לילה הולצמן

1926-2022

לילה הולצמן, הארץ 28/3/2002

מה אני עושה כאן בכלל? כיצד התגלגלתי למקום הזה? אני נערה בת 17 ומקומי בעצם על ספסל הלימודים בגימנסיה, שוקדת על פתרון בעיה במתמטיקה, שכה אהובה עלי; אולי מבלה במסיבה עליזה עם בני כיתתי חסרי הדאגות, מוקפת נערים-מחזרים; או יושבת לבטח בבית החם והמטופח, בקרב משפחתי האוהבת. יכולתי גם להימצא עכשיו עם חברים ובני משפחה בבית הקיץ שלנו, בחורשה קרובה לעיר הולדתי, קוטפת פרחי בר, אוספת פטריות וגרגרי יער עסיסיים, מלקטת אוכמניות ונוגסת בהן עד שהשיניים והלשון יכחילו...

מהלומה שהונחתה על גבי החזירה אותי למציאות. "ארבייטן!" (לעבוד), צורח השומר האוקראיני. עכשיו תפקידי הוא לכרות כבול בעזרת את חפירה חד, כשאני מבוססת במים בוציים כמעט עד לברכיים. עלי לעצב את עיסת הכבול בצורת לבנים ישרות זווית ולהערימן על בסיס רחב, עד שייווצר מגדל מרובע גבוה. המכסה היומית היא 25 מטרים מרובעים, ואבוי לנו אם לא נעמוד בה עד תום יום העבודה.

ולמרות זאת, אפילו בתנאים אלה הייתי בת מזל. כמעט כל חברותי, בני כיתתי ובני עירי והעיירות הסמוכות לה, כשמונת אלפים יהודים, נרצחו כשנתיים לפני כן, באוקטובר 1941. עתה נחו כולם בקבר האחים הגדול, ביער המרוחק כ-12 קילומטרים מסווינציאן עיר הולדתי. גם אני הובלתי לשם, ובנס הצלחתי להימלט מגיא ההריגה ממש ברגע האחרון. לאחר גלגולים שונים מצאתי את עצמי בקיץ 1943 במחנה העבודה קושדאר (Kaisadorys) שבליטא. לכאן הובאו לעבודות כפייה מאות צעירים יהודים מעיירות שונות באזור וילנה, ומתוכם התלכדנו - חבורה של כעשרים נערות, שותפות לגורל, לסבל, לעינויים, למגיפת הטיפוס, ולמרבה הפלא גם לשחרור - בידידות אמיצה הנמשכת עד עצם היום הזה.

המחנה שלנו ושדה הכבול היו מוקפים גדר תיל גבוהה ודוקרנית, שמורה היטב, שמאחוריה - עולם אחר. יכולנו לראות מרחוק אנשים חופשיים מטיילים להנאתם, לבושים בגדי חג, צוחקים ומשתעשעים, ובתוכם גם אימהות מובילות עוללים בעגלות. כמה קינאנו בהם על חייהם הנורמליים, והתגעגענו כל כך אל העבר שהותרנו מאחורנו, "עבר" שנמשך בסך הכל פחות משני עשורים.

בגבול המחנה, ליד שדה הכבול, זרם נחל קטן חסר שם. באחד מימי הסגריר געשו מימיו וזרמו גבר. לאן הוא ממהר? חשבתי. למראהו התגעש גם לבי, וחשתי שלא אוכל עוד להחריש. צורך עז התעורר בי לתת ביטוי לכאב העמוק, לכעס על העוול שנעשה לנו ושקטע את נעורינו. החל לרדת גשם, הבטתי בגלי המים, ובתוכי התנגנה פתאום נעימה - מנגינת הרקע של הסרט הפולני הסנטימנטלי הישן "Spiewaja Fale" (הגלים שרים). התעורר בי הרצון לשיר, לזעוק, לחשוף את צפונות נפשי, לבטא את תחושותי - את הפחד וגם את התקווה. השיר הנשכח ההוא התנגן בי, אבל המלים הפולניות התחלפו בתוכן אחר.

ניצלתי רגע שבו התרחק השומר, וחמקתי לתוך מתבן ישן שעמד בקרבת מקום, להסתתר בו מפני הגשם. שם רשמתי מהר מהר על פיסות נייר מהוהות שאספתי (עד היום אינני זוכרת מנין נמצא לי עיפרון) שורות מחורזות, והתאמתי את הקצב למנגינת השיר הפולני על שירת הגלים. כתבתי, כמובן, ביידיש, כי זו היתה שפתנו. חמישה בתי שיר פרצו מתוכי כמעט בהעלם אחד:

ביים טייכל איך שטיי ביים טייכל און קוק פארטרויערט אויפן וואסער, דער ווינט טוט פייפן און דער וועטער איז א נאסער, א רעגן גיסט, דאס טייכל פליסט ווי מיינע לעבנסטעג לויפט ער שנעל אוועק...

ווי זארגלאז שווימט ער, ס'איז זיין ציל שוין א באשטימטער, נישטא קיין עדות, דערציילט ער מיר פון זיינע סודות, ער זינגט מיר לידער פון זיינע טייכן ברידער און פון זיין לאנגן וועג וואס ציט זיך אן אן עק.

און יעדעס ליד זיינס טוט מיר ליידן אן און שמערצן, ווייל עס דערמאנט מיר אן דעם ווייטאק פון מיין הארצן, פון יארן לאנגע און די פארלאנגען, פאר וועלכע כ'האב געלעבט, צו וואס איך האב געשטרעבט...

ווייל ווי א קליין טייכעלע מיין לעבן גליקלעך איז געפלאסן - ביז א ווינט א בייזער האט דאס וואסערל צעגאסן, אויף מיין שטילן טייכעלע א שטורעם איז געווארן און איך האב ס'גליק מיינס פלוצלונג פארלארן...

נאר זאגט מיר, ברידער צי וועט דער שטורעם ווען אויפהערן און ס'גליק וועט ווידער צוריק צו מיר זיך ווען אומקערן, צי וועט מיין טייכעלע ווי פריער פליסן און מיינע טרערן אומזיסט ניט גיסן?...

חזרתי אל חברותי ושרתי לפניהן את "ביים טייכל" (ליד הנחל) שלי, המספר על חיים תמימים וחסרי דאגות שנמשכו וזרמו כמו הנחל הזה, עד שלפתע נקטע האושר, נדלחו המים, אך בכל זאת נותר שמץ של תקווה בלב. השיר נקלט בקרבן מיד, כי מלותיו ביטאו את רגשות כולנו. הקדשתי אותו לחברתי נחמה, אשר זמן קצר לפני כן איבדה את כל משפחתה בפונאר, גיא ההריגה שליד וילנה. שרנו אותו בערבים, בשוכבנו רעבות על דרגשי העץ הקשים. במיוחד הצטיינה בשירה אחת מחברותינו, חיה סגל, והיא הנעימה לנו בקולה הערב את רגעי הדכדוך המייסרים.

אחרי שהתנסינו עוד במחנה הריכוז וההשמדה שטוטהוף, הנורא בהרבה ממחנה כריית הכבול, זכינו לשחרור המיוחל בינואר 1945. "ליד הנחל", כמו שירים נוספים שכתבתי לאחר מכן, נשכח מלבנו. אך לאחר המלחמה החל השיר את דרכו העצמאית, ללא התערבותי וללא השתתפותי, ונכונו לו עוד ועוד גלגולים בעתיד, ולי - כמה הפתעות.

בשנות החמישים, בהיותי כבר בישראל, כתב לי דודי מבואנוס איירס שרכש ספר בשם "לידער פון די געטאס און לאגערן" (שירי הגיטאות והמחנות) בעריכת משורר היידיש הידוע שמרקה קצ'רגינסקי. הספר יצא לאור בניו יורק בשנת 1948 בהוצאת "ציקא" מטעם הקונגרס העולמי לתרבות יידיש, בתוספת הקדמה של הסופר ה' לייוויק. נאספו בו שירי יידיש שנכתבו בגיטאות ובמחנות ורוב מחבריהם נספו, אך דודי הופתע למצוא ביניהם כעשרה שירים משלי, וביניהם "ביים טייכל".

כיצד הגיעו שירי אל הספר? התברר שקצ'רגינסקי, יליד וילנה, פרטיזן, ניצול השואה, שהידוע בשיריו הוא "שטילער, שטילער, לאמיר שווייגן, קברים וואקסן דא" (שקט, שקט, בני נחרישה, כאן צומחים קברים - בתרגומו של אברהם שלונסקי), סבב אחרי המלחמה בין ניצולי השואה בארצות שונות ובמחנות העקורים, ורשם מפיהם את השירים שחוברו והושרו בגיטאות ובמחנות. כך פגש את חברתי חיה סגל, זמרת המחנות, והיא שרה לפניו את שירי. הוא רשם את המלים, ומוסיקאי שהיה עמו רשם את תווי הנגינה. מצאתי את הכרך המרשים בחנות ספרים בתל-אביב. שירי פורסמו בו תחת שם נעורי, לאה סווירסקי, יחד עם כמה פרטים ביוגרפיים שלי, חלקם שגויים. התרגשתי בראותי את שירי מודפסים בספר בין 300 שירים ויותר, שרוב מחבריהם, וביניהם גם אלמונים, אינם עוד בחיים. מצבת נצח הקים להם קצ'רגינסקי, ששרד את התופת ונספה בשנת 1954 בתאונת מטוס בארגנטינה, שבה התגורר עם משפחתו.

חלפו שנים רבות. בשנות השמונים שימשתי מרכזת הקתדרה ליידיש באוניברסיטת בר-אילן. אחד מאנשי הסגל שלנו היה הפרופסור יהושע רוטנברג ז"ל, יליד פולין וניצול השואה. אחרי המלחמה היגר לארצות הברית ושם, באוניברסיטת ברנדייס, התמחה בספרות יידיש. עם עלייתו לארץ הצטרף, כאמור, לחבר המרצים בקתדרה שלנו. יום אחד, בעת שסיפר לי על עבודתו עם הסטודנטים בארצות הברית על נושא השואה, שלף מתיקו חוברת בכריכה ירוקה שכותרתה "from the Ghetto Young Voices", והציג אותה לפני: "ראי, זהו מבחר של עשרים שירים ביידיש שנכתבו בגיטאות ובמחנות ותורגמו לאנגלית בידי הסטודנטים שלי. בחרנו את הטובים ביותר מתוך ספרו של קצ'רגינסקי". דפדפתי בחוברת. חמישה מתוך עשרים השירים היו שלי, וביניהם "ביים טייכל".

בהקדמתו כתב פרופ' רוטנברג בין היתר: "קובץ שירים זה הוא מסמך טראגי מתקופה טראגית בהיסטוריה. אנשים בוגרים וצעירים, שהיו סגורים מאחורי חומות, מורעבים ומעונים, חשו צורך להביע את רגשותיהם בשירים מחורזים. לשירים המובאים כאן, למעט כמה יוצאים מן הכלל, יש ערך פיוטי מוגבל. חשיבותם בעיקר תיעודית. הקורא בהם יזכה ביתר תובנה בהתבוננו אל תוך 'הפלנטה האחרת'". לא קשה לשער את תדהמתו כאשר הצגתי את עצמי בפניו כאותה לאה סווירסקי, מחברת חמשת השירים...

כעבור ימים מספר נכנסה אלי למזכירות אחת הסטודנטיות, מורה משתלמת בספרות יידיש, ואמרה לי בהתרגשות: "אני רוצה להראות לך את העבודה שכתבתי בשביל פרופ' רוטנברג על השיר 'ליד הנחל' שכלול בחוברת 'קולות צעירים מהגיטו'". בחיבורה ניתחה את השיר וסיפרה על התרגשותה בעת קריאתו, ולאחר שנתנה לי לעיין בו, הוסיפה: "מסכנה הילדה הזאת, כמה היא סבלה". הזמנתי אותה לשבת ואמרתי: "רבקה, אותה ילדה זו אני, היושבת כאן לפנייך"... שתינו לא עצרנו את דמעותינו.

באותה תקופה עבר השיר גלגול נוסף. במוצאי אחד מימי הזיכרון לשואה, כאשר חזרתי הביתה מאוחר בלילה מעצרת הזיכרון בקיבוץ לוחמי הגיטאות, טלפנה אלי חברתי נחמה בר-און, כולה נסערת, וסיפרה לי שבאותו ערב צפתה בטלוויזיה בתוכנית של שירי גיטאות. נחמה, ששירי "ליד הנחל" הוקדש לה עם כתיבתו, שמעה להפתעתה את הזמרת מירי אלוני מבצעת את השיר בתרגום עברי של רחל שפירא. המנחה, שלמה ארצי, מסר בדברי הפתיחה שמחברי השירים (חוץ מאחד - ישעיהו שפיגל) נספו בשואה, ובתוכם לאה סווירסקי "שכתבה כנראה את השיר במחנה ריכוז בפולין".

אותו לילה התקשיתי לעצום עין. בבוקר טלפנתי לטלוויזיה (היה אז ערוץ אחד בלבד) וביקשתי לדעת כיצד אוכל לצפות בתוכנית זו. הוסבר לי שהתוכנית, "סופרים כל שעה וכל רגע" שמה, הופקה על ידי גלי צה"ל. מיד פניתי לשם והצגתי את עצמי כלאה סווירסקי, מחברת השיר "ליד הנחל". "אבל כתוב כאן שהיא מתה בשואה", ענה קול נשי צעיר. "אבל אני חיה ושם משפחתי היום הולצמן", התעקשתי. "אהה, את דורשת תמלוגים מאקו"ם... אז תני לי את כתובתך ודברי עם העורכת עשי וינשטיין". ואכן, כעבור זמן לא רב קיבלתי מאקו"ם המחאה צנועה על תמליל השיר "ליד הנחל" (שלא פדיתי אותה ושמרתיה למזכרת), אבל את תוכנית הטלוויזיה לא הצלחתי לראות ואף לא זכיתי לקבל את הנוסח העברי של השיר או לשומעו מושר.

חלפו עוד 15 שנים.

לפני זמן לא רב החלטתי לפנות לדלית אורמיאן, עורכת התוכנית השבועית "סיפורי שיר" ברשת א' של קול ישראל, המוקדשת לסיפוריהם של אורחי התוכנית על שירים שהשתלבו בחייהם באופן משמעותי. הצעתי לה להציג את "ליד הנחל" שלי, לספר כיצד נוצר ומה אירע לו בחלוף השנים. הגב' אורמיאן קיבלה את הצעתי בהתלהבות, והזמינה אותי להתארח בתוכניתה יחד עם שתיים מחברותי לדרך הייסורים, שרה אפשטיין ונחמה בר-און, שהיו עדות ראייה ושמיעה ללידתו של השיר. באולפן הרדיו שרנו שלושתנו יחד את השיר, וסיפרנו על הנסיבות שבהן הושר בראשונה, בביצות מחנה קושדאר.

לקראת סיומה של ההקלטה נכונה לי הפתעה. דלית אורמיאן שאלה אם שמעתי כבר את השיר בתרגומו העברי. "לא", עניתי. "אהיה מאושרת אם אוכל לשמוע". "אם כך, אעשה אותך מאושרת", אמרה. התברר שמנהל הסרטייה של גלי צה"ל עשה לבקשתה פעולת בילוש ומצא את הקלטת התוכנית ההיא. סוף סוף זכיתי לשמוע לראשונה את תרגומה-עיבודה של רחל שפירא בביצועה של מירי אלוני:

ליד הנחל

ליד הנחל אני יושבת בין ערבים, לחה הרוח הנוגעת בכתפים, יורד הגשם, זורמים המים והשנים חולפות, והשנים חולפות...

זורם הנחל ובאפיק שלו נמשך לו, אם יש בו צער - את סודו אתו יקח לו, כל פלג מים חבר ואח לו בדרך ארכה, בדרך ארכה...

שירי הנחל את עצב מיתרי ירעידו, כאב וסבל בחלום שלי יגידו, היה לי אשר, עכשו אבוד הוא, ובעיני דמעות, ובעיני דמעות...

אני הייתי שאננה כמי הנחל, בתם חייתי וחיי פכו בנחת, הוטלה בי אבן וקם בי פחד, המים עכורים, המים עכורים...

אחים אמרו לי, היעברו ימי הזעם, יפוג הרע ואימת סופה ורעם, האם האשר יחזר אי-פעם, האם אבכה לשוא, האם אבכה לשוא?...

צפו בראיון עם לילה הולצמן