מוטקה זיידל

מרדכי (מוטל) זיידל, היה אחד מקבוצה של 84 אסירים ממחנה הריכוז שטוטהוף שבפולין, שעליהם הטיל המשטר הנאצי משימה נוראה שריפת עשרות אלפי הגופות בבורות המוות ביער פונאר שליד וילנה, בירת ליטא, שהחלה בסוף שנת 1943 עם התקדמות צבא רוסיה, כדי להשמיד את העדויות לזוועה שהתחוללה במקום. היום (רביעי) פורסם כי אותרה מנהרת בריחה שחפרו האסירים, בעזרת בדיקה בטכנולוגיית צילום חודרת קרקע. המשימה נחלקה לכמה שלבים, והאסירים עבדו בקבוצות: קבוצה אחת הוציאה את הגופות מהבורות, השנייה עקרה את שיני המתים, השלישית חטבה עצים, הרביעית סידרה את העצים, החמישית הייתה אחראית לשריפה, והשישית ריסקה את העצמות שנותרו לאחר השריפה וסיננה את האבקה במסננות גדולות.

המשימה נחלקה לכמה שלבים. "זה היה נורא. אני רואה את האש, אני רואה את כל זה. העם שלנו נשרף. רק אלוהים יודע באיזה מצב אנחנו היינו".

בשנת 2005 העיד זיידל בפני צוות של מוזיאון "יד ושם" על עבודתו בפונאר. "אחרי חיסול גטו וילנה הגענו לפונאר. אמרו לנו לחתוך עצים, לא ידענו בשביל מה. בא מפקד המחנה ואמר לנו שאנחנו ניגשים לעבודה. שמו לנו על הרגליים שרשראות ולקחו אותנו ישר לבור", סיפר. "העבודה שלנו הייתה להוציא את הקורבנות מהבורות, לשים על המשרפות ולשרוף אותן. אנשים נשברו והתחילו לבכות. נתנו לנו מכות נוראות". זיידל סיפר שהוא והאסירים האחרים ספרו את הגופות שהיו באחד הבורות, וגילו שמספרן עומד על 25 אלף. "היו שם אנשים שזיהו את הקרובים שלהם, את הנשים שלהם - לפי הבגדים ולפי תמונות שמצאנו שם", תיאר. זיידל הסביר שהיה כלי ששימש להוצאת הגופות מהבורות. "היו מכשירים עם ווים. היית צריך לקחת את השפיץ, הוו, לתקוע בתוך הגוף ולהוציא אותן". לדבריו, הגופות סודרו זו לצד זו, ובכל פעם הציתו את האש כשבמשרפה היו כ-300 גופות. "זה היה נורא. אני רואה את האש, אני רואה את כל זה. העם שלנו נשרף. רק אלוהים יודע באיזה מצב אנחנו היינו", אמר בעצב. "קיבלנו מכות נוראות". 

בשעות הלילה הוחזקו האסירים בתוך בור עמוק, וביום עבדו בפתיחת קברי האחים ושריפת הגופות. חודש לאחר שזיידל הגיע לאתר ההשמדה, העלה אחד האסירים רעיון לחפור מנהרת מילוט. הצעתו התקבלה והעובדים, שידעו כי עם סיום עבודתם יירצחו גם הם, חפרו מנהרה באורך כ-35 מטרים שהוליכה מן הבור שבו שהו בלילה אל מעבר לגדרות. בתום עבודה מאומצת שנמשכה כשלושה חודשים, בליל ה- 15 באפריל 1944, ניסרו בעזרת פצירה את הכבלים שעל רגליהם וכ-20 מהם יצאו דרך המנהרה. הגרמנים גילו את הבריחה, ירו לעבר האסירים בזמן מנוסתם ורק 12 מהם נותרו בחיים. הם חברו לפרטיזנים שעסקו במיקוש מסילות רכבת ופעלו למען שחרור וילנה מידי הנאצים. ואולם, בתום המלחמה זיידל הבין כי הוא נותר לבדו בעולם. "כבר לא הייתה לי משפחה. ידעתי שאני שרפתי אותה בפונאר", סיפר בעדותו. "אני לא השתחררתי מפונאר. אני רואה את זה כל יום. לילה, לילה בא אליי פונאר". בשנת 2005 הדליק זיידל משואה בטקס המרכזי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, שמתקיים מדי שנה ביד ושם.

אחרי עשרות שנים של חיפושים אותרה ביער פונאר שבליטא מנהרת הבריחה, שבאמצעותה הצליחו כמה מאסירי מחנה הריכוז שטוטהוף לברוח מהנאצים ולהישאר בחיים. בעבר נאספו עדויות רבות לקיומה של המנהרה, אולם רק עכשיו, 71 שנים לאחר ששוחרר מחנה הריכוז על ידי הצבא האדום, היא נמצאה.

הנאצים הוציאו עשרות אלפים להורג מחודש יולי 1941 ביער פונאר שבליטא. על פי הערכות, במקום נרצחו בין 70 אלף למאה אלף בני אדם, רובם המכריע יהודים, אולם בין אלו שנטבחו היו גם צוענים, שבויי מלחמה ומתנגדי משטר. בעת נסיגת הכוחות הגרמניים מחזית המזרח, הוקמה בשנת 1943 יחידה מיוחדת שתפקידה היה לטשטש עקבות מביצוע פעולות זוועה של ההשמדה ההמונית. ביער פונאר הוטלה המשימה על קבוצת עבודה מיוחדת שהורכבה מ-80 אסירים יהודים שהובאו ממחנה הריכוז שטוטהוף בפולין.

בשעות הלילה הוחזקו האסירים בתוך בור עמוק ובמהלך היום הם עבדו בפתיחת קברי האחים, הוצאת הגופות, סידורן בערמות ושרפתן, וזאת בעת שרגליהם כבולות בשרשראות ברזל. העובדים, שידעו היטב שעם סיום עבודתם הם יוצאו להורג, הצליחו לחפור מנהרה באורך של 35 מטרים, שהוליכה מן הבור אל מעבר לגדרות המחנה.

ב-19 באפריל 1944, בתום עבודה מאומצת שנמשכה שלושה חודשים, ניתנה הפקודה והחלה הבריחה. האסירים ניסרו בפצירה את הכבלים שעל רגליהם ו-40 מהם ברחו דרך המנהרה. רובם המכריע נתפסו ונרצחו ביריות על ידי הנאצים, אולם 11 מתוכם הצליחו להימלט, לחבור אל הפרטיזנים ולשרוד במלחמה. אותם שורדים סיפרו את סיפורה של המנהרה שהצילה את חייהם.

פונאר נצרבה בתודעה הישראלית גם באמצעות שירו של המשורר שמרק'ה (שמריהו) קצ'רגינסקי. בהמשך תורגם השיר לעברית על ידי המשורר אברהם שלונסקי ששרה חווה אלברשטיין: "שקט, שקט, בני נחרישה! כאן צומחים קברים, השונאים אותם נטעו, פה מעברים. אל פונאר דרכים יובילו, דרך אין לחזור, לבלי שוב הלך לו אבא, ועמו האור".

מאז מלחמת העולם השנייה לא נודע מיקומה של מנהרת הבריחה, וזאת על-אף כמה ניסיונות שנעשו לגלות אותה בעבר. כעת, בשיטה חדשנית של דימות תת-קרקעי, שנעשתה על ידי ד"ר יוחנן (ג'ון) זליגמן מרשות העתיקות בישראל, פרופ' ריצ'רד פרוינד מאוניברסיטת הרטפורד בארה"ב, המוזיאון הלאומי היהודי ע"ש הגאון מווילנה, וחברת הסרטים האמריקנית PBS Series Nova, התגלתה מנהרת הבריחה ליד הבור שבו הוחזקו האסירים. בכוונת החוקרים לחזור אליה בשבועות הקרובים כדי להפוך אותה לאתר זיכרון ליהודי וילנה והסביבה.

"כישראלי שאבותיו הגיעו מליטא, התרגשתי עד דמעות ברגע הגילוי של המנהרה", אמר ד"ר זליגמן. "זוהי עדות נוגעת ללב, לניצחון התקווה על הייאוש. חפירתה וחשיפתה של המנהרה תאפשר לנו להציג לא רק את זוועת השואה, אלא גם את התקווה לחיים".

שרת התרבות והספורט מירי רגב הממונה על רשות העתיקות: "אני מברכת את הרשות על שיתוף פעולה בינלאומי יוצא דופן, שיאפשר לנו להפוך סיפור למציאות. הגילוי המרגש והחשוב של מנהרת האסירים הוא עוד הוכחה ניצחת נגד מכחישי השואה. הפיתוחים הטכנולוגיים, שמאפשרים לעם היהודי לחשוף עוד ועוד סיפורי גבורה שהנאצים ניסו לטייח, הם רווח והישג לאנושות כולה".

אסיר שנמלט דרך המנהרה שהתגלתה בפונאר: "שרפתי את המשפחה שלי"  / אלי אשכנזי/ אתר וואלה