ליזה מאגון

נולדה ב-1 בינואר 1920 בווילנה. הייתה חברת בקיבוץ ההכשרה ה"בוקע" וחניכה בגדוד "משמר העמק" של "השומר הצעיר". הייתה מנהלת הקן בווילנה וחנכה חניכים צעירים בתנועה. לאחר כיבוש וילנה ב-25 ביוני 1941 ניסו היהודים וביניהם חברי תנועת ה"שומר הצעיר" להימלט מזרחה, אולם נתפסו ורובם נשלחו למחנה עבודה. הנותרים הועברו לגטו בעיר. מאגון שהייתה חברה בפ.פ.או (ארגון הפרטיזנים המאוחד) צוידה בשל המראה הארי שלה בתעודות מזויפות ונמצאה בצד הארי. אף על פי שהיו לה מכרים פולנים ומקום מבטחים, החליטה לחזור לגטו ולהימצא עם חבריה וחברותיה. כאשר החלה המחתרת להתארגן למרד בנשק, היא הייתה לקשרית במחתרת, שהעבירה את רעיון המרד מעיר לעיר.

בגטו אשמיאני רוכזו כ-4000 יהודים ויהודיות מהעיר והסביבה, רובם נשים, זקנים וילדים. לפי דרישת הגרמנים שלח יעקב גנס, מפקד המשטרה היהודית וראש היודנרט בגטו וילנה, את המשטרה היהודית מגטו וילנה לגטו אשמיאני לערוך סלקציה ולמסור לידי הגרמנים לחיסול 1500 ילדים ונשים. מאחר שבאשמיאני לא היה ארגון מחתרת אותו ניתן היה לעדכן בדבר, הטילה המפקדה על מאגון לצאת לשם בחזות ארית ולהזהיר את היהודים מפני האקציה שעומדת להתקיים, להבהיר להם שמשמעותה מוות, לארגן את הנוער ליציאה ליערות ולקרוא להתנגדות. היא הצליחה להיכנס לגטו וניסתה לארגן את היהודים והיהודיות שם לבריחה, אך הם לא האמינו לדבריה. בשעת האקציה באשמיאני נפגשה מאגון עם קבוצות בני נוער ועוררה אותם לבריחה לכיוון היער. הודות לכך ברחו קבוצות צעירים ליער והיא עצמה חזרה לגטו וילנה. עם חזרתה הייתה לקשרית המרכזית של הפ.פ.או. כקשרית הייתה יוצאת ללא הטלאי הצהוב, כשבכיסה תעודה פולנית שהייתה עלולה להסגיר אותה בידי הגרמנים ולא היססה לקחת על עצמה משימות שנכרכו בסכנת חיים.

אבא יקר, ברור לי מה מצבי עתה וסיכויי. אלא שקשה לי להסכין עם הרעיון שאותי יובילו לפונאר. אני שקטה. יודעת לשם מה אני נותנת נפשי. ברור לי שעושים אתם הכול למען שחרורי, אך עתה הכול כבר אבוד. אני מהרהרת ודואגת לאדק (שם צופן לגטו ביאליסטוק) מסור שלום לכל החברה. אני לוחצת ידיכם. חזקו ואמצו, שלכם, ליזה. 

היא נרצחה בירייה בפונאר ב-17 בפברואר 1943. בת 23 הייתה במותה.

עם מותה, החל להיעשות שימוש בשמה במספר מקרים. ראשית, סיסמת הגיוס של פ.פ.או הייתה "ליזא רופט!" ("ליזה קוראת"). למשמע מילים אלו חייבים היו כל חבר וחברה בארגון להתייצב במקום המיועד. בשלושים למותה, הוציא ברוך גולדשטיין מקלע מבונקר גרמני שהיה כלי הנשק הראשון שהשיגו חברי המחתרת והצליחו להכניס לגטו וילנה. הכלי קיבל את הכינוי "ליזה".  ב- 17 במרס 1944 כתב אבא קובנר את הספר "אגרת לשומרים הפרטיזנים" ובסיומה הזכיר את שמה ברשימת "יזכור" לזכר חבריו וחברותיו שנפלו. ליזה מאגון מתוארת בספר בהערצה ובכאב, כלוחמת מסורה שעברה לגטו כדי להתמסר לרעיון ההתגוננות והנקמה. בעדותו במשפט אייכמן, סיפר אבא קובנר את סיפורה, על משימתה להזהיר את יהודי גטו אשמיאני מפני האקציה ועל מותה ההירואי בפונאר.