יאשה חפץ

יאשה חפץ (שמו המלא: יעקב חפץ, 2 בפברואר 1901 - 10 בדצמבר 1987), כנר יהודי, אחד הגדולים בכנרי המאה העשרים ומן המפורסמים שבהם.

חפץ נולד למשפחה יהודית בוילנה, ליטא, אז חלק מרוסיה. יש חילוקי דעות באשר לשנת הולדתו - יש הקובעים אותה שנה או שנתיים מוקדם יותר (1900 או 1899). אביו היה מנצח התזמורת הסימפונית של וילנה ויאשה החל לנגן בכינור בגיל שלוש. הוא היה ילד פלא, והופעתו הפומבית הראשונה הייתה בגיל שבע, בנגינת הקונצרטו לכינור של פליקס מנדלסון. בשנת 1910 נכנס ללמוד בקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג, אצל ליאופולד אאואר. הוא ניגן בגרמניה ובסקנדינביה בגיל 12, ופגש לראשונה את פריץ קרייזלר בבית פרטי בברלין (אז אמר קרייזלר, אחרי שליוה את חפץ בן ה-12 בביצוע הקונצרטו של מנדלסון, "עכשיו כולנו יכולים לשבור את הכינורות שלנו על ברכינו"). חפץ הספיק לבקר בחלק גדול מארצות אירופה עוד לפני שמלאו לו עשרים.

ב-27 באוקטובר 1917, ניגן חפץ לראשונה בארצות הברית; רסיטל זה בקרנגי הול היה לאגדה. הכנר מישה אלמן התלונן, "פיו, כמה חם כאן", ועל כך השיב לו ליאופולד גודובסקי, שישב לצדו, בשלוות נפש, "לא לפסנתרנים".

חפץ נשאר בארצות הברית והיה לאזרח אמריקני בשנת 1925. כשאמר להארפו מרקס (מעריץ גדול), שהוא משתכר למחייתו כמוזיקאי מאז גיל שבע, ענה לו הארפו: "ולפני כן, אני מבין, היית סתם בטלן".

את ההקלטה המסחרית הראשונה שלו עשה חפץ ב-7 בנובמבר 1917; כל משך הקריירה שלו כמבצע המשיך להקליט, תמיד לחברת RCA ויקטור. הייתה לו טכניקה ללא דופי וויבראטו אצבעות מהיר. הטכניקה הכמעט-מושלמת שלו והתנהגותו השמרנית על הבמה עוררו מדי פעם טענות, שנגינתו מכנית מדי, אפילו קרה. אף על פי כן, רוב המבקרים תמימי דעים, שהוא החדיר בנגינתו רגש ויראת כבוד לציפיות המלחין.

חפץ נהנה לנגן מוזיקה קאמרית ועשה זאת לעתים קרובות. מבקרים שונים גורסים, שעל פי קנה המידה הביצועי של נגינתו כסולן, הצלחתו בהרכבים קאמריים הייתה מוגבלת משהו, כיון שאישיותו האמנותית נטתה להאפיל על עמיתיו לנגינה. בין ביצועיו הקאמריים ההקלטות משנת 1940 של שלישיות מאת בטהובן, שוברט וברהמס עם הצ'לן עמנואל פויירמן והפסנתרן ארתור רובינשטיין, כמו גם הקלטה משותפת מאוחרת יותר עם רובינשטיין ועם הצ'לן גרגור פיאטיגורסקי, איתם הקליט שלישיות של ראוול, צ'ייקובסקי ומנדלסון.

חפץ הזמין מספר רב של יצירות, שהידועה ביניהן היא אולי הקונצרטו לכינור של סר ויליאם וולטון. הוא גם עיבד יצירות רבות, כמו הורה סטאקאטו של גריגורש דיניקו, צועני רומני, שעליו אמר חפץ, על פי השמועה, שהוא הכנר הגדול ביותר ששמע מימיו. חפץ היה גם פסנתרן מוכשר, ואפילו ניגן ג'אז לפני חיילים במחנות של בעלות הברית באירופה במלחמת העולם השנייה.

בביקורו הרביעי בישראל, בשנת 1953, כלל חפץ ברסיטלים שלו את הסונטה לכינור מאת ריכרד שטראוס. אותו זמן, רבים ראו בשטראוס מלחין נאצי, ויצירותיו היו אסורות, באופן לא רשמי, להשמעה בישראל, יחד עם אלה של ריכרד וגנר. אם כי עברו אז פחות מעשר שנים מאז השואה ועל אף פנייה של הרגע האחרון מצד שר החינוך הישראלי, חפץ טען בהתרסה, כי "המוזיקה עומדת מעל גורמים אלה... לא אשנה את התוכנית שלי. יש לי זכות לקבוע את הרפרטואר שלי." במשך מסע הופעותיו, הסונטה של שטראוס התקבלה בדממת מוות.

חפץ הותקף אחרי הרסיטל שלו בירושלים ליד בית המלון שבו שהה, על ידי אדם שחבט בזרועו הימנית במוט ברזל. כשהתוקף החל לברוח, הזעיק חפץ את מלוויו, שהיו חמושים, "תירו באיש הזה, הוא ניסה להרוג אותי". התוקף נמלט ומעולם לא נמצא. התקרית הגיעה לכותרות העיתונים וחפץ הכריז בהתרסה, שהוא לא יפסיק לנגן את שטראוס. איומים המשיכו להגיע, מכל מקום, והוא השמיט את שטראוס מן הרסיטל הבא ללא הסבר. הקונצרט הבא שלו בוטל לאחר שזרועו הימנית החלה לכאוב. הוא עזב את ישראל ולא חזר עד 1970.

ברשותו של חפץ היו הן סטרדיוואריוס והן גוארנרי דל ג'זו, "אקס דוד" משנת 1740, שהעדיף והמשיך להחזיק בו עד מותו. הגוארנרי מוצג כיום במוזיאון לגיון הכבוד בסן פרנסיסקו, לפי צוואתו של חפץ. הצוואה מתירה להוציא את הכינור ולנגן בו "בהזדמנויות מיוחדות", בידי כנרים הראויים לכבוד.

בשנת 1972 הפסיק להופיע בקונצרטים ולהקליט, אם כי כשרונו כמבצע נותר כשהיה בעיני הקהל, לאחר יותר מיובל שנים. בשנים הבאות לימד באוניברסיטה של דרום קליפורניה עם חברו גרגור פיאטיגורסקי. הוא נפטר בלוס אנג'לס מדום לב.

מקור: ויקיפדיה