יום השואה הבינלאומי 2020

בינואר 2020 כמנהגנו מדי שנה, התכנסנו ביום השואה הבינלאומי בבית וילנה, לסמינר בהשתתפות יחידת חיל הים המאומצת, ניצולים ובני דור ההמשך, סגנית שגרירת ליטא ונספחת התרבות וישבו מרותקים לסיפורים על שואה, תקומה וציונות.

הפעם השתתפו בסמינר שלמה רייכמן, שנולד במחנה עקורים ועלה על אוניית המעפילים 'רפיח' עם הוריו בהיותו בן שבועות ספורים, ובוריס מפציר, יוצר הסרט 'תעלומת הספר השחור'.

סיפורו של שלמה רייכמן, התינוק שניצל, על טביעת הספינה רפיח.

שרידי השואה שזכו להישאר בחיים קובצו מכל רחבי אירופה על ידי שליחי הסוכנות היהודית ורוכזו במחנות זמניים, עד עלייתם ארצה. ביניהם היו הורי ז"ל. אני נולדתי במחנה גרמני - שנרכש ע"י אנשי הסוכנות והפך גם לבית-חולים - בעיירת דייגים קטנה ביוגוסלביה. בשיא החורף כשמזג האוויר ומצב הים קשים מנשוא, הוחלט להפליג מנמל באקאר ביוגוסלביה. לאחר כשבועיים הפלגה דרך איי יוון בניסיונות התחמקות מהבריטים, החליט רב החובל למצוא מסתור באחד האיים. בשלב זה הגיהינום היה במלוא עוצמתו. המעפילים, ביניהם תינוקות וצעירים בני 32-31 ומבוגרים, סבלו מהצפיפות ותנאים לא-תנאים. מפקד האוניה, גד לסקר הורה לעגון במפרץ קטן באי סירנה מערבית לאי רודוס. במהלך התמרון עלתה הספינה על סלע ומים החלו לפרוץ פנימה. קשה לתאר את הפאניקה וההלם שהשתררו. 688 נפשות על גיגית מנסים להציל את נפשם במזג אוויר גרוע ביותר. בקור מקפיא וגלים בגובה 5-4 מטר מנסים אנשים, שרק גופיות או חלוקים לגופם, לקפוץ אל הסלעים ולמים הגועשים. אני בן 38 ימים. אמי חולה מאוד ואינה מניקה מחוסר חלב. אני ניזון מדבש ממיכל שאבי תלה מעל הדרגש והאכיל אותי באצבעו כל אימת שבכיתי והייתי רעב. בעת ההתנגשות אבי היה על הסיפון בחברת צעיר נוסף לשאוף אויר. ללא שהות הוא עטף אותי בשמיכה וצעק לאנשים שהצליחו לקפוץ לסלעים לתפוס אותי. הצעיר שהיה ליד אבי ניסה למנוע ממנו את המעשה, אך אבי לא שמע לעצתו והשליכני לסלעים. לרוע מזלי נפלתי על סלע שטוח. צעירה כבת 36 ראתה שמיכה ורצתה להוציאה. הניסיון הראשון לא עלה יפה, אך בשני עלה בידה למשות את השמיכה. הצעירה לא ידעה כי אני התינוק נמצא בתוך השמיכה. לאחר שפתחה את החבילה ומצאה אותי בתוכה, החלה לצעוק לעבר הספינה שלא יזרקו יותר תינוקות. לאחר 34 שנים נפגשתי אתה לראשונה בכנס של ניצולי 'רפיח'. אותה צעירה נתנה לי את החיים, טיפלה בי כ-1 ימים, מבלי שמצאה את הורי. רק לאחר מכן דודי, כבן 32 ,זיהה אותי. אימי נמצאה ע"י אחד המעפילים בחלק אחר של האי וכך התאחדנו כולנו עם אבי. האי כולו מסולע ולא מיושב, אי געשי עם כמה מערות מעל קו המים, שבהן הסתתרנו מפני הגשם והרוחות. רבים מהמעפילים נמחצו בין הספינה לסלעים ונפצעו וכמה מהם טבעו. 23 דקות נמשך הגיהינום ולא נותר דבר. כיצד הצליחו 688 המעפילים להינצל, לאלוהים פתרונים. לאחר יום נפלטו לסלעים 6 גופות, היתר טבעו כנראה. כמה צעירים ניסו לקשור את הספינה לסלעים, ללא הועיל. המעפילים רוכזו ע"י מפקד האוניה והאלחוטן, שניסו לייצב את המצב. הוחלט לשלוח אנשים לתור את האי ואכן נמצאה כנסיה קטנה של כ-80 מ"ר, בה שוכנו הפצועים והילדים. לאחר מכן נמצא גם רועה כבשים עם בני משפחתו. התברר שהוא שוכן באי ע"י ממשלת יוון שסיפקה לו מים ואוכל ואת יתר צרכיו, על מנת שיחזיק באי מפני פלישה תורכית. הרועה נתבקש לעזור במעט חלב, מים ובשר. התנהל אתו מו"מ ובתמורה הוא דרש תכשיטים וזהב. וכך היה, קיבלנו בשר ומים והתינוקות זכו לחלב. מכשיר הרדיו תוקן ונוצר קשר עם הארץ והסוכנות. סופר על הטביעה ונדרשה עזרה. האירוניה שבסיפור: מי אם לא הבריטים, אויבינו, באו לעזור, לאחר שגולדה מאיר ז"ל ביקשה מהם להצילנו. לאחר מספר ימים הוצנח מזון, לבוש ועזרה ראשונה על האי ואז התייצב המצב. במקביל נשלחו ספינות מלחמה בריטיות על מנת לפנותנו. ברור היה לכולם כי הדרך לארץ נחסמה. הגברים הועברו למחנה מעצר באי קפריסין וביניהם גם אבי. הנשים הילדים והפצועים לביה"ח באי רודוס. הרב של הקהילה היהודית ברודוס לקח אותי ואת דודי תחת חסותו וטיפל בנו עד שאמי החלימה. אז נלקחנו ע"י אוניה יוונית לאלכסנדריה במצרים, שלא נתנה לבריטים לתפוס אותנו. רק לאחר כ-2 2 חודשים הגענו לחיפה ומשם למחנה המעצר בעתלית. ממחנה למחנה והנה קרה נס ונפגשנו עם אבי וכך התאחדה המשפחה. לאחר השחרור הגענו לקיבוץ רמת הכובש. כ-28 שנה חיפשתי את תולדות חיי ומשפחתי – דבר לא סופר לי מעולם, רק רמזים. וכך מגיל 32 התחלתי להתחקות על עברי. לימים נוצר קשר עם המעפילים והתחלתי לתחקר ולשאול וכן נוצר הקשר עם ביה"ס הימי מבואות ים מכמורת וחברת סלקום שבזכותם הגעתי לבסוף לסיפור וכל מה שסביבו. הסיפור מורכב מאוד ומסע שורשים שעשיתי להונגריה השלים את התמונה. יותר פרטים ניתן לקבל בהרצאה בת קרוב לשעתיים שהכנתי הכוללת סרט שהוכן ע"י אילנה דיין במסגרת טלעד.מתוך אתר פליים-מנהרת הזמן, ספינת המעפילים 'רפיח'-1946

ראיון עם גדי אייזן, במאי הסרט התיעודי "שם קוד - רפיח": "צללתי לעולם מטורף/  מתן שירם, גלובס, 16/9/2013

התעלומה הסובייטית: "הספר השחור היה משנה את זיכרון השואה"/ טלי פרקש, Ynet  17.10.19

"הספר השחור" תיעד בפרוטרוט את זוועות הנאצים ביהודי מזרח אירופה, אך אז הורה סטלין להשמיד כל זכר לו. שבעה עשורים אחרי, יצא בוריס מפציר למסע היסטורי-דוקומנטרי בעקבות הסיבות למעשה - וההשלכות הנרחבות שהיו לו על היהודים בברית המועצות ועל זיכרון השואה.

באוקטובר 1947 אמור היה להתפרסם במוסקבה "הספר השחור" - מסמך ששילב אוסף של תיאורים עיתונאיים על המתרחש בשטחי ברית המועצות תחת הכיבוש הנאצי, לצד עדויות של קורבנות וניצולים, במטרה לתעד את מאורעות השואה בשטחי ברית המועצות.

החלטה פוליטית הרת גורל, מגובה בהוראה מגבוה של יוזף סטאלין בכבודו ובעצמו – גנזה את המסמך, וכך נעלם זכר השואה שגבתה את חייהם של כשני מיליון ושבע-מאות אלף יהודים בשטחים אלה, במעמקי ארכיון סובייטי מסווג.

סרטו של בוריס מפציר שיוקרן במסגרת "פסטיבל חיפה", מתאר לראשונה עבור הצופים את הנסיבות שהובילו לגניזתו של אחד המסמכים המשמעותיים ביותר על השואה, והיוצר עצמו מספר, בראיון מיוחד ל-ynet, כי התגובה הראשונית של רוב האנשים שנחשפים לסיפור היא בפשטות: "לא ידענו. בעיניי, כאיש של סרטים דוקומנטריים, זו התגובה הכי חשובה לגבי הסרט".

הסובייטים העדיפו להשתיק את הפשעים

את הספר השחור עצמו מכנה מפציר "מסמך בחלקים", שעובד לדבריו על ידי עיתונאים וסופרים ומכיל עדויות, "וזה כוחו". "זה מסמך מקיף מאוד מבחינת השטח, יסודי באיסוף הסיפורים - וקשה מבחינת התובנה", אומר מפציר. "התובנה היא שלשכנים היה חלק מאוד משמעותי במה שקרה".

מפציר מסביר: "הגרמנים היו ההובלה, הארגון והשיטתיות - אבל לא היה להם סיכוי לממש את שיטת הרצח ההמוני בלי האוכלוסייה המקומית. בלי 'השכנים'". את העובדות הללו בדיוק – ההוכחות לכך שגם לתושבי המדינות הסובייטיות היה חלק בשואה היהודית - לא יכלו סטלין והשלטון הקומוניסטי לשחרר לאוויר העולם: "זה היה פשוט מסוכן מדי מבחינתם". 

"תעלומת הספר השחור" הוא סרט ממוסמך, מגובה כולו בתיעוד כתוב של תיאורים ועדויות, שחושף פן בלתי מוכר של הסיפור היהודי-סובייטי. "כוונתי הייתה בפשטות לסדר את הדברים באיזשהו קונטקסט, כדי להבהיר את הנקודה שהסתרת השואה אפשרה את תחיית האנטישמיות, שאפשרה (בתורה) את הרדיפות, הפגיעה והסנקציות נגד היהודים בברית המועצות".

היהודי שחזה את השואה

איליה ארנבורג היה סופר ותועמלן יהודי-סובייטי, שנולד בשלהי המאה ה-19 בקייב. בשנת 1943, בעיצומה של מכונת ההשמדה, שימש עם וסילי גרוסמן ככתב צבאי סובייטי ב'כוכב האדום', והשניים התלוו לצבא האדום כשהם מתעדים את הנעשה בשטחי הלחימה תחת שליטת ברית המועצות.

הפעילות המחקרית כולה גובתה על ידי הסובייטים, ושנה לאחר מכן כבר הייתה טיוטה ראשונה של המסמך. על פי אתר "יד ושם", בשנת 1944 הם העבירו אותו לוועד היהודי האנטי-פשיסטי, ועותקים מכתב היד הופצו אל מחוץ לרוסיה, בין היתר לישראל, והגיעו בסופו של דבר ל"יד ושם". בכותרת המשנה שלו נכתב כי הספר מתייחס "לרצח הנפשע והטוטלי של היהודים בידי הכובשים הגרמנים הפשיסטים באזורים הכבושים זמנית בברית המועצות ובמחנות ההשמדה בפולין בימי המלחמה בשנים 1941-1945".

בברית המועצות הודפס הספר בהצנעה ביידיש, לפני שנגנז לחלוטין על ידי השלטונות, כאמור בתואנה שמדובר בטקסט עוין לאזרחים הסובייטיים, המבליט את הסבל היהודי על פני זה הכללי. השלטונות הגדילו לעשות, והשמידו את כתב היד וגם את כל לוחות הדפוס.

כך אירע שלמעט קטעי עדויות ותיאורים שדלפו בארצות הברית - נותר המסמך כולו חתום ונעול עד לנפילתו של המשטר הקומוניסטי בשנת 1991. אם נדייק, הרי שעד לאחרונה רוב המידע מתוכו היה לא נגיש לחוקרים מערביים, והוביל לפערי ידע משמעותיים על מה שהתרחש בתקופת השואה במזרח אירופה.

"לפני כמה שנים ראיתי את המפה המציגה את מקומות השואה באירופה", מתאר מפציר בפתיחת הסרט את הטריגר ליצירתו. "השטח של מרכז אירופה ומערבה היה מלא בשמות של מחנות מוות וריכוז - תצוגה כואבת ומקיפה של העבר שרודף אותנו עד היום. אך החלק הימני, המייצג את השטח הסובייטי, היה כמעט ריק. למעלה מאלף ערים, עיירות וכפרים שבהם נרצחו יהודים סובייטים, נעלמו מזכרון השואה.

"40 שנה של הסתרת השואה בשטחי ברה"מ תמו עם פירוק האימפריה והקמת המדינות העצמאיות. עברו עוד למעלה מ-30 שנה, ורק היום אנחנו יכולים להציג את מפת השואה מלאה".

"פשע בקנה מידה אדיר", כך מגדיר ד"ר איליה אלטמן, היסטוריון ממרכז הולוקוסט במוסקבה, את ההחלטה. "את הטרגדיה של כמעט מחצית מקורבנות השואה גילינו רק בשנות ה80 וה-90. כל משפחה יהודית, כמו משפחתי לדוגמה, הכירה מקרים טראגיים אחדים. כל משפחה ידעה מה שקרה לה. אבל לצדם חיו אנשים שאחיהם ואבותיהם נהרגו בחזית, כך שכולם חוו טרגדיה. זו הטרגדיה של יהודי יחיד, בקנה מידה של העם כולו – שהוסתר מהעם הזה".

היהודים סיכנו את "אחוות העמים"

אבל גניזתו של הספר הייתה אך השלב הראשון בתהליך הדה-לגיטימציה המתמשך של יהודי ברית המועצות. אלה הפכו באחת מבשר-מבשרה של המהפכה הסובייטית, לאזרחים מסוכנים בעלי נטיות "פרו מערביות" שיש להרחיק מכל מוקד השפעה.

על אף מרכזיותו בתולדות ברית המועצות והיהודים, נותר ארנבורג אנונימי לחלוטין עבור הישראלי הממוצע. "כבר בשנת 1922, כבחור צעיר בפריז, הוא חזה את השואה בספר שכתב, 'הרפתקאותיו של חוליו חורניטו'. לאחר המלחמה, בהוראת סטלין, כתב את מכתב האזהרה ליהודים, 'אתם סובייטים, מדינת ישראל לא מיועדת לכם', לאחר ביקורה של גולדה מאיר והשמחה על הקמתה של מדינת ישראל".

מפציר מזכיר כי ברית המועצות הייתה למעשה אוסף של עשרות לאומים עם אחיזה גיאוגרפית בשטח, ומולם היו היהודים, שהייתה להם, לדבריו, מולדת אחרת חוץ מברית המועצות. "מה המשמעות של כל זה לאותה 'אחוות עמים' סובייטית? מה המשמעות הפוליטית מול כל אותם עשרות עמים שהם כולם 'סובייטים', אבל יש פתאום מישהו שהוא לא סובייטי, שיש לו מולדת אחרת. אז יכול להיות שגם מי שיש לו מולדת למשל בדרום קווקז, יוכל להגיד: 'אני לא סובייטי. יש לי ארץ שלי'".

"סטלין זיהה ביהודים את הסכנה האיומה לסיפור הסובייטי. תוסיפי לזה את המלחמה הקרה, ואת השפעתם של היהודים בארצות הברית, ואת סיפורי 'הגיס החמישי' - לכן אי אפשר היה לפרק את החבילה. זו הייתה אחת הסיבות להתעקשות הסובייטית לאסור הגירה של יהודים לישראל".

להכיר את הסיפור היהודי המזרח-אירופי

גניזת הספר היא, לדברי מפציר, "אירוע היסטורי": "החלטה אדמיניסטרטיבית אחת ששינתה אותנו, וייתכן שגם אותך ואת המשפחה שלך. כי במצב אחר לא היית שואלת מה קרה אז? ואיך קרה שכמעט 50% מקורבנות השואה הם יהודים סובייטים. אם המסמך הזה היה מתפרסם בזמן, מפת השואה כפי שהצגתי אותה בסרט הייתה נראית אחרת".

ההיסטוריון האמריקני ג'ושוע רובינשטיין מספר כי גדל עם זכרון השואה. "סמליה סבבו אותי. הכול תמיד התמקד כמעט באופן בלעדי במה שקרה במרכז ובמערב אירופה. גדלנו על סיפורה של אנה פרנק, הכרנו את אושוויץ וטרבלינקה, אך אם הספר השחור היה מודפס אז, ב1945-1946, זה היה אולי משנה את איך שאנחנו זוכרים או מבינים את השואה".

מפציר מנציח בעבודתו את השואה במדינות חבר העמים לשעבר, ושופך אור על קורותיהן של קהילות ועיירות שנמחו מעל פני האדמה, לרוב בקברי אחים המוניים. אבל ל"ספר השחור" היו השלכות ישירות על חייו שלו, מאחורי מסך הברזל, כיהודי מסומן.

"הסיפור שלי, הוא הסיפור של ה'יודו סובייקטיקוס'", הוא אומר. "אני מדבר על אנשים שמצאו עצמם תחת נידוי מסוים. לא טוטאלי ולא גורף, כי תמיד יש דוגמאות של מצליחנים - אבל כקולקטיב הם רוסקו. עם מה הם נשארו? הם נשארו עם סעיף 5 בתעודה, עם התווית שהם יהודים".

את תוצאות הריסוק הזה ניתן לראות, לדברי מפציר, בגל ההגירה הענקי של יהודי המדינה בשנת 91, מיד עם נפילתה של ברית המועצות. "ארבעה מכל חמישה יהודים עזבו את המולדת הגיאוגרפית", הוא אומר. "זאת אומרת, שרוב-רובם כבר לא שם. זו ההגירה הכי משמעותית מאז המאה ה-19. עד אז ההגירה הכי גדולה הייתה של האירים. ברית המועצות הייתה המדינה היהודית הכי גדולה בתחילת המאה הקודמת. אבל הרומן היהודי-סובייטי הסתיים".

לקחו לנו את הזיכרון

מפציר עצמו הוא "אסיר ציון", לשעבר: "הואשמתי בפעילות ציונית אנטי-סובייטית כי עסקתי בספרות הציונית האסורה. "כאשר הגעתי לעסוק בשואה בשנת 2013, ידעתי שארצה לגעת בזכר השואה. עד לפני שנה, פחות או יותר, חשבתי שהכול יהיה סביב הספר השחור, ומה היה קורה אילו פורסם לזיכרון הקולקטיבי שלנו. אבל לפני כשנה חל אצלי שינוי בנרטיב. התובנה שאת רואה בסרט היא תולדה של ההחלטה השכלתנית הזו, שכן היום אני יודע שאין שום סיכוי שהספר הזה היה מתפרסם.

בוריס מפציר וסרטו "תעלומת הספר השחור"

האזן לדבריו של בוריס מפציר