לידיה-אידה מוטניק

בת חונה ורייזה טיינוביץ

נולדתי בשנת 1928 בשבלי, ליטא. משפחתי הייתה מסורתית. חגגנו את החגים היהודיים כמקובל. אבי היה מנהל בית חרושת לנעליים. מצבנו הכלכלי היה שפיר. בילדותי למדתי במוסדות יהודיים: גן ובית ספר, עד גיל 13. אחי סיומה (שלום) ואמי אהבו לשיר, אחי אף שיחק ושר ביידיש.

עם התקרבות הגרמנים לאזור, ברחנו מהבית. אבי לא היה אתנו מאחר ששהה בעיר אוקמרגה מטעם עבודתו, ושם מצא את מותו כיוון שהגרמנים אספו את כל הגברים היהודיים אל מחוץ לעיר ורצחו את כולם. אנו הלכנו ברגל לכל אורך ליטא עד אסטוניה, מרחק של 700 ק"מ, כשאנו נרדפים ומושפלים.

על יד הוולגה חברנו לפליטים נוספים והמשכנו ברכבת. במנוסתנו איבדנו את כל מיטלטלינו ונותרנו רק עם הבגדים שלגופינו. לבסוף הגענו לסרטוב במחוז ז'רנובקה כשאנו על סף מוות. התחלנו לעבוד בקולחוז, אני עבדתי בשדה, אחר כך בפעוטון ובהמשך בגן ילדים. עבדתי בגן הילדים עד השחרור.

בשנת 1945, לאחר המלחמה, חזרתי לווילנה עם אמי ואחי. במלחמה איבדתי את אבי ודודתי וילדיה.

גרתי בווילנה משנת 1945 עד סוף 1971. בשנת 1947 נישאתי לחיים מוטניק. הייתי מזכירה בגימנסיה לבנות, ובהמשך מזכירה בבית חרושת לנעליים. בעלי, חיים, היה נהג משאית. בשנת 1966 ביקשנו אישור עלייה ארצה, אולם נענינו רק בסוף שנת 1971. נסענו לאוסטריה ומווינה טסנו לישראל. עם הגיענו ארצה, נקלטנו ברעננה בינואר 1972. בארץ עבדתי בתעשייה הצבאית.

לחיים ולי נולדו שני ילדים: ראינה ויעקב.

מתוך: זוכרים לדורות-רעננה