זכריה צ'סנו

נותרנו לבד בחיים

מחנה הפּיונֵרים, שאליו נשלחתי עקב הצטיינות בלימודים, נמצא בעיירת הנופש דרוּסקִינִינְקָאי. לידו זרם נהר הנייֵמָן שחלף גם בסמוך לביתי. קרה אם כך שאני לא באמת עוזב את הבית, והפרידה מהוריי הייתה נוחה ורגועה. כלום יכולתי לחשוב שאני נפרד מהם לתמיד, שלעולם לא אראה עוד את האנשים היקרים והקרובים לי מכול? כעבור שבוע פרצה המלחמה. ועמה פרצה גם שאלה גורלית אל דרוסקינינקאי השלווה, דרוסקינינקאי שטופת ריח האורנים וניחוחות העשבים השונים. היא פרצה עם רעמם של מטוסי ההפצצה הנושאים צלבים שחורים על כנפיהם. השאלה הייתה: איך להציל את הילדים? כאשר מנהל המחנה, סטָסִיס סווִידֶרסקִיס, שמע על פרוץ המלחמה, הוא לא נבהל ולא נתקף חרדה. רק מחשבה אחת ניקרה במוחו: עלי להוציא את הילדים, להחזיר אותם חיים ושלמים אל הוריהם.

כן, היה זה ממש מה שחשב באותם רגעים בהם הלך אל הנהלת הרכבת כדי לדרוש רכבת לווילנה. שם אמרו לו: "לאן אתה מתכנן לצאת? על חמישים האלף שהוגלו לסיביר על ידי השלטון הסובייטי, אתה רוצה להוסיף גם שלוש מאות ילדים?". "לא!" ענה סווידרסקיס "אני רק רוצה להחזיר אותם להוריהם. האחריות היא עלי".

אני כותב זאת על סמך עדותו שלו. על הקורות באותו יום נוראי הוא סיפר לי כבר ביושבו בדירתי שבירושלים, כאשר הגיע לארץ כאורח כבוד, חסיד אומות עולם שהוזמן לחגיגות היובל של המדינה היהודית.

מנהל התחנה בדרוסקינינקאי הקשיב לו ואמר "אני מוכן לעזור לך, אלא ש... הנהג מסרב לנסוע. נסה לשכנע אותו". וסטסיס ניסה. הוא הושיט לנהג הקטר צרור מפתחות למחסני המחנה (אשר הכילו מצרכי מזון ועוד), ואמר "אתה יכול לקחת את כל מה שאתה רוצה, אם רק תוציא את הילדים". הנהג לא עמד בפיתוי והסכים.

לא עלינו על הרכבת בתחנה, אלא במקום שסוכם עליו, היה זה מקום באמצע המסילה, אליו פילסנו דרך ביער. סווידרקסיס, שהיה אדם חזק מאד מבחינה פיזית, נשא על ידיו ילדה קטנה. יחד איתנו עלו על הקרון גם עובדים של מחנה הפיונרים, מחנכים. בדרך עצרה הרכבת מספר פעמים עקב צפירת הסירנות של ההתרעה האווירית. הילדים היו מנתרים מן הקרונות בתפזורת ומתחבאים בתוך העשב. האסים הגרמניים ראו במי הם יורים, אך הדבר לא הפריע להם.

בקושי הגענו אל וילנה, בירת ליטא הסובייטית. כאן התחיל הלא יתואר. המוני מתפנים הסתערו על הרכבת – בעיקר בני משפחות של אנשי צבא, של פעילי מפלגה וכמובן שגם יהודים. הקרונות כבר היו עמוסים לעייפה, והזרם האנושי לא נחלש כהוא זה. באותן הדקות ספגה תחנת הרכבת הווילנאית הפגזה אכזרית והנהג שלנו, בניסיונו לצאת מהאש, פרץ קדימה במלוא הקיטור. אפשר לתאר מה הייתה מידת החרדה – שלי ושל יתר הילדים! פרצנו קדימה, לעבר הלא נודע, וזאת מבלי שנתראה אפילו עם הורינו. איפה הם? הם חיים? סטסיס סווידרקסיס הרגיע אותנו כמיטב יכולתו – היה זה שקר של גאולה – וסיפר שהורינו יודעו על למקום הימצאנו ויחכו לנו במוסקבה.

עכשיו קצת על "מסע החיים" עצמו, אשר התחיל בדרוסקינינקאי. איש לא תהה אז מה יהיה היעד הסופי. המחשבות של כולנו היו מכוונות לעמידה בתלאות הדרך. באשר אלי, אני כבר בטח שלא התעניינתי בכלום: שכבתי עם חום כבד, חגור ברצועות אל המדף העליון כדי לא ליפול ממנו. חליתי ולא הגבתי לכלום.

מצבם של האחרים לא היה קל בהרבה. הם שכבו למטה, בדוחק ומחנק איומים, סובלים מרעב ומצמא. רק בעיר טוּלָה, לאחר כמה יממות של מסע, הופיעו לראשונה אנשים בחלוקים לבנים. אני מניח שהיו אלה נציגי הצלב האדום. אז גם חילקו לילדים את ההקצבה הראשונה שלנו – בקבוק חלב ולחמניה לכל אחד. בין המגיעים היה רופא, אשר בדק אותי וקבע כי אני חולה בחצבת חמורה. אנשים כלשהם שמו אותי על אלונקה והוציאו אותי אל הרציף. " תכף יגיע לפה אמבולנס וייקח אותך לבית חולים", נאמר לי.

אלא שיש כנראה אלוהים ליהודים, והוא שמר עלי. לגמרי במקרה עברה שם שכנתנו לבניין לשעבר, גברת יוּדֵלֵבִיץ', שנסעה באותה הרכבת יחד עם בעלה ושני בניה – דוד ויוסיף. היא זיהתה אותי, ביררה ממני במה מדובר והורתה לי בטון מצווה: "תאסוף את כל הכוח שלך ותחזור מיד אל הקרון. הרכבת לא תחכה עד שישחררו אותך מבית החולים. וכשתשתחרר – לאן תלך? הרי אין לך לא כסף, לא מסמכים, לא את שפת המקום. יש מלחמה ולאף אחד לא יהיה אכפת ממך". צייתּי ושבתי לקרון. היה זה פשוט נס. ... עשרה ימים ארוכים ומתמשכים אשר עברו ברעב, בדוחק, בתת-תברואה, הגיעו אל קצם. והנה לנוכח עינינו הבהיקו פני המים של נהר רחב ידיים – רחב יותר מנהר הניימן. התחלתי כבר להתאושש ולקלוט מי אני ומה קורה איתי. על לוח הזיכרון החלו להיבנות שמות חדשים שזה מקרוב באו. העיר סַרַאפּוּל שעל נהר הקָאמָה באוּדמוּרטִיָה – מנקודה זו החלה תקופת שהותי כמפונה, תקופה שנמשכה שלוש וחצי שנים.

משהגענו אל יעדנו, מוקם מחנה הפיונרים הנייד שלנו באתר נופש שהתרוקן, אבל עד מהרה הועברנו למיקום קבע (כפי שנאמר לנו) – אל הכפר שַרקַנִי. כאן גילינו כולנו מה כבדה היא המצוקה. המחסור באוכל היה קטסטרופאלי, ועקב החוסר בויטמינים הרבה ילדים נחלשו כל כך שחלו בפורונקולוזיס ובצפדינה. לכל זה התווספה גם מכת הכינים, והפחד מן ההבנה שאנחנו עומדים להתעמת בחורף הקשה של האוראל ללא ביגוד חם.

כאן נחלצו לעזרתנו מפונים אחרים – ממשלת ליטא הסובייטית אשר התמקמה עכשיו במוסקבה. הם הצליחו להשיג את העברת הילדים (שרובם המכריע הורכב, בל נשכח, מאזרחים צעירים בני הלאום הליטאי), אל הכפר דֵבֵּסִי שעמד על חוף נהר הצֵ'פֵּץ הזורם אל הוויַאטקָה. כאן, הודות לאותה התערבות מן הדרגים העליונים, כבר נוצרו עבורנו תנאי מחיה אחרים לגמרי. העבירו אותנו, כפי שהיו אומרים אז, לקבלת שירות של בית הבראה. פשר הדבר היה שכעת קיבל כל אחד מאיתנו 600 גרם לחם ליום (במקום ה-200 שקיבלנו קודם והיינו מחלקים לשלוש מנות, אוספים בזהירות את הפירורים), ובנוסף – מעט שמן צמחי וסוכר. לא פחות חשוב מכך היה שבית הילדים אליו הוסב מחנה הפיונרים פיתח משק בית צמוד.

גם בעניין הלימודים צלחה דרכנו. בבית הילדים נפתח בית ספר ליטאי. בית הספר היה מקיף, כלומר כלל את כל שכבות ההוראה. אני נזכר תוך הכרת תודה במוריי מאותן השנים. כל אחד מהם הגיע בדרכו שלו אל אותו כפר אודמורטי ששמו לא אמר להם כלום לפני כן, אך יחדיו הם הרכיבו צוות חינוכי נפלא

בקיץ של 1944, החלו משדרי משרד המידע הסובייטי להשמיע דרך ה"צלחות השחורות" (אנשים מהדור שלי זוכרים את אותם מקלטי רדיו פרימיטיביים נתלים של תקופת המלחמה) שמות של מקומות יישוב ליטאיים. קו החזית נע אל עבר הגבול המערבי. ההנהלה חילקה לכולנו דפים לבנים ומעטפות עם בולים מודבקים והורתה לשלוח מכתב הביתה, לכתובת המגורים הקודמת. כעבור זמן מה החלו בני כיתתי לקבל מכתבי תשובה, ואיתם גם חבילות מצורפות – עם בשר מעושן ועוד מיני מטעמים. יש לתת להם את התודה המגיעה להם – הם לא קימצו כלל, וחלקו עמנו בשמחה את המתנות. כל הילדים היהודים, ללא יוצא מן הכלל, קיבלנו את מכתבינו בחזרה, ועליהם החותמות "הנמען עזב". משמעות הדבר הייתה בשורה בדבר מותם של קרובינו. רק אז הרגשתי לראשונה את מלוא משקלה של הטרגדיה שפקדה את עמי.

אך לא נכנעתי. ביקשתי עוד דף נייר וכתבתי מכתב אל רופא ילדים בעל שם בקַאוּנַאס, פרופסור מָטוּליָאוויצ'וּס. מאחר ואת כתובתו לא ידעתי, כמובן, המצאתי דרך מקורית להעברת המכתב. רשמתי עליו באותיות גדולות "לרופא הילדים הטוב ביותר של העיר קאונאס, ד"ר מטוליאוויצ'וס" ומתחת רשמתי הערה "עובדי דואר נכבדים! יש לי בקשה גדולה אליכם – למצוא את הכתובת של האדם הזה ולמסור לו את המכתב שלי". ושוו בנפשכם – זה עבד. המכתב הגיע לנמען וקיבלתי עליו תשובה. הדוקטור שכנע אותי בחום לא לאבד תקווה. הוא סיפר כי אחדים ממטופליו לשעבר, היהודים אשר הסתתרו היכן שהוא בעת הכיבוש, שבים עכשיו העירה. כל עוד אין ידיעות פרטניות על מותם של קרוביי, צריך לקוות. להאמין ולחכות.

בינתיים הלך וקרב מועד שיבתנו הביתה. את דבסי עזבנו בשלהי הסתיו של 1944. קֶז, תחנת הרכבת הקרובה ביותר הייתה מרוחקת מאיתנו כשלושים קילומטר – מרחק שאותו צלחנו במזחלות. לקח לנו כמעט חודש להגיע הביתה – המלחמה עוד נמשכה, וכל הזמן עיכבו אותנו כדי לאפשר מעבר של רכבות שייעודן צבאי או רפואי בניגוד לילדים הליטאיים שזינקו אל הוריהם בקריאות צהלה, לנו, הילדים היהודים, חיכה רק אדם אחד ברציף הרכבת בווילנה. היה זה יוֹנַאס שָאלקַאוּסקַס, לשעבר מנהל בית הספר שלנו בדבסי, שהפך מאוחר יותר לממלא מקום קומיסר החינוך של ליטא. בו במקום הוא ארגן לנו מסמכים משוחזרים, שלא היו לאף אחד מאתנו. חילקו לנו תלושי מזון לחודש מראש, בגדים להחלפה וכסף מזומן. נאום הפרידה של שאלקאוסקס היה קצר, אבל מאד רציני: "יקיריי", פתח ואמר, "נותרתם לבדכם בחיים. אתם יכולים לסמוך רק על עצמכם ועל תמיכה של אנשים טובים. עזרו איש לרעהו, אל תאמרו נואש. הנורא מכל נמצא מאחוריכם, כעת חשבו על העתיד. צרו אותו במו ידיכם"

בהתחילי ליישם את מצוותו לחיים, עליתי על רכבת שהובילה אל קאונאס. מהתחנה הלכתי לדירתנו שלפני המלחמה. שם התגוררו כעת שכנים, אשר עברו אליה מתוך דירת קרקע-מרתף שלהם. השכנים קיבלו אותי, הושיבו אותי אל השולחן, האכילו, ורק אחר כך סיפרו לי על אשר עלה בגורל ההורים – כל מה שידעו וזכרו. מיד לאחר ההודעה על תחילת המלחמה התקשרו אבא ואמא טלפונית עם דרוסקינינקאי. משנאמר להם שמחנה הפיונרים פונה, החליטו לברוח – תחילה אל וילנה, כדי לנסות לחבור שם איתי או עם אחי הגדול. אך כשהגיעו לווילנה, העיר הייתה כבר בידי הגרמנים.

את מה שקרה להם גיליתי כמה שנים לאחר מכן, מפי אנשים ששרדו בנס את גטו וילנה. אכן, כאן אין מקום לספקות – אמי אסתר-לאה ואבי משה, יהי זכרם ברוך, נורו למוות יחד עם עוד אלפי יהודים בפָּנֵרַאי (פּוֹנָאר) – אשר בפרברי וילנה, אותו בחרו הנאצים כאתר להשמדה של קורבנות חפים מפשע. הם עזבו את חייהם תוך שהם אוחזים בתקווה שאני הועברתי לרוסיה יחד עם מחנה הפיונרים, אך בלי לדעת דבר על גורלו של בנם הבכור אלכסנדר, שהיה עגום ביותר.

הדבר התברר לי בשנת 1946, כתוצאה מפגישה מקרית. ניסיתי להתקבל לפקולטה לפיזיקה ומתמטיקה של אוניברסיטת וילנה. נכנסתי להגיש את מסמכי, ופתאום זינק עלי איזה אדם, הציג את עצמו וביקש לברר את שם המשפחה שלי. אני, המום מהמתקפה הפתאומית, עונה "אני – צ'סנו". "צ'סנו? לא יכול להיות! הרי הרגו אותך, במו עיניי ראיתי!". מיד חשבתי על אחי – היינו דומים מאד מבחינה חיצונית. לאחר מספר דקות הכל התברר. אכן מדובר היה באחי, והאיש שטעה בינינו היה פולני בשם זַרֶמבָּה, איתו עבדתי עוד שנים רבות לאחר מכן במנהלה של האוניברסיטה.

ביום הראשון למלחמה נכנס אחי אלכסנדר אל הדקנט כדי להוציא משם את המסמכים שלו: ייתכן שהוא חשב שהם יכולים לתת לו איזשהו סיכוי לשרוד. אלא ששם הוא נקלע מיד לשדה הראייה של "לבני הרצועה" שנקראו כך בגלל רצועות השרוול הלבנות שלבשו, מעוטרות באותיות LAF ("חזית האקטיביסטים הליטאית") . באותו היום שיספו אותם רשעים מספר יהודים בעזרת אתי חפירה. אחי היה ביניהם.

מתוך אתר Lost Childhood