יואוזאס מוזוראיטיס

"...כאשר הגרמנים כבשו את ליטא, כל המשפחה התגייסה לטובת הצלתם של יהודים. עשינו זאת כיוון שהיו לנו קשרים טובים מאוד עם יהודים לפני המלחמה. היינו כמו משפחה אחת – היהודים ואנחנו. תמיד עזרנו זה לזה. לא יכולנו לסבול בשום פנים ואופן את הרצח של אנשים חפים מפשע. ריכזנו את כל מאמצינו על מנת להציל יהודים ולא חדלנו מלעזור להם עד שתם הכיבוש. כך הצלנו כ-50 איש ממוות. רבים מהם חיים גם היום. הניצולים התחתנו, גידלו ילדים והיום יש להם נכדים ונכדות.

היהודים שהסתתרו אצלנו העבירו לנו שמות של אנשים שהיו כלואים בגטו קאונאס (קובנה) וביקשו שנסייע להם להבריח אותם החוצה מן הגטו. כך היינו נוסעים לקאונאס ומארגנים את ההצלה של אותם היהודים. היו לנו מספר דרכי פעולה. אימנו, טקלה ראקוויצ'יין (Tekle Rakeviciene) חלתה בסרטן ב-1942 והיה עליה לגשת כל יום אל בית החולים בקאונוס לקבל טיפול ברנטגן. היא היתה צריכה לעבור כל יום את הטיפול הזה ואחר כך היתה חופשייה. היא היתה ניגשת לשכונת וליאמפולה (Viljampole), בה הגטו היה ממוקם ומעבירה פתק נייר ליהודי הראשון אשר היתה פוגשת ליד חומת הגטו. בפתק היו רשומים שמות של יהודים ותיאור של המקום בו אנחנו - מישהו מבני המשפחה - נמתין להם. אמא גם היתה מסבירה להם כיצד יהיה ניתן לזהות אותה, בעוד אבא חיכה במקום שנקבע להזדמנות טובה יותר לפגוש את היהודים ולברוח איתם מהעיר. כל הזדמנות קטנה שנקרתה נוצלה על מנת להבטיח את הצלחת המבצע: חוסר תיאום בין שומרי הגטו או במקרים אחרים אבא בעצמו היה מפטפט עם אחד השומרים על מנת להסיח את דעתם וכדומה. בדרך זו הצלחנו מספר פעמים לעזור ליהודים לברוח מן הגטו. סך הכל 30 אסירים מן הגטו ברחו כך ממקום כלאם וניצלו...

היינו צריכים לעבור 80 קילומטרים מן הגטו עד לביתנו. מטעמי ביטחון, לפעמים הלכנו ולפעמים השתמשנו בסוס עם כרכרה. על מנת לעבור את המרחק הזה נאלצנו לבלות בדרכים שלושה, ארבעה ימים ולפעמים אף יותר מכך. אנחנו, האחים, נשארנו בבית, וחיכינו להם. בנוסף, חיפשנו אחר אנשים טובים בכפרים השכנים שיסכימו לתת מקלט ליהודים. ביתנו תפקד כמעין מרכז מבצעים להצלת יהודים. משם תיאמנו את המקומות אליהם ילך יהודי זה או אחר. כל היהודים שעזבו את הגטו בעזרתנו שרדו וזכו לראות את סוף הכיבוש הנאצי. תהליך ההצלה נמשך לכל אורך תקופת הכיבוש.

היו מספר משפחות יהודיות שחיו אצלנו בבית. חיינו כמו משפחה אחת. סידרנו חדר ליהודים בקומה השנייה. במרתף של האסם שלנו ארגנו מקום מחבוא. מקום מסתור נוסף היה במרתף הבית שלנו. חפרנו מנהרה מן המסתור הזה אל גדות התעלה של הנהר. היו שיחים רבים על גדת הנהר סביסוביס (Sviesuvis), וחשבנו שהם יעזרו לאנשים להסתתר שם במקרה שהם יאלצו לברוח מן הבית.

לילות כימים היינו על המשמר. השגחנו לראות אם שוטר, גרמני או אחר, מגיע. כשקיבלנו מידע על כך שהגרמנים מתקרבים לאזור שלנו, היינו מעבירים את היהודים למקומות אחרים, ואחר כך היינו מחזירים אותם בחזרה..."

מתוך: יד ושם

צפה בראיון