יערית גלזר-משפחות קרקינובסקי ודיסכנט

שמי יערית גלעזר – קרקינובסקי, ואני נולדתי בקובנה בשנת 1947. גם ההורים שלי היו מקובנה. יש לי אח אחד צעיר. גרנו ממש במרכז קובנה ב-Laisves Aleja. זו הייתה דירת 3 חדרים בה גרו יחד 3 משפחות. כל השכנים היו ניצולי שואה שהורי איפשרו להם לגור איתנו מכיוון שלא נותרה להם משפחה ולא מקום מגורים.

אמי, רבקה דיסכנט, הייתה הבכורה במשפחתה והיו לה שלושה אחים קטנים. לפני המלחמה היא החלה ללמוד רפואה באוניברסיטת פיזה אך נאלצה לעזוב את איטליה תחת שלטונו של מוסוליני.

לאבי ולאמי לא הייתה הזדמנות לקבל השכלה גבוהה. בשנת 1941 אבי היה בן 18 אבל כשהצבא הגרמני פלש לליטא הוא לא הספיק להתחיל את לימודיו. רק שנים אחרי המלחמה הורי חזרו ללמוד. אני זוכרת איך סיימנו יחד – אני סיימתי בית ספר והם סיימו את האוניברסיטה. אני עדיין זוכרת איך אבא שלי היה מכין לאמי את השרטוטים והיא כתבה לו את החיבורים בליטאית.

שניהם עבדו בבית החרושת לטבק בקובנה, ובבית שלנו תמיד אפשר היה למצוא סיגריות כי הם היו ממש מעשנים כבדים.

למדתי בבית הספר בקובנה וההוראה הייתה ברוסית. בבית דיברנו רוסית וההורים שלי ביניהם דיברו יידיש, אבל כשהם לא רצו שאבין על מה הם מדברים הם עברו לעברית.

אחר כך עברנו לדירה אחרת שהייתה ממש מול מוזיאון המלחמה (Karo Muzejus), ושם היינו מבלים הרבה. בחורף היה שם גם עץ חג המולד המרכזי, כמו גם גבעת שלג למזחלות. לא תמיד הייתה לנו מזחלת אז השתמשנו בלוחות דיקט ונהנינו מכל רגע של החלקה.

אני חושבת שאין משפחה בקובנה שהילדים לא צולמו על האריות או לידם. שנים רבות לאחר מכן כשביקרתי בקובנה לא יכולתי להתאפק והצטלמתי ליד האריות (טוב, לא יכולתי לטפס עליהם בגילי).

לאחר סיום הלימודים הלכתי לאוניברסיטה כדי להיות מורה. עבדתי בתיכון 35 שנה ועכשיו אני בפנסיה.

המשפחה שלי לא הייתה דתית, וחגגנו את החגים היהודים בצורה מאוד לא שגרתית. בפסח היו לנו מצות אך לא הקפדנו על הטקס כנהוג. אני גם זוכרת שבמהלך חג הסוכות היינו, הצעירים, הולכים לבית הכנסת ושם נתנו לנו דגלים מעוטרים בקישוטי זהב וכסף. אני זוכרת שנה אחת שהגעתי באיחור ולא נשארו עוד דגלים. אז קיבלתי דגל פשוט מאוד - כחול לבן. בטח שהתאכזבתי מאוד. ואז אמי הסבירה בשקט מאוד שקיבלתי את הדגל הכי יקר - דגל מדינת ישראל. זו הייתה לדעתי הפעם הראשונה שהרעיון לנסוע לישראל התחיל להישמע בנוכחותי. את חג החנוכה בילו עם חברים והכנו לאטקס מסורתיים. שיחקנו ב"סביבון" והורינו שרו את שירי חנוכה ביידיש ובעברית. אבל יחד עם זה במשפחה שלנו חג המולד היה גם יום מיוחד מאוד. באותו יום היינו הולכים לפורט ה-9 ופוגשים שם את מעט הנמלטים שעדיין היו בחיים. ואז הצטרפו אלינו מסביב לשולחן אלה שהגיעו מעיירות אחרות והם העלו זיכרונות – המשפט "ואתה זוכר..." פתח עוד כמה זיכרונות. וכאן אני צריכה להסביר את משמעות השם שלי כי זה נשמע מאוד מוזר בליטא. אבל לשם כך אצטרך לחזור לסיפורם של הוריי לפני השואה ובמהלכה. סבי מצד אמי, משה דיסכנט היה מורה לעברית ומשורר. השירים שכתב ביידיש ובעברית תיארו את חיי אסירי הגטו, ושיריו נודעו בגטו. חלקם שרדו ופורסמו לאחר המלחמה. אמי סיימה את בית הספר העברי אז היא דיברה בשפה זו בחופשיות וכן יידיש שדיברו בבית. עם תחילת המלחמה משפחותיהם של אבי ואמי נכלאו בגטו. גם הסבתות שלי וגם סבי מצד אמי נספו. שניים מדודיי – אחיה של אמי נפלו בשורות הצבא האדום – איזק דיסכנט בימי הכיבוש הראשונים ואיזיק כמעט בסופו – בשנת 1944 ליד העיירה טאוראז'. אבי ודודי אבא דיסכנט נתפסו שניהם כשהיו בדרכם להצטרף לפרטיזנים ביער. לאחר עינויים בכלא הם נשלחו לפורט ה-9. כאן מגיע סיפור הבריחה המדהימה שלהם כאשר כל 64 האסירים שעבודתם הייתה לחפור את גופות הנרצחים מהבורות ולשרוף אותן, הצליחו לברוח. התוכנית לא תיאמן אבל כנגד כל הסיכויים היא יצאה לפועל. אבי פיניה קרקינובסקי היה אחד מדמויות המפתח בביצוע ההכנה – הוא זה שקדח את החורים בדלת המתכת. הוא עבד שעות ארוכות במהלך היום. כשהאסירים היו בשטח בחוץ - הוא העמיד פנים שהוא חולה דבר שהיה מסוכן כי הגרמנים יכלו להרוג אותו בכל יום. אבל עד 24 בדצמבר הוא סיים את עבודתו - הוא קדח כ-350 חורים וזה אפשר לאסירים לעזוב את המצודה. לאחר הבריחה אבי ודודי הצטרפו לפרטיזנים ואמי הצטרפה אליהם ליער מאוחר יותר. כשנולדתי נתנו לי את השם הכי משמעותי כי יערית בעברית פירושו יער. כאשר 10 שנים מאוחר יותר נולד אחי, הוא נקרא על שם סבא שלנו משה דיסכנט. אני באמת מאמינה שלפעמים השם של האדם משפיע על גורלו. אני חושבת שבגלל זה התחלתי להתעניין במה שקרה למשפחתי במהלך השואה. כפי שקראתי איפשהו, בכל משפחה של ניצולי שואה אחד הילדים הופך לנר זיכרון. אז זה קרה לי. אבל כדי להתחיל באמת ללמוד על הפרטים התחלתי מאוחר מדי כשלא נותרו הרבה אנשים לשאול שאלות. התחלתי לתת הרצאות, בעצם סיפרתי את סיפור המשפחה שלי בתקופת השואה. אבל אז הבנתי שזה לא מספיק אז התחלתי לחפש חומר על השואה, וככל שקראתי יותר הבנתי טוב יותר שאני צריכה לדעת הרבה יותר. הצטרפתי לקורסים שונים כדי לקבל מידע נוסף. אני זוכרת את הפעם הראשונה בה ליוויתי את הקבוצה הראשונה לפולין. כעבור כמה שנים התחלתי לעבוד כמרצה עם קבוצות של סטודנטים שהגיעו לישראל כדי להשתתף בסמינרים על השואה. ואז הוזמנתי לקיים סמינרים למורים בליטא. עדיין זכרתי את השפה הליטאית, אז זו הייתה שפת הסמינרים למרות שהחומרים שהכנתי על גטו וילנה וקובנה היו ברוסית. בכל שנה מגיעה בספטמבר לליטא קבוצה של דור שני לניצולים – (אנשים שהוריהם היו ליטוואקים) והם מבקרים בפונאר ובפורט ה-9. מאז 1989, כשחזרתי לראשונה לליטא ראיתי שינויים רבים ביחס של אנשים לבעיות (ויש הרבה) של השואה. ואני רוצה לצטט את הדברים שנאמרו באחת האנדרטאות ש "ליטא לא תשתחרר מהעבר עד שתכיר בכך שזה קרה". היום אני סבתא גאה ל-5 נכדים – 3 בנות ו-2 בנים, ונכדתי הבכורה מתגייסת לצבא בעוד כמה חודשים. לפני כמה שנים ביקרנו בליטא – בני הבכור עם אשתו וילדיו, ואני שמחה שיכולתי לקחת אותם לכל המקומות המחברים אותי עם ליטא.

הבריחה – נס של חנוכה/כתבה: יערית גלזר

השנה כמו אז, חג החנוכה נופל על חג המולד או אולי ההיפך, חג המולד בימים של חנוכה. ואני נזכרת במה שאבא היה מספר. לא בפעם אחת, לא לפי הסדר, רק בהזדמנויות נדירות ובימי חג המולד, כאשר כל ה"חברה" היו מגיעים לקובנה ונפגשים אצלנו בבית. אז גם אני לא הולכת לפי סדר מסוים – מה שעומד מול עיניי באותו רגע – על זה אכתוב.

עכשיו תורכם לצאת ליערות – אמר חיים ילין, סופר, פעיל ציוני, כתב של עיתון "דער אמעס"   ומפקד המחתרת בגטו קובנה.

 –אתם מוכנים?  שאל. כמובן הם היו מוכנים. החלום של כל אחד היה להיות עם הפרטיזנים, להחזיק נשק ביד ולהילחם בגרמנים. אני בטוחה שאבא'לה נזכר בערב הקודם. ערב קר וחשוך. החדר מואר בנר והצללים נעים על קירות בתאום לתנועות האנשים. בני המשפחה יושבים צמודים אחד לשני בחדר הקטן, כולם ביחד – אמי, אחיה הצעיר אבא'לה, סבא משה וסבתא גוטה ואני - רק שהצל שלי לא משתקף על הקיר. שני אחים חסרים - יצחק לוחם בשורות הצבא אדום ואייזיק הצטרף לשורות החיילים בדיוויזיה ה-16.

האווירה בחדר כבדה אף שלא נאמרה אפילו מילה אחת.  הצעירים מסתכלים אחד בשני ומבטיהם שואלים "מי ידבר ראשון? מי יבשר את ההחלטה שכל כך קשה היה לקבל."

אני גם במתח – מה הם החליטו? על מה הם רוצים לדבר ואיך סבא וסבתא יגיבו? אני כמעט בטוחה שאני יודעת על מה תהיה השיחה. במבט איטי אני עוברת בין כל היושבים מסביב לשולחן ועל הפנים של כולם אני רואה הבעה דומה של כאב, דאגה וגם נחישות.  אבאל'ה, האח הצעיר פונה להורים בקול חנוק אך גם החלטי ומתחיל לדבר: "הורים יקרים מה שאנו רוצים לספר לכם זה לא דחף רגעי כי אנו התלבטנו רבות ובכל זאת הגענו למסקנה שאסור לנו לשבת פה בגטו ללא מעשה ולחכות ליומנו האחרון. אנו קבענו עם החברים מהמחתרת שבשבוע הבא אנו יוצאים ליער ונצטרף לפרטיזנים."

אני ממשיכה להקשיב אך בו זמנית חושבת  על הוויכוחים שהיו להם: "איך נספר להורים, איך נבשר את ההחלטה" .

אבא'לה ממשיך: "רק שתבינו נכון, זה תלוי בכם כי אנו לא נצא אם תגידו שאתם מתנגדים. ברור לי ולאחותי שאתם נשארים פה לבד ולכן המילה שלכם היא הקובעת".

בעומק ליבם הם יודעים מה תהיה תשובתם של אבא ואמא אך רוצים לשמוע את זה מפיהם. "אבא, השירים שאתה כותב רבים קוראים ומקבלים אומץ וכוח להמשיך להיאבק כדי לשרוד. גם אנחנו רוצים לקום נגד הכובשים ואם נגזר עלינו למות זה יהיה עם נשק בידיים."

אני המומה מהדברים. אני צועקת להם: "איך אתם יכולים להשאיר את הזקנים לבד? מי ידאג להם? מי יטפל בהם?  אני יודעת מה יקרה להם!" אך כמובן שהם לא שומעים אותי. אבאל'ה ממשיך: "מי ידאג לכם? מי יגן עליכם?"

מה, הוא שמע אותי? הרי זה בדיוק מה שאני צעקתי.

ברגע זה אמי, רבקה, מצטרפת לאחיה באומרה : "אנו לא יכולים לשבת פה בחיבוק ידיים כאשר הנשמה בוערת, מבקשת לפעול.  גם ביער מסוכן, גם שם המוות אורב בכל פינה אך לפחות אם נגזר עלינו למות אז נמות כמו חיילים, כמו בני אדם".

האם זאת אמי, העדינה, השקטה הדורשת לצאת ליער ולהיות פרטיזנית?

אני עדיין בחדר הקטן. שני זקנים יושבים מחובקים ומביטים אחד לשני בעיניים. "אז מה, גוטה, נשארנו יחד. טוב שהילדים יצאו ולא יראו אותנו בדקות האחרונות שלנו". סבתא גוטה נשלחה לשטוטהף  וסבא משה, המשורר וסופר, המורה האהוד, נספה באחד המחנות.

שלושה ימים אחרי זה יצאה קבוצה שבה היו אבאל'ה עם עוד שלושה חברים שאחד מהם היה אבא שלי, פנחס קרקינובסקי. הם היו בדרך ליערות אך נתפסו בדרך ונשלחו לפורט התשיעי, למצודת המוות.

המשאית שהובילה אותם עצרה ליד השער והם ירדו. היה כבר ערב, גשם חזק וקר ירד, כמו שקורה בחודשי הסתיו בליטא. לפניהם עמד קצין גרמני ולידו המתרגם, כנראה מהאסירים. מתוך הנאום הארוך הם הבינו שהיה להם מזל והם הגיעו ברגע שבמחנה יש מחסור בידיים עובדות ולכן הם מצטרפים לצוות של "ניקוי" בורות. עדיין לא ידעו מה זה אומר אך כבר למחרת כאשר הוציאו אותם לשדה היה ברור באיזו עבודה מדובר. משימתם הייתה להוציא את הגוויות מהבורות ולהעביר אותן למדורות שבערו יום ולילה.

בתוך המבצר היו שבויי מלחמה – כולם יהודים, והאסירים מהגטו סה"כ 64 איש. 

הצעירים מהגטו התחילו לחפש דרכים לברוח ורקמו כמה תוכניות, אך את כולם פסלו כלא מציאותיות. בינתיים מתבשלת תוכנית חדשה, שונה לגמרי ועליה רק כמה אנשים יודעים .

בפרוזדור  עמד תנור עגול והאסירים היו מתיישבים סביבו, מדברים ואפילו שרים. פחם להסקה היה  בשפע. כאן התחילו קשרים בין שתי הקבוצות – בין שבויי המלחמה וחברי המחתרת מהגטו.

בזמן של שירה ושיחות ליד התנור הצעירים יכלו לדבר בשקט כך שלא ישמעו אותם. גם הגרמנים היו מרוצים – אם הם שרים אז מצב רוחם טוב וזה אומר שאין מה לפחד מהם.

סאשה פודולסקי "הבריגדיר" ואבאל"ה עלו במדרגות לקומה השנייה וסאשה הוביל אותו לתוך מנהרה שהייתה עמוסה  בעצי הסקה. סוף סוף הם הגיעו לסוף המנהרה ועצרו ליד דלת ברזל כבדה. ואז אבא לחש – דרך הדלת הזאת אפשר לצאת...

שאלות רבות הטרידו את מנוחתם. איך פותחים את הדלת? מי יעשה את זה?  כל השאלות האלה לא נתנו להם להירדם.

עברו עוד כמה ימים. אבא'לה החליט שהוא יודע ממי להתחיל – כמובן מחברי המחתרת מהגטו. הוא פנה  לאבי פיניה. הם היו חברים מהשומר הצעיר והיו גם באותו גרעין. אבא'לה גם ידע שפיניה עזר לאביו במסגרייה ולכן היה  מיומן בעבודה עם מתכות.

כאשר פנו אליו, פיניה הסכים מיד והשאלה שלו הייתה רק – מתי אני מתחיל? הוא גם הסביר איזה כלים הוא צריך. נפתרה גם הבעיה הנוספת – הגרמנים אפשרו לשני אסירים להישאר בתוך המבצר באישורו של הרופא ולכן זה נתן הזדמנות לפיניה להישאר בתוך המבנה. ביום הראשון אבי קיבל אישור. למחרת הוא שוב היה צריך לקבל את רשות מהרופא להישאר במבנה. היה אפשר לראות על פניו חוסר אימון מוחלט. אבל הוא שוב נתן את אישורו. כך נמשך כמה ימים וכל יום פניו של דוקטור נמיונוב קדרו יותר ויותר. הגיע יום שהוא כבר לא יכול היה לשתוק. "אני לא יודע איזה כוח יש לך שכל האסירים מוותרים לך יום אחרי יום אבל אני הרי רואה שאתה לא במצב כל כך נוראי. " כמובן שעוד לא הגיע הזמן לגלות את האמת.

העבודה במנהרה נמשכה – הוא קדח חור ליד חור, חור ליד חור. בתוך המנהרה היה שקט כאילו מתחת לאדמה. הברך שלו נשחקה והידיים השתפשפו עד העצמות אך הוא המשיך לקדוח.

האסירים עדיין לא ידעו על התוכנית שקרמה עור וגידים. והנה הגיע היום שהכל היה מוכן. פיניה קדח 314 חורים וכעת מכה קלה על הדלת וצוהר יפתח. הצוהר היה מוכן ואפילו כמה ימים לפני המועד שנקבע - עשרים וארבע לדצמבר – חג המולד.

בערב אחרי יום העבודה, כולם התאספו בפרוזדור. איך ומתי מישקה "הנווד" אירגן את שבויי המלחמה ונוצרה מקהלה ששרה את כל השירים הרוסיים ואפילו רומנסות צועניות. מישקה רקד ריקוד מלחים.

שנים אחרי אבי היה מספר שמופע כזה לא היה מבייש את להקת "בולשוי".

הגרמנים היו מרוצים ואמרו שיקיימו את ההבטחה לתת שעתיים נוספות בבוקר. הגיע הבוקר ובכל התאים כל האסירים התעוררו. הם קמו ועמדו ליד הדרגש כמו שהיו רגילים בבדיקות בערב. ואז היוזמים מסבירים לאסירים  את כללי ההתנהגות בזמן הבריחה. בינתיים המארגנים עסוקים בהכנות אחרונות. הכינו סולם חבלים, ובתאים מחלקים את כל האסירים לקבוצות של עשרה.

התחילו לכסות במעילים את מדרגות הברזל שלא ישמיעו רעש. קבוצות של 10 התארגנו ועמדו מוכנים. סאשה נעלם בתוך הערפל.  כעבור כמה דקות הוא חזר אך לאבא ופיניה הזמן נמשך לנצח. כך לאט כולם עזבו את הקומה, עלו לקומה שניה, זחלו דרך הצוהר שבדלת, עברו את המנהרה השנייה  ויצאו החוצה.

שקט היה בתאים ורק בפרוזדור נשאר ציור של אנטולי גרניק – אצבע משולשת- מתנת פרידה לגרמנים.

מחוץ למבנה, דרכם של האסירים נפרדה. רוב שבויי מלחמה החליטו לחפש פרטיזנים. האחרים חזרו לגטו ומשם העבירו אותם ליערות ולפרטיזנים.