יוסף חרמץ

יוסף חרמץ (23 בינואר 1925 - 22 בספטמבר 2016) היה פרטיזן יהודי במלחמת העולם השנייה, כיהן כמנכ"ל רשת אורט ישראל בין השנים 1967 - 1979.

חרמץ נולד למשפחה יהודית מבוססת ב-Rokiškis, עיירה בליטא, ב-23 בינואר 1925. הוא הועבר לגטו וילנה ביחד עם משפחתו אחרי כיבוש ליטא על ידי גרמניה הנאצית. אחיו הצעיר, הסבים והסבתות שלו נרצחו. אחיו הגדול נהרג במהלך פעילות צבאית. אביו בצר לו שם קץ לחייו. חרמץ שנותר בגיל 16 לבד עם אמו, ברח מן הגטו דרך הביוב, ולאחר מכן הצטרף לקבוצת פרטיזנים שנלחמו נגד הנאצים.

קבוצת "נקם"

אחרי המלחמה חרמץ הפך לחלק מ"נקם" (מלשון נקמה), קבוצה של 50 לוחמי מחתרת לשעבר, ובראשם עמד מנהיג הפרטיזנים, אבא קובנר, שהקדיש את חייו למאמץ לנקום את מותם של ששת מיליוני הקורבנות היהודיים שנרצחו על ידי מכונת ההשמדה הנאצית. חרמץ סיפר לעיתון ה-"observer" ב-1998 שמטרתו של הארגון הייתה "מותם של גרמנים רבים ככל האפשר, כאשר הקבוצה מתכוונת להרוג שישה מיליון גרמנים, אחד לכל יהודי שנרצח על ידי הגרמנים". הוא אף הודה כי "המאמץ די פשוט. האם אנו לא ראויים לנקום את נקמתנו?".

פעילות הקבוצה

חרמץ ומקורביו התמקדו ב"Stalag XIII-D", מחנה שבויים שנבנה על מה שהיה בעבר שטח המפלגה הנאצית בנירנברג. השטח שימש להתמחותם ולהכשרתם של 12,000 אנשי אס-אס, שרבים מהם היו מעורבים בניהול מחנות הריכוז ובמציאת הפתרון הסופי, מדיניות ההשמדה המכוונת והשיטתית של גרמניה הנאצית ברחבי אירופה הכבושה בידי הגרמנים. באפריל 1946 חבר מהקבוצה קיבל עבודה כאופה והשתמש ברעל הארסן כדי להרעיל 3,000 כיכרות לחם שהיו מיועדות לאסירים. כ-2,000 אסירים חלו בשל כך. הם תוארו בעיתון "The New York Times" כ"חולים אנושות", אם כי הרשויות האמריקאיות חשבו שרעל הארסן נמצא על קרום הלחם בטעות, והשתמשו בו כחומר קוטל חרקים. חוקרי צבא ארצות הברית גילו מספיק ארסן שיכול היה להרוג 60,000 בני אדם, ואילו ארגון "נקם" טען שכמות הארסן יכולה הייתה להרוג רק כמה מאות אנשים. במסמכים שקיבלו "Associated Press" בשנת 2016 נאמר כי לא היו נפגעים.

פעילותו בישראל ברשת אורט

אחרי הגירתו לישראל הוא ייסד את רשת אורט, ארגון יהודי שלא למטרת רווח אשר מטרתו הייתה לקדם את החינוך וההכשרה של קהילות ברחבי העולם.

בין השנים 1967 - 1979 כיהן כמנהל הכללי של רשת אורט ישראל. הרשת שנוסדה כחלק מארגון אורט העולמי, כללה עם הקמתה שני בתי ספר בסך הכול: הראשון הוא בית הספר ביפו, והשני הוא בית הספר המקצועי בירושלים ברחוב הנביאים. תודות לפועלו הנמרץ של חרמץ התפתחה הרשת מהתחלה צנועה זו לרשת החינוך הגדולה בישראל, המהווה מודל חיקוי בעולם ליוזמות חינוכיות חדשות. בסוף שנות ה-60 פנה חרמץ אל ארגונים חברתיים בבקשה לתרום מחשב מרכזי לאורט, תרומה שהזניקה את בתי הספר של אורט לעבר העידן הממוחשב הרבה לפני יציאת המחשב האישי הראשון לשוק. ראייה לעתיד של ימים מיקמה את הרשת בחזית החינוך הטכנולוגי. בימיו של חרמץ הוקם המרכז הפדגוגי על שם מושינסקי, שהפך לדגם עבור מרכזי הכשרה וידע אחרים בכל העולם, הוקמו מכללת הרמלין ומכללת אורט בירושלים.

בין השנים 1979 - 1993 כיהן בתפקיד מנכ"ל אורט העולמי.

בזמן תקופתו של כמנכ"ל אורט, הייתה הפריחה הגדולה של רשת אורט. בעקבות העלייה הגדולה, מ-12,000 - 13,000 תלמידים בהתחלה, הגיעו בתקופת ההנהלה של חרמץ ל-70,000 תלמידים. עבורו נתון זה נחשב להישג עצום.

מקור: ויקיפדיה

https://www.youtube.com/watch?v=io2vyrtzmaI

https://www.youtube.com/watch?v=HLlGCs9D18g

אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה/שיה מלכין

מה אוכל לכתוב על איש רב פעלים זה שחייו מספיקים לעשרה אנשים אם לא יותר?  הוא היה שקט, הגיע תמיד עם כובע קסקט, נראה לי בסביבות תחילת שנות ה-80, קולו היה רך והיה קושי רב ליצור עמו שיחה בתוך כל הקולות הסופרניים שלנו.

יוסף חרמץ בעל כובעים רבים: ניצול שואה, לוחם במחתרת גטו וילנה, פרטיזן ומפקד ביערות נגד הגרמנים, שורד, חבר בקבוצת הנוקמים באירופה, אסיר בעתלית, מנכ"ל אורט בישראל ובהמשך מנכ"ל אורט העולמי, סופר, איש אשכולות ואיש משפחה חם.

מה אוכל לכתוב על איש רב פעלים זה שחייו מספיקים לעשרה אנשים אם לא יותר? ומדוע שאכתוב עליו, שכן די אם "מגלגלים" אותו על הגוגל ומקבלים את כל מסכת חייו בראיונות ובמסמכים.

אבל, כמו ברוב הכתבות שלי שאני מתחלקת עם הקוראים, שזור חוט אישי בפגישות מקריות וחוויות מפתיעות בהן יש חיבור של חוליות בודדות ורחוקות למעגל שלם.

והסיפור הוא כזה:

כבר מספר שנים שאני לוקחת חלק בחגיגות ימי הולדת של בנות דודות שלי שהסבים והסבתות שלנו היו אחים ואחיות, כולן מליטא. אני הבת דודה היחידה שנולדה בארץ שכן סבי, צעיר הילדים מתוך תשעה, עלה לארץ בשנייה האחרונה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, במרץ 1939 והצטרף להוריי שהיו ציונים ועלו כבר בשנת 1935. כל שאר אחיו ואחיותיו נדדו לרודזיה ולארה"ב. חלק מהדור השני והשלישי החליט לעלות ארצה בשנות ה-60 המוקדמות וכך במשך הזמן התגבשה הקבוצה המשפחתית הנשית, אליה במשך הזמן נוספה בת דודה של בת דודה, והיא שהביאה את ה"קוזין" הישיר, הגבר היחיד במפגשי "הבנות" והוא יוסף חרמץ.

בפגישותיי הראשונות הוא ישב תמיד בקצה השני של השולחן במסעדות השונות שם חגגנו את ימי ההולדת ולא יצא לי לשוחח איתו ישירות. הוא היה שקט, הגיע תמיד עם כובע קסקט, נראה לי בסביבות תחילת שנות ה-80, קולו היה רך והיה קושי רב ליצור עמו שיחה בתוך כל הקולות הסופרניים שלנו, בנות הדודות הדומיננטיות... עד ש... בפגישה האחרונה לפני ימים מספר, ביקשה ממני ג'ולייט, בת דודתו הישירה, לתת לו "טרמפ" לארוחת הצהריים לכבוד יום הולדתה שנערכה במסעדת "רביבה וסליה" ברמת השרון.

הגעתי לכתובתו והוא ירד אליי חבוש בכובעו, סירב להיכנס ראשון למכונית והתעקש לגלם את הג'נטלמן האדיב. הגענו ראשונים למסעדה וישבנו ליד השולחן הארוך לבדנו והמשכנו בשיחתנו שהחלה בנסיעה עם רצון הדדי להמשיך אותה בפגישה נוספת.

ימים מספר לאחר מכן, הוזמנתי לדירתו ברמת אביב. דירה של איש אשכולות, ספריה גדולה של מיטב הספרות והשירה הרוסית והעברית, ספרי היסטוריה ומלחמות והרבה על השואה ויהדות מזרח אירופה בעיקר ליטא. תמונות אמנותיות, מזכרות רבות וחפצי חן, צילומים משפחתיים, בחדר העבודה מונח מחשב שכמעט ולא נפתח, שכן יוסף כנראה כותב את ספריו באמצעים פשוטים יותר...

עשיתי שיעורי בית לפני בואי וקראתי עליו ועל מעלליו, על ילדותו ונערותו שנשללה ממנו בגלל המלחמה, הגטו, הניתוק האכזרי מאביו ומשני אחיו.

אולם, להקשיב ליוסף, לשבת פנים אל פנים, Tete a Tete בצרפתית, זו חוויה נדירה.

יוסף חרמץ, שזלמן שז"ר פירש את שמו כראשי התיבות של: חכמים, רבנים, מורי צדק, ובין חבריו ומשפחתו מכונה יולק, נולד ב-1925 כבן אמצעי למשפחה מבוססת כלכלית בעיירה רוקישוק בצפון מזרח ליטא.

הוא קיבל חינוך יהודי בחדר, בבי"ס יסודי "יבנה" ולאחר מכן בגימנסיה ליטאית בוילנה. המשפחה עברה לוילנה ב-1941 שם קנה אביו 3 בתי חרושת ולא צפה את העתיד הנורא.

ב-19.6.41 יוסף סיים את בחינות השנה האחרונה בגימנסיה הליטאית. ערב לאחר נשף הסיום, הוא ושמונה מחבריו היהודים עלו להרים לטיול בוגרים, ושם שמעו את ההפצצות, תחילתה של המלחמה בליטא. הירידה מההרים חזרה לווילנה סימלה את סיום תקופת הנעורים שהסתיימה באכזריות במחי יד.

ומכאן ואילך התחילה סאגת הלחימה נגד הנאצים, ההתארגנות האישית והקבוצתית, הניסיון לשמור על הפן המוסרי, הרצון האדיר להגן על האהובים, ההתחשלות הפיזית והנפשית, ההתבגרות הפתאומית, השמירה על האנושיות מצד אחד והשקלול התמידי מה גובר על מה, מה קודם למה, והיכולת להחליט מהר באין ברירה, היכולת להיות גמיש, האינסטינקט לבחור נכון.

גיבוש האופי כתוצאה מכל זה תרם לו רבות בהמשך דרכו לאחר המלחמה כאשר גויס למשימות סודיות באירופה ולאחר מכן בארץ ושוב באירופה בתפקידים אזרחיים חשובים לאין ערוך.

אשאיר הרבה ממעשיו ותרומותיו בכל המישורים לקורא שכן אמליץ על ספריו ובעיקר האחרון אותו גמעתי בשקיקה במשך מספר שעות:

"אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה" מאת יוסף יולק חרמץ, סיפור חיים.

בכל זאת אשרטט בקווים כלליים את מפת תלאותיו וגבורותיו עם ציון מספר סיפורים ואנקדוטות שיוסף עצמו סיפר לי בהתלהבות וברגש ושיש להם גם סגירת מעגלים מעניינים בעיקר שלו אבל טיפה גם שלי...

נשף סיום התיכון חל ב-19.6.41 ולמחרת התברר שהצבא הגרמני מתקרב לפאתי העיר. ב-22.7.41 כבשו הגרמנים את ליטא. יוסף שמע שהמשטרה מחפשת אותו כי חשבו שהיה קומוניסט,והוא הסתתר כשלושה חודשים בדירה של ידיד משפחה. ב-5.9.41 כל יהודי וילנה הוכנסו לגטו. גם יוסף, הוריו דבורה ואברשה ואחיו הצעיר אפרים. אחיו הבכור צבי התגייס עוד קודם לכן לצבא האדום.

למזלו השיג יוסף אישור עבודה מחוץ לגטו, ויום אחד בהיותו בחוץ הייתה אקציה ומספר רב של יהודים נלקחו לפונאר כ-13 ק"מ מווילנה ונרצחו בדם קר. משפחתו לא נכללה באותה אקציה, אך היעלמותם של אנשים כה רבים השפיעה על המורל.

יום אחד נעלם האב. יוסף, במטרה לברר מה עלה בגורלו, הוריד את הטלאי הצהוב, התגנב מהגטו ויצא לעיר לבית ידיד המשפחה ושם התברר לו שאביו הגיע אליו, השאיר אצלו מכתב ונעלם. במכתב שהיה מיועד למשפחה הוא כתב: "יקיריי, אני אינני יכול לעמוד בניסיון הזה, אני מסתלק ומאחל לכם שתזכו לעבור את התקופה בשלום". ברור היה שבחר לשים קץ לחייו.

החיים בגטו הלכו ונעשו קשים מנשוא. כבר אז, בהיות יוסף כבן שש עשרה וחצי, מתגלה אופיו החזק, הוא מגיע להחלטה כפי שכתב בספרו:

"לא יכול להיות שיהודים ישבו ככה ויחכו למוות, לא יכול להיות שלא יתארגנו, יגניבו נשק, יתחבאו במרתפים ויתאמנו, לא יכול להיות שאיש לא יקום ויתמרד, מוכרח להיות מי שיעשה מעשה - אני מעז לתת לזה שם: מחתרת".

ועוד: "תקופות מחתרת היו המורשת הספרותית וההיסטורית עליה גדלנו כולנו. מורשת זו לוחשת לי כל הזמן, על-אף שאני צעיר: אם אני חי, אז אני צריך להוכיח שאני חי".

ואכן, למרות גילו הצעיר יוסף מודע לתכונותיו שהנחו אותו בתקופות השונות כל ימי חייו: "למזלי ניחנתי בקור רוח שתרם משמעותית ליכולת המבצעית שלי".

באמצעות ידידה קומוניסטית הצטרף יוסף למחתרת. הוא מחייך אלי ומוסיף: "כמו שאר חבריי הציונים, ידענו לשיר שירים עבריים ולרקוד הורה, אך לא לאחוז באקדחים ורובים. במחתרת למדתי לירות וגם לזרוק רימונים.".... ככיסוי המשיך לעבוד בתחנת הרכבת של וילנה בתנאים קשים ביותר בעיקר בחורף.

והוא וחבריו הצעירים היו חייבים למלא את מכסת העבודה של חבריהם המבוגרים שלא היו בכושר פיזי, לבל יוציאו אותם להורג.

מפקד המחתרת היה איציק ויטנברג. מפקד הגטו היה גנס היהודי שבתו למדה עם יוסף בשנה האחרונה בגימנסיה בוילנה. גנס היה הוגן כלפי היהודים בגטו בניגוד למפקד המשטרה היהודית, השנוא, דסלר.

יוסף חי במחתרת בתנאים קשים עם עוד ארבע משפחות במקום צפוף ביותר. גנץ ידע על המחתרת אבל לא עשה לה בעיות ומידי פעם הנהלת הגטו הזמינה את הנהלת המחתרת לצורך החלפת אינפורמציה. בפעמים אלו תמיד יוסף ואנשיו היו על המשמר. באחת הפגישות ב-15.7.43 הם ראו ממקום תצפיתם את דסלר יוצא מהמבנה והולך לכיוון שער הגטו. הוא התלחש עם שני שוטרים ליטאים שהצטרפו אליו עם נשקם למשרד הנהלת המחתרת. לאחר מספר דקות, ראו את השוטרים מובילים החוצה את איציק ויטנברג כפות בשתי ידיו.

יוסף שהיה מפקד הקבוצה, התנפל עם חבריו על השוטרים והצליח לשחרר את ויטנברג שהוברח מיד למקום מחבוא לבוש בבגדי אישה. התברר שהגסטפו באמצעות עינויים של פולני, אחד מאנשי המחתרת ששמו הוסגר, גילה שאיציק ויטנברג מפקד המחתרת נוכח באותה פגישה שהתנהלה במשרדי הגטו.

הנהלת הגטו והיודנראט הקימו את כל הגטו נגד המחתרת. הלחץ היה עצום, חיפושים נרחבים ואיומים לחיסול כל אנשי הגטו גרמה לרבים מהיהודים לבקש את הסגרתו של ויטנברג. לבסוף הוא הסגיר את עצמו כדי למנוע הידרדרות והצליח באמצעות כדור ציאניד שהחביא בבגדיו לשים קץ לחייו למחרת היום.

סגירת מעגל קטנה עבורי: בשנת 1966, בחוזרי מניו-יורק לאחר סיום לימודי משחק ותיאטרון, התקבלתי לתיאטרון הבימה. בקריירה הקצרה שלי שם, שיחקתי במחזה "איציק ויטנברג" שעובד ותורגם מהמחזה האידישי "ציפור הגטו" שנכתב על-ידי חווה גולדפארב ובויים על-ידי ישראל בקר. את תפקיד איציק ויטנברג גילם מישה אשרוב ולי, ששמי התיאטרלי היה סיה לירן, היה תפקיד קטן אמנם, אך בולט למדי עם רפאל קלצ'קין, ציפורה פלד ועוד.

סגירת מעגל נוספת עבור יוסף: שנים לאחר המלחמה, בהיותו בארץ, הוא קיבל שיחה טלפונית מאדם בארה"ב שסיפר לו שהוא בן דודו של איציק ויטנברג, והוא חיפש אותו זמן רב. מאז, הוא שומר קשר ומטלפן ליוסף כל שבועיים לדרוש בשלומו.

בתאריך 18.7.43 החל חיסול הגטו. בעזרת המחתרת, דבורה אמו של יוסף נשלחה לריגה ואחיו הצעיר אפרים לעבודות באסטוניה. אבא קובנר החליף את איציק ויטנברג כמפקד המחתרת והחליט להעבירה ליער. המוטו האישי שלהם היה "לא נלך כצאן לטבח".

המחתרת הצליחה להוציא מהגטו ארבע קבוצות ויוסף הצטרף לקבוצה האחרונה שנאלצה לצאת בדרכי מילוט דרך תעלות הביוב. מסע קשה, רטוב ומלא צחנה, מלא בסכנות ומלווה בתחכום, גבורה ואומץ כשהמטרה היא היער.

במשך כל זמן הצעדה התחזקה ביוסף הרגשת הנקם, הרצון להילחם ולפגוע במרצחים שעדיין טרם נכנעו. הספר שכתב יוסף מלווה במוטיב הנקם והוא מזכיר אותו לא פעם: "הרצון להביס את מי שעקר אותי באחת מחיי, ניפץ את ילדותי ולקח לבלי שוב את אהוביי".

ביער כפרטיזן נלחם עם חבריו בעיקר בפעולות טרור וחבלה במערך הרכבות הגרמני והצבת מארבים לשיירות גרמניות בסיוע כפריים שמסרו ידיעות מודיעיניות. גדוד הפרטיזנים מנה כ-200 איש והיה נתון לפיקודו של הצבא הרוסי שנלחם בגרמנים. הפרטיזנים הסתייעו בצנחנים רוסיים שהצניחו נשק ותחמושת מגוונת. הפרטיזנים התחבאו במעמקי האדמה שם גם שימרו את בשר הפרות והחזירים שנגנבו מהכפריים, נשחטו והוקפאו בחורף הקר לקראת הקיץ. הצדק הנחה את יוסף וחבריו גם בפעולות הגניבה.....אם למשפחה כפרית היו שתי פרות, נגנבה רק אחת, אם ארבע, נגנבו שתיים. אף פעם לא השאירו את המשפחות בחוסר כל...

יוסף מראה לי צילום שלו במדים עם חגורה ואבזם באמצע. "תסתכלי טוב על האבזם, הוא אומר לי, כתוב שם בגרמנית: Gott mit uns, (ה' אתנו) ומעליו הנשר, סמל הנאצים הידוע. לקחתי אותו מחייל גרמני אותו הרגתי. האבזם הזה הזכיר לי את הזוועה ואת פשעי הגרמנים בכל פעם שנלחמתי ונתקלתי בחיילים גרמנים, וזה עזר לי לדחוק לחלוטין רגשות של ספקות".

ביולי 1944 יוסף וחבריו קיבלו פקודה לעלות ולשחרר את וילנה. הם הוציאו להורג משתפי פעולה. לשאלתי אם היו לו הרהורי מצפון, השיב לי יוסף: "זה היה חלק מתפקידנו, לעתים עלו בראשי מחשבות לגבי ההרג הזה ואם אכן זה היה מוצדק. היות שבאותה עת היה לי ברור שמשפחתי הושמדה בדרכים שונות, התשובה הייתה בסופו של דבר פשוטה. מחשבות הנקם היו חזקות מכל תחושה אחרת".

כצעד ראשון לאחר השחרור חזר יוסף לרוקישוק לחפש את משפחתו, שם פגש מכר שסיפר לו על מות אחיו הבכור צבי ששרת בצבא האדום. על אמו ואחיו הצעיר לא קיבל מידע בשלב זה.

תקופה מסוימת עבד יוסף בוילנה במיניסטריון לחומרי בניה לצורך שיקום העיר והצליח מאוד והובטח לו תפקיד בכיר ביותר, אולם הוא החליט לעזוב ולעלות ארצה. המבצע היה מתוחכם שכן עזיבתו הייתה מתוכננת במסווה של נסיעה לבירור עיכוב במשלוח עצים מבוקרשט שנתקע בטרנסילבניה, וכך קיבל אישור יציאה מווילנה. בסיפור הוא מגולל את כל ההרפתקאות והטריקים, זיופי מסמכים ושינוי שמות, התניידות בדרכים עקלקלות ושונות והתחזות ליוונים מסלוניקי שורדי אושוויץ האחרונים שהורשו לצאת ולכן גם יוסף וחבריו למבצע קעקעו בעצמם את אמת ידם כדי להידמות להם, ובעוברם את הז'נדרמיה הרוסית, דיברו עברית שנשמעה להם כמו יוונית. בגאווה, מפשיל יוסף את שרוולו ומראה לי את הקעקוע שרק לאחרונה "החל לאבד מצבעו. אצל כל השאר הקעקוע החובבני לא החזיק מעמד".

והכי חשוב, בבוקרשט פגש את אמו ששרדה. היא לא פירטה במיוחד את שעבר עליה אבל סיפרה לו על אפרים שנרצח בספטמבר 44 והוא בן 17 בלבד.

הנוקמים - התקופה באירופה

תחושת הנקם עוברת כחוט השני בחייו של יוסף. בסיום המלחמה היה יוסף עד להוצאת אלפי הגופות שנרצחו ונקברו בקבר אחים בפונאר והמראות הללו, אובדן אביו ואחיו רק הגבירו את הרצון לנקמה, גם לאחר המלחמה.

יוסף צירף את אמו לתוכנית עלייה ב' שנשלחה ארצה עם הבטחה להצטרף אליה בשלב מאוחר יותר. היה לו נוח לשלוח את אמו ארצה שכן הוא גויס לחבורת "הנקם" ביחד עם חברים מהמחתרת ומהפרטיזנים. המטרה הייתה לנקום בנאצים על-ידי הרעלה המונית של מערכת המים בנירנברג.

היה זה במקביל למשפטי נירנברג, זו הייתה עבודת נמלים של תכנון מדויק על כל הפרטים. אבא קובנר נשלח לארץ כדי לבדוק את הדופק והתגובה של ראשי היישוב לגבי התוכנית. הוא נפגש עם יד ימינו של בן-גוריון בענייניי ביטחון שאול אביגור, עם חיים ויצמן ממנו ביקש קובנר רעל וכסף... ויצמן הפנה אותו לסגנו ברגמן והוא הפנה אותו לאחים אפרים ואהרון קצ'לסקי, לימים קציר...

הרעל הוכן והושם בקופסאות ושפופרות מתכת ותוכנן על-ידי קובנר להעבירו בדרך הים. התוכנית שובשה בגלל סיבות רבות, קובנר אף נעצר, נחקר ונכלא, אך שוחרר לאחר זמן קצר והתוכנית ירדה למצולות ביחד עם הרעל והשפופרות. אולם יוסף שמונה בינתיים למפקד במקום אבא קובנר, החליט להמשיך בתוכנית אחרת והיא הרעלת השבויים הנאצים ששהו במחנות האמריקניים בנירנברג. הפעם הוחלט לחדור למאפייה במחנה השבויים סטאלג 13 ולהחדיר את הרעל ארסניק לתוך אלפי ככרות הלחם. לוחם בשם אריה דיסטל נשלח לעבוד במאפיה, הרעל נוסה על חתול וכלב שמתו מייד וכך ב-12 לאפריל התוכנית יצאה לפועל. היו מקרי מוות וחולים רבים והמספרים היו שונים וסותרים, אולם הנזק היה גדול.

יוסף וחבריו ברחו לצ'כיה ובגלל מניעים פוליטיים הוחלט לוותר על המשך ההרעלה בדכאו.

סגירת מעגל

יוסף מספר לי בחיוך שובבי על נסיעה שלו לניו-יורק בשנת 1987. בעודו מחכה למזוודה פגש את אפרים קציר שהיה נשיא אורט העולמי, מנוי שליוסף היה חלק בו. מיד החליטו לקחת מונית במשותף לבתי המלון ויוסף סיפר לאפרים על כוונתו לבקר את אבא קובנר שהיה מאושפז בביה"ח סלון קייטרינג. שמו של אבא קובנר העלה בזיכרונו של קציר את פרשת ההרעלה, והוא החל לספר ליוסף כיצד חיים ויצמן ופרופסור ברגמן הפנו את קובנר אליו ואל אחיו אהרון. כמה הופתע כאשר יוסף סיפר לו שהוא היה מעורב בתוכנית ואף קיבל את המשך הפיקוד מאבא קובנר לאחר שההוא נעצר. לקציר לא היה מושג על כך.

יוסף עלה לארץ מצ'כיה וגם נסיעה זו על האוניה הסתיימה במעצר במחנה הבריטים בעתלית, ביוני 46. אנשי ההגנה ששמעו על גבורתו ופעולותיו עזרו לשחרר אותו ומנעו את הגלתו לקפריסין. הוא פגש את אמו שמצאה עבודה בטיפול בתו של זלמן שזר והחליט לגור בתל אביב ליד אמו והחל בקבלת זהות חדשה כישראלי. בעזרת קרובי משפחה מרודזיה הצליחו לקנות דירה קטנה. לימים פגש את גינה והתחתן עמה ונולדו לו שני בנים.

לאחר שנים של עשייה בסוכנות יצא לשליחות מטעמה לז'נבה ונשאר בה עד 1960, רכש את השפה הצרפתית ועסק בעיקר בעליה הבלתי לגאלית למחצה ממדינות המזרח הקומוניסטיות ועם הזמן בעליה של יהודי צפון אפריקה.

עבור כל זאת קיבל 3 מדליות מטעם משרד הביטחון: על חלקו במחתרת בגטו וילנה ובלוחמה ביערות ליטא נגד הנאצים בשנים 1942-1943, על הלחימה בשורות "ההגנה" וההשתתפות במלחמת העצמאות ב-1948 ועבור הפעילות בז'נבה למען העלאת יהדות צפון אפריקה.

הוא קשר קשרים עם נשיאים, ראשי ממשלות, אנשי עסקים ונדבנים, גייס כספים רבים, מז'נבה עבר לפריז והיה בן בית אצל שגרירי צרפת בישראל ואף היה מועמד לקבלת תואר אבירות צרפת והוא כובד "באות על טיפוח קשרי מסחר וידידות בין ישראל וצרפת."

בהמשך מונה למנכל אורט בישראל במקומו של יעקב אולייסקי ולאחר מכן כיו"ר אורט העולמי. הנהלת אורט העולמית עברה מז'נבה ללונדון ויוסף עם משפחתו עברו לגור בעיר זו. הוא קשר קשרים ושיתוף פעולה מלא עם ראש ממשלת בריטניה מרגרט טאצ'ר, עם מנהל אורט שם דיוויד יאנג. ברבות הימים הוקמו 15 מכללות ברחבי הממלכה המאוחדת. ג'ינה אשתו נפטרה ב-1987, והוא החליט להמשיך בתפקידו בבריטניה שלוש שנים נוספות. בין המכללות שהקים ראוי לציין את המכללה האקדמית בכרמיאל שנחנכה ב-1993 בשם: "אורט בראודה" על-שם מקס בראודה ובה כ-5000 סטודנטים.

תרומותיו במישור החינוך והקמת מכללות אורט בארץ ובעולם כולל ברית המועצות הן אדירות. אי-אפשר להכיל את כל הישגיו בכתבה אחת וכדאי לקרוא את הספר הנוסף שחרמץ פרסם: " חיים עם אורט" שכתוב בעברית ואנגלית דף מול דף במקביל. מכללת אורט על שמו הוקמה בגבעת רם בירושלים והיא אחת מעשרות בתי ספר ומכללות לחינוך מקצועי שהוקמו בארץ וברחבי העולם. אותה מכללה להכשרת מורים במקצועות טכנולוגיים והנדסיים בגבעת רם הוקמה גם בסיוע חברו וידידו של יוסף פרופסור א.ד. ברגמן, אותו ביקש חיים ויצמן לעזור ליוסף וקובנר בקשר מבצע ההרעלה במערכות המים בנירנברג ובמאפיה, והוא שהפנה אותו לאפרים קציר......

אני בוחנת את יוסף, את עיניו הספק מחייכות, ספק עצובות, אך עם הבעה של שביעות רצון. "עבדתי קשה, אהבתי לעבוד, אבל אף פעם לא השתייכתי פוליטית, לא התחייבתי, ידעתי שאני יכול לתת יד ולעזור, אף פעם לא עסקתי בשטויות. נראה לי לפעמים הזוי שהספקתי לעשות כל כך הרבה דברים, נראה לי שחיי יכלו להספיק לעוד עשרה אנשים אם לא יותר".....

אשתי נפטרה ממחלה שידעתי שקיננה בה עוד לפני שהתחתנו. זה לא מנע בעדי לקשור חיי בחייה. אהבתי אותה והספקנו להקים משפחה, לנסוע בכל העולם ולחיות יחד חיים טובים. כשהמחלה פרצה בצורה סופנית, הייתי לצידה כל הזמן. אני לא מצטער על-אף צעד שעשיתי בחיי".

יוסף חרמץ: חכמים רבנים ומורי צדק, כפי ששזר פירש את שמו. כמה מתאים לו. אדם חכם, שהחינוך העיוני והמקצועי בעיניו הוא ערך עליון, רודף צדק וגם נקם, אדם שקט כלפי חוץ עם כוחות נפש עצומים בפנים והכול בסגנון עדין, חזק, יציב, רגיש, אנושי ואמיתי.

איפה מוצאים היום אנשים כאלו?? תהיתי ועדיין אני תוהה.