לגנטיינה

יהודה מראס היה מנהל הבנק הלאומי היהודי בעיר קלם, שם התגורר עם אשתו מרים ושני ילדיהם, יונינה ויצחק. הוא היה בין הקורבנות הראשונים של הליטאים (לובשי סרטי זרוע לבנים) כשהגרמנים כבשו את האזור. מרים נורתה ב -29 ביולי 1941, במהלך מבצע הרצח ההמוני שנערך בעיר. יונינה בת השתים עשרה ויצחק בן השמונה נותרו בחיים, עם קבוצה קטנה של ילדים יהודים. כמה נשים ליטאיות מקומיות הביאו מעט אוכל לילדים, וכשהמקום שבו הוחזקו נותרו ללא שמירה, הבריחו חלק מהם. סוכנת הבית לשעבר שלהם, מיכאלינה לגנטיאנה, לקחה את יונינה ואת יצחק. היא הביאה אותם אל דירת החדר שלה, שהושכרה בבית משפחת אורבליס. כדי להקל על מעמסה של מיכלינה בטיפול בשני הילדים, הזמינו אדומה ופטרונלה אורבליס את יונינה לחיות איתם. האחות והאח הוטבלו, שכן המצילים האמינו שזה יגן עליהם מפני רדיפה. אבל עד מהרה הגיעו השלטונות ולקחו את הילדים למחנה היהודי הזמני ליד הכפר לאוקודמה, שם הוחזקו היהודים האחרונים מן האזור. האחים מראס הצליחו לברוח וחזרו למצילים. מאז זה היה מסוכן מאוד להמשיך ולהחביא אותם שם, בני משפחת אורבליס מצאו מקום עבור שניהם בחווה מבודדת. לאחר שהמצב נרגע בקלם, חזרה יונינה למשפחת אורבליס, ויצחק חזר למיכאלינה לגנטיאנה. בעוד יונינה מצאה מקלט בטוח והתנהגות חמה, סבל יצחק רבות מבעלה של מיכאלינה אשר שנא את הילד, התעלל בו, בייחוד בהיותו שיכור, והכה גם את אשתו על התעקשותה לשמור על יצחק. כשהמצב נעשה בלתי נסבל, הביאה מיכלינה את הילד לשכנותיה, שהעבירו אותו למשפחה אחרת, וכך הלאה, עד שיום אחד מצא יצחק את עצמו ברחוב. הילד הבוכה נאסף על ידי זוג עני, יוז'ס וברוניסלבה דיינוסקאס, והפך לילדם השביעי. במשפחה זו הוא מצא לא רק מחסה עד סוף הכיבוש הגרמני, אלא גם אהבה וחמלה, במיוחד מברוניסלבה. הבן הבכור של המשפחה, פטרס דיינוסקאס בן ה -20, הגן על איצ'וקאס בכל דרך אפשרית: ביער הסמוך הכין מספר מקומות מסתור שבהם יכול הילד היהודי להישאר כשזרים היו מבקרים בבית עד שפטרס יבואו לקחת אותו הביתה. לאחר השחרור התאחד יצחק עם אחותו. מאוחר יותר הם עברו לקובנה ובשנות ה -70 היגרו עם משפחותיהם לישראל. יצחק  מראס הפך לסופר, שעיקרו כתיבתו בנושא השואה. ב -8 בספטמבר 2004, יד ושם הכיר במיכאלינה לגנטיאנה, אדומה ופטרונלה אורבליס, ג'וזאס וברוניסלבה דיינוסקאס, ובנם פטרס כחסיד אומות העולם.

מתוך: יד ושם