בבה אפשטיין

"אוטוביוגרפיה" מאת תלמידת כיתה ה' בבה אפשטיין

"קוראים לי בבה אפשטיין (Beba Epstein). נולדתי ב–19 ביולי 1922 בווילנה. אני בכיתה ה' ואני די גבוהה. יש לי עיניים כחולות ושיער בלונדיני. אני נחמדה למי שנחמד אליי. הייתי ילדה חלשה ולא שמנה במיוחד. כשהיו מאכילים אותי, אבא ישב מצד אחד ואמא מצד שני. הם סיפרו לי סיפור וכשפתחתי את פי בתימהון דחפו לי כף עם אוכל. הייתי שובבה גדולה. שברתי כל מה שיכולתי. בגיל שנתיים מוטטתי ארונית מלאה צלחות שהתנפצו ברעש. פרצתי בבכי כי חשבתי שיצעקו עליי. אבל כולם צחקו. בסוף גם אני צחקתי. פעם ישבתי עם סבתא ליד החלון וצפינו בלוויה שעברה. אמרתי לה שבלוויה שלה אני רוצה לבוא איתה. סבתא צחקה צחוק גדול. זיידה ('סבא' ביידיש - מ"ח) כונה 'דוד המלך הקטן', כי היה ממש 'פרום' (דתי). מספרים שחבש כובע אפילו כשהלך לישון. כשהייתי קטנה, זיידה שכנע אותי להיות פרום, אחרת אלוהים יגרש אותי במוטות ברזל לגיהינום...".

בבה אפשטיין (Beba Epstein) כתבה לפני שגורשה לגיהינום. דפיה הם עדות תמה וחפה לחיים יהודיים בליטא בשנים שלפני השואה. האוטוביוגרפיה שלה, כולה ביידיש, ניצלה מידי הנאצים, והוסתרה בכנסייה בווילנה לאחר שליטא נבלעה בברית המועצות. ב־2017, לאחר 70 שנות אבדון, התגלתה בצרור עם עוד 170 אלף מסמכים. המקור מאוחסן בספרייה הלאומית של ליטא ועובד למחשב ב־YIVO, המרכז לחקר יהדות אירופה בניו יורק. בשבוע שעבר הוצג באו"ם בדיון על חקר השואה בעולם הווירטואלי. תערוכה וירטואלית שנפתחה ב־YIVO מעלה את "בבה אפשטיין (Beba Epstein): חייה הבלתי רגילים של נערה רגילה".
כשהנאצים באו היא הייתה נערה רגילה להורים רגילים שנסחפו במערבולת הזמן. אביה, שימן (שמעון), שירת במלחמת העולם הראשונה בחזיתות רומניה, רוסיה ואוסטריה. "לחם בקרבות עם אלפי הרוגים, ראה ערים שנשרפו עד עפר", כתבה בתו, "אבל אבא נזהר לא ליפול בשבי, כי הגרמנים עינו שבויים".

צבתות אותה מלחמה סגרו גם על אמה מלכה. היא סבלה רעב, כי המזון שסיפקו הגרמנים היה בלתי אכיל. חוותה את אימת הקרבות בסמטאותיה, ראתה את אביה ואחיה נאסרים ונחקרים פעם אחר פעם. "וזה לא הפריע לאמא להיות תלמידה טובה". אפילו השתתפה בשיעורי עברית, שבמערכת השעות כונו "יהודי".

ב־1921 התחתנו מלכה ושמעון. היא הייתה בת 27, מנהלת חשבונות. הוא בן 32, עובד בחברת משלוחים ותובלה. כשנה לאחר נישואיהם הביאו לעולם את בבה, בכורתם. "בגיל 6 נכנסתי לבית הספר ע"ש גורביץ'. המורה שלנו הייתה גברת סזבד. אישה חמה ונחמדה. קל היה להיות תלמיד טוב אצל גברת סזבד. אהבנו את גברת סזבד. בימי שישי הייתה קוראת לנו סיפור בסוף היום. בכיתה ב' התחלנו ללמוד פולנית (וילנה הייתה אז בפולין - מ"ח). המשכתי להיות תלמידה טובה. עליתי כיתה בלי להיבחן, אבל היו לנו הרבה שיעורים. הייתי עובדת עד מאוחר בלילה".

כיתה ד' הייתה רעה לבבה. "הייתי חולה מאוד: שפעת, ברונכיטיס, אנגינה, אבעבועות. וחוץ מכל אלה האף והגרון הציקו לי כל הזמן. כל הזמן ביליתי אצל הרופאים. הייתי גם קצרת רואי וביקרתי אצל רופאי עיניים באוניברסיטה. בגלל המחלות, נפגעו קשה הלימודים שלי. הוחלט להשאיר אותי כיתה. השנה השנייה בכיתה ד' לא הייתה מי יודע מה מעניינת. הכרתי את החומר והייתי תלמידה טובה. קראתי המון. אבל בשנה הזאת... (המשפט נקטע במקור)".

עדיין ילדה, אך בבה כבר מסוגלת להביט לתוך עצמה, לנתח את מגרעותיה. "כשהייתי קטנה נהגתי מדי פעם לשקר ולמתוח אנשים. כעת אני גדולה יותר ומבינה שלא יפה לעשות ככה. בבית אמא אומרת שאני עקשנית, אבל אני לא מסכימה. כשקר אמא אומרת לי ללבוש בגדים חמים אבל אני עונה שחם לי ורוצה ללבוש בגדי קיץ. אז היא אומרת שאני עקשנית. אני אוהבת לקרוא אך מעדיפה את הספרים ביידיש על אלה שבפולנית. אני נעצבת מאוד כשאני רואה שמישהו מציק לבעלי חיים. אחי הקטן חיימ'ל היה מושך את החתול שלנו בזנב. לא יכולתי לראות את זה והייתי בורחת לחדר שלי. חיימ'ל שמנמן ונראה כמו ילדה כי הוא לובש שמלות. אני אוהבת אותו מאוד. אחי מוטה הוא ילד שמח. לפעמים הוא צובט אותי. יכול לבלות שעות עם סוסים. אומרים שיש לו 'נשמה סוסית'. אחותי אסי היא ילדה חיוורת עם עיניים חומות ושיער שחור. יפה מאוד. היא רקדנית מוכשרת ומנגנת בפסנתר. כשאנחנו משחקות דמקה, היא מנסה לפעמים לרמות אותי".

בבה לוקחת אותנו אל נעוריה המוקדמים, אל ראשית פריחתה. סרט ראשון שראתה - "אוהל הדוד תום". הצגה ראשונה בכיכובה - "מוטל בן פייסי החזן". היא אוהבת לשחות, להתעמל, להחליק על הקרח. בקוצר רוח היא ממתינה לקיץ. אז תעלה כל המשפחה על רכבת למסע מרגש אל הנופש בכפר. בדאצ'ה שלהם תתרוצץ וצחוקה יהדהד עד ירכתי חצרם. לעתים תעמוד בשער ולא תהסס להתלוצץ עם זרים, לשאול איכרה חולפת: "גבירתי, יש לך משהו למכור לי?" אלה היו ימי הקיץ שבהם חשה שסיפור אהבה מתרקם בינה לבין עולמה.

אבל כשבבה נכנסת לתיכון, עולמה מתחיל להזעיף פנים. בעקבות הסכם ריבנטרופ־מולוטוב גרמניה פולשת לפולין ממערב וברית המועצות ממזרח. סטלין קורע את וילנה מפולין ובצל שפמו מוקמת "ליטא העצמאית". שפל כלכלי גלובלי סוגר את נמלי המערב למהגרים, משפחתה של בבה נזקקת לחמצן דולרי מהדוד לזר באמריקה. "אנחנו מודאגים. דווחו מיד מה קורה איתכם", מתחנן מניו יורק אחיו של שימן אפשטיין, "מה קורה עם בבה? כתבו בדחיפות כדי שאוכל לארגן ניירות (הגירה - מ"ח) עבורה". בגימנסיה של בבה מתבטלים לימודי שפה, ספרות והיסטוריה פולנית. תחתם משננים את אותם מקצועות, אבל בליטאית. "הכל קרה תוך יום. אותם מורים לימדו היסטוריה אחרת", תספר כעבור שנים בעדות מצולמת ל־UCLA ולמוזיאון השואה בוושינגטון.

ב־1940 שוב היטלטלו חייה. הרוסים סיפחו את ליטא לברית המועצות ומסך הברזל ירד על האפשטיינים. גונז כל רעיון לעזוב את מזרח אירופה. "והאמת היא שלא נראה לנו הגיוני לצאת לדרך", תתוודה. ב־23 ביוני 1941, יום לאחר פלישת היטלר לברית המועצות, סיימה את לימודיה בגימנסיה. בבה יצאה עם בני כיתתה לחגוג בשיט על הנהר. באותו לילה חדר הוורמכט לווילנה והשתלט על העיר. יהודים התכוננו לעבור לרוסיה, משם ליפן ובסוף לאמריקה. אבל למשפחת אפשטיין לא היו תוכניות. "לא חשבנו שזה יארך כל כך הרבה זמן". הגזירות יושמו מיד וביעילות: טלאי צהוב על הבגד, איסור לצעוד על המדרכה, עוצר משמונה בערב עד שש בבוקר. "למחרת ראינו ברחוב גופות עם פתק 8:20 צמוד אליהן".

וביערות פונאר השתולל הרצח. 5,000 ביולי 1941, 3,500 באוגוסט. בוקר אחד התעוררו לבשורת הרמקולים: "כל היהודים יעזבו את בתיהם וילכו אל האזור שנקבע להם, הגטו שבתוך העיר". הם הספיקו להחביא כמה דברי ערך אצל שכנים פולנים ויצאו לדרך. "צעדנו בשורה. לא ידענו אם לוקחים אותנו לגטו או ליער פונאר. חיימ'ל אחי הקטן החזיק צעצוע. גם אני החזקתי משהו. וירד גשם". הגטו חולק לשני רבעים: מספר 1 למי שהיו כשירים לעבודה ומספר 2 לקשישים ולילדים. הוריה ואחיה נהדפו לדירה חנוקה עם עוד שתי משפחות.

כיוון שהייתה הבכורה, בלונדינית עם עיניים כחולות ומראה "לא יהודי", סידר לה אביה מסתור אצל משפחה מחוץ לגטו. היא שמרה על קשר מכתבים עם משפחתה. כשלא שמעה מהם עוד, התגנבה לגטו לבדוק מה קורה. היא מצאה רק את דודתה, שגם בעלה נלקח להשמדה. הבינה שעליה למצוא עבודה, אחרת תגורש גם היא. היא הלכה אל היודנראט, מועצת היהודים של הגטו, כי זכרה שלאביה היו שם כמה חברים. אבל העבודה שסידרו לה לא סיפקה אותה והיא יצאה לחפש מחוץ לגטו. בחברת שוטר יהודי שיגן עליה מכדורי העוצר הלילי, עברה אצל השכנים שאצלם השאירו את דברי הערך. הם שחררו לה אחד שתוכל למכור אך הזהירו אותה שלא תשוב: "מסוכן לנו מאוד".

משם התגנבה אל בן דוד שעיבד גינות של מוסדות גרמניים. למזלה, הסכים להעסיק אותה. כל בוקר פגשה את אוויר העולם והשתכשכה בחיים. הצמיחה חסה ועגבניות, גידלה פרחים וטיפלה באפרוחים. וכל זה בסביבה דלת גרמנים. אבל בבוא החורף נסגרו הגנים, והיא נתלשה לעבודה במטה הגסטאפו בווילנה, "ושם הכל היה אחרת".

שטוטהוף, האושוויץ שלי
בבוקר קרצפה את רצפות חדרי החקירות, הבריקה שמשות, ואז לכלכה שוב כדי שלא תיגמר העבודה ושלא תגורש חלילה. אחר הצהריים ניקתה את הדירות של קציני הגסטאפו. כמה היו שייכות למשפחות חבריה ללימודים והיא מצאה את מחברותיהם. כשעלו מהחצר רעשי מסורי הנגרים ופטישיהם, פתחה רדיו לשמוע מה מתרחש בחזית. "תמיד הייתה מישהי שידעה גרמנית ותרגמה לנו".

ואז הועברה ל"יחידת המוות". "20־30 ברברים ליטאים בפיקוד גרמני", סיפרה בעדותה למכון השואה בוושינגטון. בחדרם התגלגלו אקדחים טעונים ובקבוקי וודקה מיובשים. "שיכורים בבוקר, שיכורים בערב, שיכורים כל היום". בקומה מתחת היו תאי האסירים. נערות יפות שלא נענו לקציני הגסטאפו וכמה מחבריה נכלאו בהם. היא ידעה מה יעלה בגורלם, אך כששאלו מה יקרה איתם, השיבה: "תוך כמה ימים אתם משתחררים". למחרת הייתה מגלה על הקירות מילים אחרונות שכתבו קודם שהוצאו להורג.

בסתיו 1943 חדלה לעבוד בגסטאפו. הרוסים דהרו מערבה, והגרמנים רוקנו את הגטו. היהודים שוב התכנסו לטור, שוב התחילו לצעוד, ושוב ירד הגשם. הם הלכו באמצע הרחוב לעיני וילנאים שהתחמקו מהצלבת מבטים. אחרים קראו: "תגמרו בקרקעית, יהודים", "קיבלתם את מה שמגיע לכם, יהודים". הם הושלכו לחצר מנזר. מסונוורים בזרקורים, מאוימים במקלעים. סופגים את כל המטחים ששמיה הזועמים של וילנה הצליחו להמטיר. ואז התחילה הסלקציה. קצין גסטאפו שהכיר אותה מיין את בבה לצד ימין, לחיים, היא ניסתה לחלץ את דודתה משמאל, אך חברים הזהירו אותה: "אם תעברי לשמאל לא תחזרי".

יומיים מסויטים עברו עליה בקרון הבקר. עומדת בין גופות נושמות לבין אלה שלא. בחצות הגיעה למחנה קייזרוואלד. כשהזקיפים שואגים: "ראוס" והכלבים נובחים ברצחנות, צעדה שיירת הנידונים הלילית. כשעלה השחר, הבחינה באסירים נעים כשמגבות לצווארם. אם יפקירו אותן בביתנים, הוסבר לה, ייגנבו. "הכל נראה מטורף, הרגשתי כאילו נחתי על הירח". היא התחברה לנערה בוגרת ממנה שהכירה בבית הספר בווילנה, "יפהפייה, תמיד קינאתי בה". נהגה להתקשט בליפסטיק, הבנים התקוטטו על הזכות לשאת את ספריה. עתה לקחה את בבה תחת חסותה. כמותה איבדה גם היא את משפחתה. שוביה שמו עליה עין והיא קיבלה ג'וב נחשק ביותר: להפריד בין הבגדים שהופשטו מהאסירים. הודות לקשריה השיגה גם לבבה עבודה דומה. אבל כעבור כמה שבועות הואשמה בפלירטוט ונעלמה. "אמרו לי שנלקחה לגטו ריגה אבל ידעתי שהרגו אותה".

היא נשלחה למפעל גרמני ליד ריגה שייצר ציוד למטוסים ולצוללות. בבה וחברותיה גילו שהעובדות הוותיקות, יהודיות מגרמניה, הגבירו את הקצב תמורת הקלות כנראה. "לא רק שאתן מסייעות להיטלר לנצח", טענו נגדן, "בגללכן הגרמנים נוגשים בנו להגדיל את המכסות". משלא נענו, עלה הסכסוך לפסים אלימים. בשובן מהמפעל שוגרו האסירות למקלחות להשיל שבבי מתכת שדבקו בהן בעבודה. פעם, בפרוזדור המוביל למקלחות, השליכו החדשות שמיכה על ראשי יריבותיהן והכו אותן מכות נמרצות. למחרת הורידו הילוך והעבודה התנהלה בקצב אחיד.

שטוטהוף היה מחנה עם קרמטוריום שבו אלפים היו לעשן. "האושוויץ שלי", כינתה בבה את המחנה שבו השתוללה גם מגיפת טיפוס אכזרית. היא הגיעה בסתיו 1944 ושובצה למפעל לייצור חלפי מטוסים. כשבחוץ הכה חורף ארקטי, העבודה תחת קורת גג הייתה מקלט מציל חיים. אבל השעות ליד המכונות היו נצחיות, כפכפי העץ לרגליהן גרמו פצעים שהזדהמו, והתזונה הייתה על גבול ההרעבה: פרוסת לחם עם מרגרינה וספל קפה מימי ללא סוכר בבוקר, שלושה ספלי מרק עם ירקות מקולקלים בצהריים ובערב פרוסה מעופשת עם שאריות קפה מהבוקר.

בינואר 1945, כשתותחי בעלות הברית כבר הדהדו בשטוטהוף, החליטו הגרמנים לרוקן את המחנה. בטמפרטורה של 30 מעלות מתחת לאפס, כשלגופם רק כותנות הפסים ולרגליהם רק כפכפי העץ, נשלחו האסירים למסע המוות. בבה ובן דודה ננטשו בבית חולים משום שחלו בטיפוס. באפריל חשבו שזה הסוף, אך זה לא היה הסוף. כשאיתם שומרים גרמנים, הועלו הנותרים במחנה על סירות שיצאו לים. "הייתי בטוחה שמהמים האלה אני כבר לא נחלצת", תעיד בבה.

עשרה ימים צפה עם בן דודה על דוברת בטון. אוכל לא בא אל פיהם ומטוסי בעלות הברית הפציצו מעל. הם חלפו ליד ספינות שבויי מלחמה שהצטחצחו לקראת צאתם לחופשי. כעבור כמה שעות ראו את הספינות האלה כשחרטומן פונה לשמיים ובירכתיהן קבורים השבויים. כשהתחילה דוברת הבטון לחזור לחוף זינקו ממנה השומרים הגרמנים. מישהו צעק: "זהירות, היא ממולכדת", מישהו הצליח לנטרל את המטען. ואז מטוסים אמריקאיים ורוסיים שזיהו אותם ככלי שיט גרמני, הרעישו את הדוברה. "ואני עם כל הטיפוס שלי זינקתי למים ושחיתי אל החוף. אבל בן דודי החולה לא עמד בזה. הוא רק הספיק לזעוק אליי: 'בבה, זכרי את היום הזה' ונבלע במצולות".

הגרמנים ראו אותם יוצאים מהמים והמטירו אש איומה. "התחלנו לרוץ בלי להסתכל אחורה, לא יודעת כמה זמן רצתי ככה, סביבי אנשים זעקו ונפלו, והגעתי ליער עבות, והיו עוד חברים וכמה אמרו שאני חייבת בית חולים, אך פחדתי ששם הגרמנים יהרגו אותי, אז נשארתי שלושה ימים ביער".

חיילים בריטים הצילו את חייה. העבירו אותה לבית חולים צבאי בגרמניה ליד הגבול עם דנמרק. הרופאים היו גרמנים ועדיין חששה שיפגעו בה. היא שקלה 30 קילו. מסוחררת מחום נסחפה להזיות בלתי פוסקות. רק לאחר שלושה שבועות התעוררה. התחילה לאכול. כעבור חודש שמעה שספינה של הצלב האדום יוצאת עם פליטים לשוודיה. משיעורי הגיאוגרפיה זכרה שזאת מדינה לתפארת ומאוד רצתה להגיע אליה. אבל הוחלט שעל הספינה יעלו רק בריאים והיא עדיין הייתה קצת חולה. איכשהו הצליחה להסתנן לסיפון.

היא נחתה בהלסינבורג, אושפזה לחודש והחלימה סופית. "איך ניצלתי?", חזרה על שאלת מראייניה ב־UCLA, "אני מניחה שפשוט היה לי מזל. היה לי מזל למצוא מסתור מחוץ לגטו ולא נרצחתי עם כל משפחתי, היה לי מזל לעבוד בגסטאפו ולהיות ממוינת לצד ימין ולא לצד שמאל, היה לי מזל לעבוד בחורף בשטוטהוף בפנים ולא בחוץ, היה לי מזל להיות חולה ולא לצאת למצעד המוות, היה לי מזל שידעתי לשחות, היה לי מזל שלא ירו בי כשרצתי ביער, היה לי מזל שהייתי צעירה ולא ממש הבנתי מה קורה. ולא, לא בכיתי. ולמה הייתי צריכה לבכות כשהכל נגמר? האם הייתי שונה מאחרים? אנחנו בסך הכל מנסים להתמודד ולשרוד עוד יום".

היא לא רצתה לשוב לליטא או להמשיך לפלשתינה. היא זכרה שאביה אמר לה: "אם תזדקקי פעם לעזרה, תפני לעיתון היהודי 'Forward' בניו יורק. לדודך לזר יש שם קשרים".

הדוד האהוב שהציל
"שוודיה, הלסינגבורג
28 ביולי 1945
אל מערכת Forward
אדון עורך יקר
את המכתב הזה כותבת לך מישהי שאינך מכיר. הוא נשלח אליך משוודיה, אך אני מווילנה. שרדתי כמה מחנות ריכוז, אך איבדתי את כל משפחתי וחבריי. אני רוצה למצוא את קרוביי באמריקה, לכן אני פונה אליך, עורך יקר, כדי שתעזור לי. אני מחפשת את הדודים שלי לזר ואייזיק אפשטיין. דודי לזר הגיע לפני כמה שנים מסין (טיאן-שן), הוא עבד ב–YIVO (המכון למחקר יהודי אירופה). הוא האהוב עליי מכל קרובינו. אחיו אייזיק גר כנראה לידו בניו יורק. ברור לי שאין די במידע הזה כדי למצוא אנשים באמריקה. אנא שלח לי את הכתובות המדויקות או כל מידע על קרוביי. אתה יכול לכתוב באנגלית. אני טובה בשפות. שלח בבקשה לכתובת הרב של שטוקהולם. אני בקשר איתו.
מחכה לתשובתך. כל תקוותיי תלויות בה.
בהערכה, בבה אפשטיין"

ובינתיים, בפלשתינה, חבר של הדוד לזר מאזין ל"מדור לחיפוש קרובים" ברדיו ושומע שם מוכר. הקריין מצטט רשימת ניצולים מ־Forward. גם שמה של בבה מוזכר בה. החבר מבריק מיד לדוד בניו יורק: "היא בחיים והיא בשטוקהולם". לזר משגר מברק דחוף לחבר בשוודיה, פול שמו, ומבקש: "אנא, אתר לי את אחייניתי בבה". תוך זמן קצר משגר פול את הבשורה הטובה מסקנדינביה: "עליתי על עקבותיה"
.
בבה אפשטיין שוב על פרשת דרכים. האם לצאת לארצות הברית בסיוע הדוד לזר או להישאר בשוודיה ולהמשיך את לימודיה באוניברסיטה, את הקשר עם החבר שהכירה? היא בוחרת באפשרות הראשונה אף שסיכוייה אינם מזהירים. בארצות הברית עדיין תקפות מכסות ההגירה של 1921 ו־1924. בקשתה הראשונה של בבה נדחית משום שהדוד לזר - נותן חסותה - לא מצליח להוכיח איתנות כלכלית, את יכולתו לדאוג לה, שלא תיפול למעמסה על הממשל. בפעם השנייה הוא מוסיף עוד "ספונסר", ובבה מוזמנת לראיון בקונסוליה האמריקאית בשטוקהולם. "שאלו אם אני מכירה את האנשים האלה. פחדתי לומר 'כן' ופחדתי לומר 'לא'. בסוף מלמלתי: 'הם קרובים שלי'".

ב־16 בספטמבר 1946, מסיפון "דרוטנינגהולם" השוודית היא משקיפה אל גורדי השחקים של ניו יורק. חולפת ליד פסל החירות עם שורות הנצח של המשוררת היהודייה אמה לזרוס: "שִלחו אותם אליי, חסרי הבית וסחופי הסער". הדוד לזר וסוניה אשתו ממתינים לה. הם קיבלו אותה בחום, אך היא תיעבה את ברוקלין. "מקום נורא בעיניי, רציתי לחזור מיד לשוודיה". לזר הטוב לא מנסה לכפות עליה את אמריקה. אם היא רוצה בכך שתשוב לאוניברסיטה בשטוקהולם, הוא יממן את לימודיה. אבל ב־1947 לי מגיע לעיר.

אליאס לי לבנטל נולד במלאווה שבפולין, אך לפני המלחמה, בשנת 1932, היגר עם משפחתו למקסיקו. עתה בא לביקור בניו יורק בחברת הוריו, פוגש את בבה ולאחר שובו למקסיקו סיטי הם ממשיכים להתכתב. ב־5 באוגוסט 1948 הם מתחתנים בסן אנטוניו שבטקסס ועוברים למקסיקו. כעבור שנה לי מתקבל לתואר שני בהנדסה כימית באוניברסיטת דרום קליפורניה. הזוג הצעיר מתמקם בלוס אנג'לס. לבכורתם קראו מרי, לאחיה מייקל. מרדכי שמעון בשמו העברי. הם ממשיכים להקפיד על קרבה הדוקה עם הדוד לזר מניו יורק. כל שנה אירחו בקליפורניה אותו ואת סוניה לפחות לחודש. "אין לי מילים לתאר את המקום שתפס בחיי", כתבה כשהדוד הלך לעולמו, בן 93. "הוא היה לי לאבא ואולי אף יותר. מעולם לא כפה עליי לעשות את שלא רציתי. כאדם, כ'למ"ד ו"וניק', כך נזכור אותו".

היא הייתה "למ"ד ו"וניקית" בזכות עצמה. כעובדת סוציאלית נתנה את נשמתה ליהודים שהיגרו מברית המועצות. את התואר השלימה בגיל 60 באוניברסיטת אנטיוכיה שבסנטה ברברה. בנה מייקל, שסיים יום לפניה, הביא לטקס את גלימת הבוגרים שלו והתעטף בה עם אמו. "חוויה מיוחדת במינה", אמר לי בשיחה מקליפורניה.

איזה סוג של אם עשתה ממנה השואה?
"היו בה מורא וזעם. וגם הרבה אהבה, אך הפחד ניהל רבות מהחלטותיה".

אתה יכול לתת דוגמה להחלטה כזאת?
"איני זוכר החלטה מסוימת. זאת הייתה בעיקר הדרך שבה ראתה את העולם. את האנשים האחרים. את הלא־יהודים. מאוד חשדה בהם".

קווים לאישיותה?
"מאוד אינטליגנטית, מאוד דואגת, המשפחה הייתה הדבר הכי חשוב בחייה".

לאורך כל הראיון ל־UCLA ולמוזיאון השואה בוושינגטון שמעתי אותה מדברת בטון אחיד. מקצבו של הגורל עלה מדבריה. סוליות מגפי העור על האספלט של וילנה. היא נעלה את משפטיה. לא הניחה להתרגשות לקטוע את השטף. כשהעזו העיניים להיעצם, או הלחיים להתכרכם, קראה אותן לסדר. עיצבה מחדש את הבעתה העניינית וחזרה אל הסיפור. היא נשאלה אילו מחשבות מעסיקות אותה כיום. "אני חושבת לעתים קרובות מאוד על אבי ועל אמי", השיבה, "אני מצטערת שאבי לא פילס לנו דרך לברוח. ואולי לא הייתה לו אפשרות. היינו עיוורים". ולאחר כמה שניות התוודתה: "איני יודעת מה לומר עוד", ושבה אל אמא מצדה האחד ואל אבא מהצד האחר. כמו אז, כשהאכילו אותה בווילנה. "אני מנסה לשרטט את דמותם וזה קשה לי. הכל מתחיל להימחק. אני חושבת איך עזבו את עולמנו וזה קורע אותי, יש לי את הסיוטים שלי".

מכורה לסיוטיה, חזרה כמה פעמים לווילנה. הפעם הראשונה הייתה ב־1979, כשהעיר הייתה עדיין בברית המועצות. ולפני כ־30 שנה שוב, עם מייקל ואשתו שרון. ולפני 15 שנה שוב - במעין נסיעת סוף מסלול תופת - עם לי, הבת מרי, מייקל, שרון והנכדים. "הוריי היו באמצע שנות ה־80 לחייהם ועדיין יכלו ללכת", מסביר מייקל, "ילדיי היו בני 8 ו־11, בוגרים דיים לחוויה כזאת". הם הלכו למקום הולדתה, לגטו, לחוות המסתור שהצילה את חייה, ליער השחור בפונאר. כשנולדה, הייתה וילנה חלק מפולין ובבה גדלה בפולנית וביידיש. עתה דיברו כולם ליטאית והרבה לא הבינה.

איך היה המפגש שמעבר למילים?
מייקל: "חוץ מבכמה חברים שנותרו לה מאז, חשדה בכל אחד. אלה היו מפגשים טעונים של ביקור לא ידידותי".

בימיה האחרונים הייתה המשפחה כל העת לצדה. "כולנו גרנו קרוב, במערב לוס אנג'לס", מספר לי מייקל. בלילה האחרון לא היה איתה, כי חשב להגיע למחרת בבוקר. "במובן מסוים זה הרס אותי, אבל הייתה בזה גם מעין נחמה". בתו, שהייתה במחנה קיץ יהודי מחוץ לעיר, ניסתה להתקשר לבית סבתא ולא הצליחה. בסוף צלצלה אליו הביתה והוא חיבר בין שתיהן. "לו הייתי מחוץ לבית, בתי לא הייתה מדברת שיחה אחרונה עם אמי". בבה לבנטל (אפשטיין) הלכה לעולמה ב־17 ביולי 2012, שבעה שבועות לפני בעלה, לי. "הדבר המרתק ביותר ביומן שלה", כתב נכדה נוח, בנו של מייקל, "שהתיר לי לראות בתוך האישה הזקנה שהכרתי את הילדה הקטנה שכתבה אותו".

סבתו מתה כשהיה בן 18 ומעולם לא ידע את הסיפור שלה. אפילו לא את תאריך לידתה. תמיד סיפרה שנולדה בדצמבר 1923, אך מהביוגרפיה עולה שנולדה כשנה וחצי קודם לכן. מקריאת הדברים למד על שירותו הצבאי של אביה, על דתיותו העמוקה של סבא שלה, על כך שחשה נאהבת אך לא מובנת בקרב בני משפחתה. זה התיישב עם האישה שהכיר אך גם הבהיר באיזו קלות אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור הלא נכון. טועים להאמין שבגלל היכרותנו עם האדם כפי שהוא עתה, אנחנו גם יודעים איך היה תמיד. "קיבלתי את הביוגרפיה הזאת כמתנה", הוא אומר. כל עמוד שהפך קיפל בתוכו מבט אחר. "הלוואי והייתי יכול לדבר עם סבתי לא בתור האדם שיצא מהמלחמה אלא בתור האדם שהייתה לפניה".

אפוף בכל המחשבות האלה כתב את שירו:
"וילנה, כמו שאני רואה אותה, נולדה ממילים
ילדה מדברת
ומקולה
מגיעה רוח קלה,
רוחשת בעלים ובפרחים
בחורף
שלגים רכים מקמטים את האוויר
וצחוקם של ילדים
על מגלשיים צרים מרפרף בין העצים
ממריא אל כחול חיוורייני"
(מאנגלית: גילי חיימוביץ)

צפה בראיון עם בבה אפשטיין