אריה לייב שפטל

אבא שלנו – אריה לייב שפטל - 1905-1980/ כתבה בתו אסתר אשד-שפטל

נולדנו אחרי המלחמה ההיא, כאן בארץ ישראל. בראייה רטרוספקטיבית, מבעד לזיכרון, אנחנו רואות עצמנו כענפי עץ ששורשיו ינקו את וילנה: אימא, פולה לבית רבינוביץ' - וילנאית גאה בתרבות פולין, אבא - יהודי גאה ברוחה של "ירושלים דליטא". בעבר, כשנשאלנו לארץ המוצא של ההורים, היינו עונות "וילנה". חשבנו שזו ארץ ועולם העומדים בפני עצמם. וכי זה תמוה? החברים היקרים של אבא הם כולם וילנאים או מהסביבה של וילנה. יש ביניהם בעלי מסעדות, פקידים בבנק, בעלי מלאכה "מהטובים שאבא מכיר" - צייר, אנשי בוהמה, אנשי חינוך ואנשי רוח. כולם גאים בעיר שלהם – וילנה. יש להם מכרים מווילנה, מוזיקה מיוחדת בניגון של הדיבור. כבר במשפט הראשון אני יודעת לזהותם. היידיש בפיהם שונה מהיידיש של האחרים. אני מבינה אותם באמצעות הבדיחות, השירים וקריצת העין, והעברית – רהוטה וקולחת, לא כמו של ההורים האחרים שהכרנו.

וילנה "ארץ" הולדתם של אבא ואימא היא משהו מיוחד. מין גאווה שכזו...

איתנו, הבנות, דיבר אבא רק עברית. בהיותו רחוק מהבית, בשל עיסוקיו, היינו מתכתבים. נשארו לנו לזיכרון הדפים של אבא. האותיות מצוירות בעט נובע, בכתיבה תמה. משפטים בהירים מתובלים בחידודי לשון ובאמרות חז"ל. לפעמים היה מעטר את הכתוב ב"פרסים", במדבקות של חיות או של בובות, כדי לשמח אותנו. היה מבקש לדעת מה נעשה בבית ובבית-הספר. בחורף דאג שיהיה לנו חם, שנאכל היטב ונהיה חזקות. בחופשת הקיץ ביקש שנקדיש זמן ללימודים ושנקרא ספרי ספרייה, שמא נבזבז את זמננו לבטלה...

כילדה התפלאתי כיצד אבא זוכר ומצטט על פה שורות משירי ביאליק, טשרניחובסקי, יל"ג, וכיצד הוא יודע ומכיר את סיפורי התורה, נאומי הנביאים, וכמובן, "קהלת" – הספר האהוב עליו.

אבא היה פעיל ציבור בווילנה וכאן בארץ. בווילנה, בין שתי מלחמות העולם, היה חבר מרכז ה"חלוץ" מטעם "פועלי ציון" ונציג במועצה של וילנה. לאחר המלחמה עסק בשיקום ההריסות של יהדות פולין, בתיעוד ובאיסוף הדוקומנטציה על השואה במכון ההיסטורי היהודי בפולין.

עם עלותו לישראל, בשנת 1947, השתלב מיד בחיים בארץ. הוא הגיע לראשון לציון, משום שאחותו התגוררה שם. נבחר לכהן בכנסת הראשונה כאיש מפלגת העבודה, חבר מנהל ההסברה במשרד ראש הממשלה, וראש עיריית ראשון לציון.

במגירה של שולחן הכתיבה נשארו דפי טיוטה של נאומים שדרכם למדתי עליו. בנאומיו ניכר הכושר הרטורי ורוחב היריעה התרבותי שלו.

אבא היה איש עקרונות. היה ידוע ביושרו בכל מעשיו ובתמימותו הרבה. בעניין השילומים מגרמניה יצא חוצץ נגד מפלגתו וראשיה, ויש אומרים ששילם על כך מחיר אישי. אבא היה "נאה דורש ונאה מקיים".

מאין שאב אבא את הידע ואת מטענו הרוחני? אבא היה בוגר המחזור הראשון של הגימנסיה העברית "תרבות", המשיך בהוראה והעמיד דורות רבים של תלמידים. בגטו, בין שאר עיסוקיו, ניהל את בית הספר. בריאיון לעיתון "הארץ", בשנת 1966, אמר: "מאות מתלמידיי עברו לפניי בכבשנים. הדבר השאיר בי חותם עד עצם היום הזה". אבא היה כל כך גאה ב "תרבות" ובמורשתה, ואולי יותר בבוגרים ובצוות המורים שהסתופפו בין כותלי הגימנסיה. תלמידו של אבא, מיכאל שמיביץ', סיפר לנו על הפגישה המרגשת ביניהם לאחר המלחמה. הם נפגשו בשוק בלודז'. בפגישה הבהיר אבא למיכאל שעיסוקו אינו הולם בוגר "תרבות". מהיום והלאה, פסק, ידריך מיכאל את קבוצות הנוער ויכשיר אותן לעלייה לארץ ישראל. מאז קיבלו חייו של מיכאל תפנית. מיכאל עלה לארץ והם שמרו על קשר בתחנות שונות בחייהם. כזה היה אבא לאחרים, ולתלמידיו הווילנאים על אחת כמה וכמה.

האורחים הנכבדים ביותר בביתנו ובאירועים שונים במשפחה היו תלמידיו של אבא ומשפחותיהם. אם האדם הוא תבנית נוף מולדתו, הרי "ירושלים דליטא" היא תבניתו של אבא. הוא שאף לצקת בנו, בנותיו, את הערכים שעליהם התחנך שם.

לאבא היו דרישות לגבינו. היה עלינו להיות טובות בכל...לא רק במדעי הרוח, אלא גם בידע עולם, במדעים ובמלאכת יד. כל זאת כדי שנהיה "נשות העולם הגדול". "אינכן יודעות, בנות, מה ילד יום, לאן יגלגלו אתכן החיים. יש לדעת הכול בחיים - גם ידיים טובות וגם ראש על הכתפיים", נהג לומר. "כך תוכלנה לשרוד בימים קשים, מי יודע? היו חזקות. אל תתנו לאחר לראות אתכן בחולשתכן".

למדנו להכיר את אבא מסיפורי וילנה שלו על אחרים, אך עליו אין אנו יודעות כמעט דבר. אין אנו מכירות את הוריו, את סביבת מגוריו ואת חייו. שנים הוא שמר בסוד את הידיעה שהייתה לו משפחה לפנינו. אבא היה נשוי לפאניה פרגמנט והיה להם בן בשם יצחק אייזיק. מצבה מברונזה ניצבה על שולחן הכתיבה ולצידה פתיל קטן בוער לזכר אחותו פייגה, אשתו, בנו הקטן וכל נספי גטו וילנה בפונאר. ת.נ.צ.ב.ה. ישבנו מול המצבה הזאת בחדרו של אבא כל השנים. אף פעם לא דיברנו אודותיה.

מה ידענו, כילדות, מהגטו שלו ? הזיכרון הראשוני, ללא ידיעת הפרטים, הוא שהגטו הזה היה מקום מיוחד ששבו התנהלו חיים מלאים על פני האדמה וגם במחתרת. תמיד ידענו שגטו וילנה הוא לא כמו הגטאות האחרים... בסתר ליבי, כילדה, הצטערתי לפעמים שלא הייתי שם....

בגטו היו הצגות, מקהלה, ספרייה גדולה, נגנים ומשוררים ואפילו רקדנית שרקדה. בחדרי הלימוד היו חוגגים את חגי ישראל. הכרנו את מילות שיר הערש "שקט, שקט" שחובר בגטו. במסיבת החתונה שלי ב"בית החייל" בתל אביב עלה אבא לבמת התזמורת ושר עם חבריו הווילנאים את שיר הפרטיזנים, "אנחנו פה"!!

עם השנים למדנו על הפעילות המחתרתית, על הארגון למרד, על הקבוצות שפעלו בגטו, על המחלוקת סביב התנהלותו של גנס, על מותו של ויטנברג ועל הבריחה בתעלות הביוב .

השנה נסענו, אחותי חנה ואני ל"מצעד-החיים". רצינו קצת להתקרב ולגעת בזיכרונות. טיילנו בווילנה ברגשות מעורבים. רוחו של אבא הייתה איתנו במסע הזה. מדי פעם יצאה בת קול שהוכיחה אותנו על שרגלינו עומדות על אדמתה הארורה של ליטא.

אחד הרגעים המרגשים במסע היה כרזה שגילינו על קירות הגטו: הרצאה של לייב שעפטעל, ביום ראשון 19 ביולי 1942 בשעה 16.00, בנושא: הגטו בימי הביניים. זה היה מרגש לראות את השם של אבא על קירות הגטו בווילנה. אילו תעצומות נפש היו בגטו הזה! לבוא אחר יום עבודה, לקנות כרטיס ולשמוע הרצאה. מאין היה להם ולאבא שלנו כוח ואומץ להמשיך לשמור על רוח האדם?!

שם, וגם פה בארץ, הקו המנחה במורשתו של אבא היא שמירה על צלם אדם. "אל תפלו ברוחכן", אמר לנו, "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".

בסיפורים של אבא על הבריחה מהמחנה בגרמניה, ובכלל - ההתנהלות שלו במהלך המלחמה, קלטנו את מוסר ההשכל שרצה להנחיל יותר מאשר את סיפורו האישי.

מה היה בסופו של הגטו? הסיפור אישי של אבא – אותו בבירור איננו יודעות. שוב הציבורי עולה בזיכרון והסיפור הפרטי שלו מתערפל, ואנחנו מסיקות עליו מתוך רסיסי הזיכרון של סיפוריו על האחרים, על הגיבורים היומיומיים שהצליחו לחיות בכבוד ולא נפלו ברוחם.

כיצד הוא שרד? מה היה בימי אלול האחרונים של הגטו? מה היה איתו? כשבגרנו, ידענו שאבא נשלח למחנות באסטוניה ואחר כך למחנה ריכוז בגרמניה. עלה בידו להימלט, אך כעבור זמן קצר נתפס בחזית ונדון למוות. הדבר אירע כבר בתקופת הנסיגה של הצבא הגרמני מפני צבאות הברית, ומתוך התוהו ובוהו שנוצר הצליח להימלט שוב לאלבה, ושם המתין לצבא האמריקני. וביום החיסול? שמענו על סטראשון וידענו על הביצורים של העמדה בגטו.

"כשנגמרו שקי החול הונחו האנציקלופדיות, המקראות הגדולות, הש"ס ואחר כך כרכי "התקופה", המילונים הגדולים, אחריהם הקלסיקה היפה בכריכות עור" (מתוך תיאורו של א. קובנר). כך אבא צייר לנו את וילנה ביום חורבנה. הספרים והרוח היהודית כמגן מפני הרוע והזוועה.

כל כך מתאים לו... עם השנים גילינו שהייתה גם וילנה של מטה...זונות, גנבים, שוק שחור ועסקאות שונות..אבא בוודאי ידע על כך, אך בחר להשאיר לנו את ירושלים של ליטא כצוואה של מעלה.

רוחה היהודית של וילנה לא פסקה ביום חיסול הגטו, כ"ג אלול תש"ג. אבא שימר את הגחלת שהיא הציתה בו. הוא המשיך בפעילותו למען שארית הפליטה בארץ ובעולם. הוא בנה משפחה, חברה ועיר. תמיד שמר על טוהר מידות. היה יהודי חכם! היה אדם!