרו שם הקימו את הגטו, מסביב לבית הכנסת. החיים היו קשים מאוד. אמא הייתה מסתכנת ועוברת אל מחוץ לגטו ומחליפה דברי ערך בתפוחי אדמה. הייתי דואגת לה מאוד עד שהייתי רואה אותה בחזרה.

לא פעם התעקשתי שלא אתן לה ללכת והייתי אני עוברת דרך פירצה בגדר והולכת לגויים שהכרתי וחוזרת עם אוכל ועם שקית על הגב עם תפוחי אדמה. אבל כעבור שנה חסלו את הגטו והביאו אותנו לגטו אחר, 20 קילומטר מן העיירה שלנו לעיירה בשם "אושמיאנו" והנה אנו מוצאים את עצמנו אמא, אחי שקטן ממני בשלוש שנים ואני, בעיירה אחרת בה אנו נמצאים רק יומיים, מצורפים למשפחות שגרו בגטו בביתם.

בבוקר העירה אותנו אמא ואמרה לנו שהאנשים המבוגרים מוכרחים להגיע למרכז הגטו והילדים יכולים להישאר בבית. התחלתי לבכות שאני רוצה להיות איתה, וכך הגענו שלושתנו למקום המרכזי שבגטו. היו אנשים שהתחבאו. הם הבינו שעומד לקרות משהו אבל אנו היינו זרים ולא ידענו היכן יש מחבוא. הגענו למקום ומה עיני רואות?

גרמנים על כל שעל וגם שוטרים יהודים המצווים עלינו לעמוד בשורה. ואני מחזיקה את ידה של אמי בצד אחד ובצד השני מחזיק את אמי אחי הקטן. והולכים. פתאום, הרגשתי שבכח ניתקו אותי ואת אחי מאמי ונלקחנו לבית כנסת שהיה בקירבת מקום.

ידוע לי שבעיירה וולוז'ין אספו את כל האנשים ואת הרבנים בבית הכנסת והציתו אותו וכולם נשרפו. ואני עם אחי נמצאים בבית הכנסת עם עוד אנשים ואני נדחפת את הדלת וצועקת, "אני רוצה אל אמא שלי" ואחי אחרי ודוחפים אותנו חזרה פנימה.

ככה נשארנו עד הערב, בבית הכנסת. בערב שחררו אותנו. אני ואחי אובדי עצות הולכים לבית הזה שהתחלנו לגור בו. אחי נשכב על המיטה, בוכה ואני על ידו.

נזכרתי שאמי לקחת עמה את כל התכשיטים ולכן הייתה לי תקווה שאולי היא תיתן לגרמנים את הזהב ואז יתנו לה לחזור אלינו.

כל הלילה הסתכלתי, אולי באה. אני זוכרת אפילו את השמיים כי התפללתי לאלוהים שיחזירו לי את אמי.

למחרת הלכתי ליודנראט וביקשתי מהם שיעזרו לי להחזיר את אמא.

חשבתי שאולי ירחמו עלינו. לא יכלו לעזור.

כעבור יומיים נודע לנו שאין למי לחכות, כי באה ניצולה ממקום ההרג וסיפרה שהחזיקו אותם באסם יומיים. הם עצמם נאלצו לחפור בור גדול, לקחו להם הכל והוציאו אותם להורג. האישה שניצלה הסתתרה באסם ואחר כך חזרה לגטו.

ככה איבדתי את אמי היקרה, ועמה ניספו עוד 800 אנשים. אני נהייתי האמא של אחי.

קשה לתאר את שנינו בתור יתומים. ככל שאתאר יהיה זה בלתי אפשרי להבין את מצבנו.

אבל אקדיש כמה מילות כבוד והערצה לבת דודתה של אמי שהייתה באה ועוזרת לנו להיות נקיים. לדאבוננו חלתה כעבור שנתיים במחלת הטיפוס הבטן ונפטרה.

אלו קורות חיים בשנים 1941-1942.

אני נשארתי במחנות עד לשחרור ב 1945.

קראו את סיפורה של חיה כפי שנכתב ע"י נכדה, אוהד בן אבי