חסיה ארון גיטלין
אבי, חיים ארון, עבר לקובנה מיונבה, עיירה ליטאית קטנה, ועבד בחנות ובבית הקפה המפורסמים קפולסקי. שם הוא הכיר את אמי מיכל, לבית כץ, שגם היא במקור מיונבה. שני ההורים שלי היו קומוניסטים. נולדתי ב-1936 בסלובודקה; כעבור שנתיים וחצי נולד אחי מוטל'. כשפלשו הגרמנים לליטא, הוריו של אבי ושלושה מאחיו נהרגו ביונבה. הוריי ניסו לסגת לרוסיה, אך נעצרו על ידי ליטאים ונאלצו לחזור לקובנה. אני זוכרת היטב את המסע הארוך והמייגע שעשינו ברגל. העגלה שלנו התהפכה וחיילים גרמנים עזרו לנו לסדר את כל החפצים שלנו. כשהגענו לקובנה, מצאנו את ביתנו מאוכלס על ידי עוזרת הבית לשעבר שלנו; היא לא נתנה לנו להיכנס. קצין גרמני הורה לה לעזוב את דירתנו. בתאונת העגלה נפצעתי קשה ברגל. רגלי היתה חבושה, ובכל פעם שהורי עזבו את הדירה שלנו, הם נהגו להחביא כסף ותכשיטים מתחת לגבס. פעם, כשהורי לא היו בבית, נכנסו כמה ליטאים. הם חיפשו בכל פינה בבית שלנו, אבל לא מצאו כלום. בסופו של דבר הם הפשיטו אותי, קרעו לי את הגבס ולקחו את הכסף והתכשיטים. הם היכו אותי השאירו אותי שם עירומה ומפוחדת.
אמנם הבית שלנו היה בסלובודקה, אבל הוא לא היה בגבולות הגטו. נאלצנו לעבור לגטו. הייתי ילדה מאוד זריזה ושובבה. בזמן ה'סלקציה הגדולה' עברתי כל הזמן מטור אחד למשנהו עד שחייל גרמני צעק 'תישארי בשקט!' בסופו של דבר נבחרנו להצטרף לקו 'הטוב', אבל דודי משה ארון, אשתו ושני ילדיו נשלחו לפורט התשיעי. אני זוכרת את חגיגות יום ההולדת שלי בגטו ואפילו זוכרת שקיבלתי מתנה מאוד מיוחדת מהבן של השכן: זו הייתה תחבושת מודבקת עם פיסות נייר צבעוניות לענוד ככתר על ראשי. בימים אלה אני תמיד חוגגת את ימי ההולדת שלי; אם יכולנו לחגוג את זה בתנאים הנוראים ביותר של הגטו, מצווה וחובה לחגוג עכשיו כשאנחנו חופשיים. מביתנו יכולנו לראות יהודים מובלים לפורט התשיעי. ראיתי גם בריחת אסירים ממבצר זה; אחד מהם, קרוב משפחה שלנו, הגיע לחדר שלנו. אמא שלי חרדה נורא: אם הוא יימצא, כולנו היינו מוצאים להורג. אחרי אולי רק יום אבי הוביל אותו למקום אחר. כשההורים שלי הלכו לעבודה, הם תמיד השאירו לנו קצת אוכל על השולחן. אבי נהג לומר 'האוכל לא שייך למי שמגיע אליו ראשון, אלא למי שמחכה בסבלנות'. תמיד שלחתי את אחי הצעיר קודם, ואחר כך הזכרתי לו מה אבינו יגיד. למרות שאמא שלי מחתה, אבי הצטרף לארגון המחתרת האנטי-פשיסטית. הוא היה נותן לי לחלק עלוני הכרזה בגטו. הייתי ילדה שובבה והייתי משחקת קרבות שלג עם ילדי השכנים, כשהעלונים חבויים מתחת לשמלה שלי. מוטל' היה ילד הרבה יותר אחראי; הוא היה מושך אותי בשרוולים ואומר, 'קדימה, יש לנו מטלות לעשות'.
במהלך 'אקצית הילדים' מוטל' הוסתר בבונקר יחד עם עוד כמה ילדים. הם התגלו על ידי הגרמנים, הובלו למכבסה ושם נשרפו חיים, בעוד ההורים המבולבלים נאלצו לצפות בהוצאתם להורג. אבא שלי אמר לי, שכשהאש תפסה את מוטל', הוא צעק, 'אמא, אמא', כששרפתי את האצבע שלי, היית נושפת בה כדי שזה לא יכאב! 'אמא שלי רצה לעברו כדי להציל אותו מהאש. שוטר אוקראיני פגע בה בידית הרובה שלו. היא איבדה את הכרתה וסבלה מפגיעה קשה בעמוד השדרה בנפילתה. אמי מעולם לא התאוששה לאחר המקרה הזה. הוברחתי מהגטו פעמיים; אני חושבת שבאותו זמן כבר הייתי מודעת למה שקורה. בפעם הראשונה היה הסדר עם אישה שגרה בחלק המרכזי של קובנה. שילמו לה בנדיבות על שהחביאה אותי. אמרו לי לזחול מתחת לתיל של גדר הגטו ברגע מסוים וללכת בכיוון מסוים שבו תחכה לי אישה ליטאית. לאחר שעברתי בהצלחה את הגדר הלכתי בחושך עד שלפתע קראה לי אישה זרה. היא הביאה אותי לדירה של אישה אחרת, שם הייתי מוסתרת זמן מה. אני זוכרת שאם הגיעו אנשים, הייתי ננעלת במרתף. הייתי רק בת 6, אבל ישבתי שם בשקט ודיברתי עם חולדות ששוטטו סביבי. אני לא חושבת שפחדתי! היום אני מפחדת מעכבישים, מחרקים וכו'! לא נשארתי בדירה הזו הרבה זמן. יום אחד שמעתי שנערה יהודייה התגלתה ונהרגה יחד עם אשה ליטאית בשכונה הזו. רצתי אל בת דודתי, סיליה כץ, בת ה-6 שהסתתרה בקרבת מקום עם משפחה ליטאית אחרת. אמרתי לה 'אנחנו חוזרות לגטו'. הלכנו דרך ארוכה ברחובות קובנה, והגענו לגטו לעת ערב. עמדתי קרוב לגדר וראיתי את אמא שלי יוצאת מהבית שלנו. קראתי לה. היא הביטה סביבה אך לא ראתה דבר בחושך. היא נכנסה לבית ואמרה לאבי שהיא חושבת ששמעה אותי קוראת. אבי חשב שזה שטויות, אבל אמא התעקשה שילך לבדוק בחוץ. קראתי אליו והוא ראה אותנו. בחרתי ברגע הנכון להחליק מתחת לגדר התיל; סיליה זחלה אחר כך. היא הייתה קצת מגושמת וקרעה את המעיל החדש שלה על התיל ובכתה מרה. סיליה כץ נעלמה לנצח במהלך 'אקצית הילדים'. היא הייתה בדיוק בגילי, בתם של חנה ודודי יוסף כץ. יוסף היה נגר טוב מאוד. לפני המלחמה בנה בית עץ בסלובודקה. הבית עדיין שם, אבל יוסף, חנה וסליה לא איתנו. רק וולודיה כץ, הבן הצעיר במשפחה זו, שנולד בגטו ב-21 בספטמבר 1941, שרד.
לאחר שקיבל זריקה של לומינל, וולודיה הוברח מהגטו במזוודה. סוכם כי נגר ליטאי שאביו הכיר שנים רבות יעביר אותו לכומר. וולודיה שהה עם הכומר הזה זמן מה, אך חלה והועבר לד"ר באובליס, שניהל בית יתומים והציל ילדים יהודים רבים. וולודיה שהה בבית היתומים בובליס עד סוף המלחמה. ד"ר באובליס הצליח לשמור עליו כי הוא לא נימול.
לפני חיסול הגטו, קבוצה של כשבעים יהודים וגברים יהודים, כולל הוריו של וולודיה, ברחה ליער, והתחבאה שם בבונקר שחפרו לעצמם. אדם שקיבל שכר כדי לטפל באספקת המזון התברר כבוגד. הקבוצה הוקפה על ידי הגסטפו ונשרפה בחיים. היו רק שלושה ניצולים, שלא היו בבונקר כשהאירוע התרחש. אבי התבקש על ידי ראשי המחתרות להישאר בגטו ולא להצטרף לפרטיזנים ביער. את ימיו העביר בבית מלאכה אבל בלילות היה תופר מגפיים לפרטיזנים. פעם אחת במהלך פגישה של קבוצת המחתרת שאליה הוא השתייך, אמרה ד"ר קוטורגיינה לאבי שיש לו מזל שהגיע באותו יום: נמצא לי מקלט. ד"ר קוטורגיינה הייתה אישה אמיצה ואצילית ביותר. כשהיא מסכנת את חייה הייתה נכנסת לגטו כדי לארגן קשר בין אנשי המחתרת לבין הגויים האדיבים שהיו מוכנים להציל ילדים יהודים. הפעם הם דיברו על מנזר בז'מאיטיה. אבי שאל אותי אם אני מוכנה לעזוב את המשפחה כדי לנסוע לשם והסכמתי. אמא שלי הייתה נגד ההסדר, אבל אבא שלי שכנע אותה. כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מופתעת מעצמי. איך יכלה ילדה בגיל הזה להסכים לעזוב את הוריה וללכת למקום לא ידוע עם זרים מוחלטים? יש להניח שמציאות הגטו גרמה לנו להתבגר מספיק כדי להבין את המצבים הללו; הרגשנו את הסכנות והתנהגנו בצורה שאינה אופיינית להתנהגות רגילה של ילדים. הפעם, יממה בלבד לפני 'אקצית הילדים', הוצאתי מהגטו בשק תפוחי אדמה והועברתי לקשר שלנו. היא הובילה אותי למקום בקובנה, משם נלקחו בנות יתומות למנזר הנזירות של ג'ירנאי, שנמצא ליד העיירה ריטאבה. אני זוכרת כמה מאובנת הרגשתי במסע הזה. הזהירו אותי לא לדבר ביידיש. במהלך המסע הארוך ברכבת לבית היתומים הזה פחדתי שהשפות שלי יתערבבו, אז שתקתי.
נכנסתי לבית היתומים כמאריטה רדזוויצ'יוטה. עד כמה שאני זוכרת, גרתי שם כמעט שנתיים. עבדתי בעיקר במטבח, ומכיוון שעבדתי טוב ומהר מאוד, המבוגרים שיבחו אותי ולא פעם נתנו לי אוכל נוסף; הייתי מספיק חכמה כדי לחלוק את זה עם בנות אחרות. בשעות הפנאי הייתי סורגת, מיומנות שלמדתי בגיל צעיר מאוד. הבנתי טוב מאוד שאני שונה, ובאמצעות שכלי הבוגר, שיחדתי בנות אחרות באוכל נוסף ובבגדים סרוגים. כל היתומים במנזר היו אמורים להתפלל מדי ערב. הייתי מעמידה פנים שאני מתפללת, אבל בעצם כל ערב הייתי משננת לעצמי, 'אני חסיה ארון, אבא שלי הוא חיים, אמא שלי היא מיכל, אחי הוא מוטל' וכו'. כשהחזית התקרבה למנזר שלנו, כל הנזירות נמלטו והותירו אותנו ללא כל השגחה או מזון. היינו משוטטים בין המבנים והגן, נטושים, קרים, רעבים ומלוכלכים. בסוף 1944 הופיע בבית היתומים צעיר יהודי במדי הצבא הסובייטי; הוא שמע שאולי מסתתרת בחורה יהודיה בגירנאי. הוא דיבר עם כומר ואז פגש אותי, ושאל אותי מי אני. אמרתי לו את המילים שחזרתי עליהן כל כך הרבה פעמים ב'תפילות' שלי. הוא רצה לקחת אותי לקרוביו בריאטבה, אבל סירבתי ללכת. הוא גם פרסם הודעה בבית הכנסת בקובנה המודיעה על מקום הימצאי. האיש הזה נהרג מאוחר יותר על ידי שודדים ליטאים, שנקראו 'ז'ליוקאי', מה שנקרא 'אחי היער'. לפי התיאורים ששמעתי אחר כך, הצעיר הזה היה כנראה שמואל פייפרט. אמי מתה בשטטהוף ממחלות ומרעב. אבי שוחרר מדכאו, התגייס לצבא הסובייטי וחזר לליטא רק בשנת 1946. הוא מצא את המודעה בבית הכנסת והלך לאסוף אותי מריטבה. עד אז גרתי אצל קרובי משפחתו של פייפרט, שבסופו של דבר שיכנעו אותי לעזוב את בית היתומים. אני זוכרת ששכבתי במיטה וראיתי את ההשתקפות של אבי במראה. קפצתי עליו בשמחה, ושאלתי 'איפה אמא ומוטל'?' 'נדבר על זה מאוחר יותר בבית' הייתה תשובתו. אבא לקח אותי לביתו, שם התגורר עם אישה בשם מלכה. פעם נסענו לווילנה לראות את הדודות שלי סוניה וריבה. ראיתי אישה בחלון והייתי בטוחה שזו אמא שלי. רצתי לעברה צועקת 'אמא!' עם זאת, כשהתקרבתי ראיתי שזו דודה סוניה, שדמתה לאמי. אבי התחתן עם מלכה ואימץ את שתי בנותיה. נולדה להם עוד בת ביחד. עד היום כולנו שומרים על מערכת יחסים מאוד חמה וקרובה. עם זאת, מעולם לא קראתי למלכה 'אמא'.
אבי היה האדם האדיב והנדיב ביותר. למרות ההסתייגויות של אמא, אנשים רבים היו נשארים איתנו במשך כמה ימים בחדר הצפוף שלנו בגטו. לאחר המלחמה חברים ואפילו זרים יכלו למצוא מחסה וארוחה בביתנו; אבי עזר לאחרים ככל יכולתו. הוא נהג לתת דמי כיס לממתקים לילדים הקטנים מבית היתומים היהודי וכסף לסיגריות לגדולים יותר. הוא תמך במיוחד באלה שרצו ללמוד ועזר לאחרים למצוא תעסוקה. למדתי בבית ספר יהודי שבו הייתי התלמידה האהובה על שיינלה גרטנריין, המורה האהובה שלנו. נישאתי, צעירה מאוד, ליעקב גיטלין ונולדו לנו שני ילדים. עלינו לישראל בשנת 1972. יעקב נפטר צעיר יחסית; הוא הזניח את בריאותו, לא התלונן וכשהלך לרופא כבר היה מאוחר מדי, הוא חלה בסרטן מתקדם. אני לא בודדה. ילדיי וחמשת נכדיי איתי בזמנים הקשים. אני מאוד מקורבת לוולודיה כץ, שאני רואה בו אח שלי. כאשר שוחררה קובנה, נלקח וולודיה מבית היתומים לווילנה על ידי דודתו אידה שפיריין. היא חזרה לליטא מרוסיה. מסע לווילנה ברכבת היה האירוע הראשון שוולודיה זוכר בחייו. הם נסעו לקול ההפגזה וההפצצות, המלחמה עדיין נמשכת. לאידה היה בן, פוליה. למרבה הצער, הוא מצא רימון שהתפוצץ והרג אותו. אידה נשברה לחלוטין מהאירוע הזה ולא הצליחה לגדל את וולודיה: היא מסרה אותו לבית היתומים היהודי. מאוחר יותר הועבר לבית היתומים הליטאי, שם התגורר עד שסיים את התיכון. וולודיה רואה את הזמן שבילה בבית היתומים כתקופה הגרועה ביותר בחייו. הוא ברח מספר פעמים, אך הוחזר. הוא הוכה על ידי הבנים הגדולים עד שנאלץ ללמוד להילחם ולהגן על עצמי. בסופו של דבר הוא הפך לאחד הבנים החזקים שם ולעתים קרובות הגן על החלשים. הוא הפך לנגר, כמו אביו. בנו הראשון נקרא יוסף על שם אביו המנוח, והשני, חנן, לזכר אמו. ב-21 בספטמבר 1972, יום הולדתו, הגיעה משפחתו של וולודיה לישראל, שם החל מיד לעבוד כנגר. בסופו של דבר משפחתו של וולודיה התקדמה בישראל. בניו שירתו בצבא הישראלי ושניהם סיימו לימודים באוניברסיטה, האחד באלקטרוניקה והשני בהנדסה אזרחית.
צרו איתנו קשר:
הפייסבוק שלנו
