יאדוויגה דודז'יץ

"היהודים לא יכולים להתמודד עם המכונה הנאצית בעצמם. חובתם של הנוצרים היא לעזור ליהודים ככל האפשר ", אמרה לחבריה. ידוויגה דודז'יץ 'נולדה ב -19 במרץ 1912. היא הייתה הצעירה מבין עשרת ילדיהם של בני הזוג דודז'יץ. אביה נפטר כשהייתה בת שנתיים וחצי. מלחמת העולם הראשונה הכריחה את האלמנה וילדיה לעבור לאוקראינה. הם חזרו לעירם שלוש שנים אחר כך. אחד מאחיה נפטר בשנת 1919, במהלך המלחמה הפולנית-בולשביקית.ידוויגה עזבה את בית המשפחה בגיל ארבע עשרה. היא החלה ללמוד בסמינר למורים  בוורשה. בשנת 1931 קיבלה את התעודה שלה כמורה בבית ספר ציבורי ומצאה עבודה באושמיאניה, במחוז וילנסקי. בוורשה פגשה ידוויגה את אירנה אדמוביץ, שהיתה מבוגרת בשנתיים ועבדה יחד עם חברי תנועת הצופים היהודיים. אירנה הפכה לאפוטרופוס והמדריכה שלה, מה שבוודאי הניע את ידוויגה להצטרף לתנועת הצופים. בשנת 1934 עברה ידוויגה לווילנה שם, בזכות התמיכה הכספית של אירנה, למדה בפקולטה למתמטיקה ומדעי הטבע באוניברסיטה. את לימודיה סיימה בשנת 1939. עד ה- 24 ביוני 1941, כאשר הוורמכט השתלט על וילנה, העיר הייתה בשליטת רוסיה. רדיפות וגירוש, כולל גירוש לסיביר, הפכו לגורלם של כ- 35,000 תושבי וילנה.  ב- 6 בספטמבר 1941 פתחו הגרמנים גטו "גדול" ו"קטן "בווילנה. וחודש לאחר מכן חיסלו את הגטו "הקטן". לאחר פעולה זו, התנועה המחתרתית של ארגוני נוער ציוניים חולקה לשני מחנות - אלה הדוגלים בבריחה לגטאות בממשל הכללי ובבלארוס, שנחשבו לבטוחים יותר, וכאלה, כמו קבוצת יחיאל, שהעדיפו להישאר בווילנה. בינואר 1942, ביוזמתו של אבא קובנר, הוקם ארגון הפרטיזנים המאוחד: FPO שכלל כשלוש מאות לוחמים. הארגון הכין בסיסים ביערות הסביבה ונסוג בהדרגה מהעיר. ב- 1 בספטמבר 1943 החלו הגרמנים בגירוש מגטו וילנה. FPO קרא להתנגדות והתקוממות.  ב- 23 בספטמבר, ביום האחרון לחיסול הגטו, נסוגה הקבוצה האחרונה עם קובנר ליער רודניקי. עד תום הכיבוש הגרמני, לחמו בסביבות 500-700 יהודי וילנה ביחידות פרטיזניות סובייטיות או בגדודים שונים. ידוויגה ניהלה בית מלאכה בבית חרושת לעץ –  העובדים היו בעיקר יהודים שהסתתרו ושהועמדו לרשותם ניירות מזוייפים. בזכות העבודה הזו ידוויגה הצליחה לנסוע מחוץ למחוז וילנה כדי להשיג אספקה ​​לעסק. בדירתה, התקיימו פגישות שאורגנו על ידי תנועת הנוער היהודית. 17 חברי ארגון הצופים הציוני הוצבו עם האחיות הדומינקניות בקולוניה וילנסקה, שם עבדו כפועלים בחוות המנזר. היא נכנסה לעתים קרובות לגטו, שם לקחה חלק בפגישות ובדיוני חינוך עצמי. היא גם דאגה לחפציהם של יהודים שהיו במסתור. בשנת 1944, כאשר החזית הגרמנית נסוגה ממעמקי רוסיה והתקרבה לווילנה, היא אמרה לקולגות שלה, "המלחמה מסתיימת, אולי בקרוב, אבל אני לא יכול לראות את חיי קדימה, אני לא יכול לדמיין את זה". היא החליטה לא לברוח ולהסתתר במשפחת חבר. הקרב על וילנה היה קשה. אלה שנותרו בעיר מצאו עצמם בחזית הקרב בין הצבא האדום לבין הכוחות הגרמנים המתנגדים. במשך שבוע היא שכבה בחום בלי שום עזרה. היא סבלה מחום בגלל שהפצע הזדהם והרופאים החליטו לקטוע את הרגל. הפריטים ששרדו נאספו על ידי פסיה שיינבאום ואנה קוניר. ידוויגה דודז'יץ נפטרה ב- 16 או ב -17 באוגוסט 1944. מכון יד ושם בירושלים העניק לה את התואר חסידי אומות העולם ב- 17 ביוני 1999, על סמך עדויות של חברותי חברות תנועת הנוער הצופים.

מתוך: Polish Righteous