יוסף קלוזנר

יוסף גדליה קלַוְזְנֶר (נהגה "קלאוזנר"; 20 באוגוסט 1874 ז' באלול תרל"ד – 27 באוקטובר 1958 י"ג בחשוון תשי"ט), היסטוריון, חוקר ספרות ואיש רוח ישראלי.

נולד באולקניקי שבליטא (אז באימפריה הרוסית), בנם של יהודה לייב קלוזנר וראשה-קיילה בת אלכסנדר זיסקינד ברא"ז (מצאצאי הרב אלכסנדר זיסקינד מהורודנה). בוגר אוניברסיטת היידלברג, ניהל את בית המדרש החדש למורים עבריים באודסה. עלה לארץ ישראל ב-1919 באונייה "רוסלאן" יחד עם אישים רבים שהשפיעו מאוחר יותר על החברה והתרבות העברית בארץ, ובהם רחל המשוררת.

עם עלותו ארצה החל בפעילות מדעית וספרותית ענפה בעיקר בתחום הספרות העברית ובנושא המשיחיות. נמנה עם מקימי האוניברסיטה העברית, ועם ייסודה, בשנת 1925, נכלל בסגל ההוראה הראשון שלה כראש החוג לספרות עברית, זאת על אף העדפתו את הוראת תולדות עם ישראל, זאת בעקבות הוצאת חיבורו האוהד על ישו. בשנת 1944 עמד בראש הקתדרה לתולדות ימי בית שני, שמאוחר יותר אף נקראה על שמו.

ערך את העיתון "השילוח" בשנים 1903–1927. לקלוזנר היה תפקיד פעיל בתחיית הלשון העבריתוהוא אף אחראי לחידושן של כמה מילים כמו "עיפרון", "ירחון", "מגדלור", "קרנף" ו"חולצה".שימש כעורך המדעי של ועד הלשון העברית וכיהן כנשיאו עד להקמת האקדמיה ללשון העברית, שבייסודה לקח חלק.

היה העורך הראשי הראשון של האנציקלופדיה העברית מייסודה ועד שנת מותו (כרכים א'-ח'), ובמקביל שימש כאחראי על המדורים לתולדות הבית השני והספרות העברית החדשה בכרכים א'-ט'.

על אף שלא היה חבר בתנועה הרוויזיוניסטית, היה מקור השראה אידאולוגית לימין הציוני, ואף היה מועמד מטעם התנועה הרוויזיוניסטית לכהונת נשיא המדינה בבחירות לנשיאות ב-1949.

קלוזנר היה נשוי לציפורה (פאני-פייגה) בת אריה ויירניק, והשניים היו חשוכי ילדים. בשנת 1958 קיבל את פרס ישראל למדעי היהדות. נפטר באותה שנה בירושלים, ונקבר בהר המנוחות.

ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים.

ספרו על ישו הקנה לו שם עולמי ובו תיאר את ישו באהדה רבה, כאיש מוסר המחויב לערכיה הנעלים של היהדות שנתקל במשטמת כוהני הדת וכי דרכו מסולפת בידי ממשיכיה-לכאורה.

נודע ככותב מסות ומחקרים פורה ביותר. עסק בביקורות ספרותיות ובתגובות על אירועים. נודע כמבקר חריף ביותר. סופר שחווה זאת על בשרו היה משה שמיר שבראשית דרכו כסופר, כשיצא ספרו "מלך בשר ודם" העוסק באלכסנדר ינאי, כתב קלוזנר ביקורת שכללה בין היתר את המלים הללו: "יש ולפעמים סופר אינו היסטוריון, אבל עד כדי כך?".

קלוזנר זכה פעמיים בפרס ביאליק לחכמת ישראל, בתש"א על ספרו "ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה" ובתש"ט על ספרו "היסטוריה של בית שני".

קלוזנר פעל בסוף שנות ה-40 יחד עם ארי אבן-זהב על מנת למנוע מעגנון את קבלת פרס נובל, פרס שהוענק לו לבסוף רק בשנת 1966. הרחוב בו התגוררו קלוזנר ועגנון נקרא על שמו של קלוזנר אך ביתו לא שומר.

בן אחיינו, עמוס עוז (במקור: קלוזנר) מתייחס לדמותו של קלוזנר ב- "סיפור על אהבה וחושך" שכתב עוז ומתארו כ"עדין נפש ורודף כבוד, שופע עליצות ילדותית, איש מאושר המעמיד תמיד פני אומלל". בשילוב של חיבה ועוקצנות כתב כי "כמעט בכל עניין נהג הדוד יוסף לשרטט לעיני קהלו שני מחנות יריבים, בני אור ובני חושך, והיה מתאר כיצד היה הוא עצמו אחד הראשונים, אם לא הראשון ממש, שהבדיל בין חושך לאור, הוקיע את הראויים להוקעה ונלחם, יחיד מול רבים, את מלחמתם של הצודקים".

עוז תיאר בהרחבה את חוג החברים שנהג להיפגש בביתו של קלוזנר בשכונת תלפיות בצהרי שבתות ובו אישים כמו אורי צבי גרינברג ופרופ' בן ציון נתניהו. על יחסיו של קלוזנר עם אשתו, ציפורה, כתב עוז: "הוא נוהג בה כבת זקונים והיא בו כתינוק שעשועיה וכבבת עינה".

עוז אף כתב על חוויותיו מבית "הדוד יוסף", וציין את הנאומים הרבים והארוכים שנשא קלוזנר במסגרת אותו חוג החברים.

מקור: ויקיפדיה