ראיטה וולפרט לסוכין
Rieta Volpertaiteú B-84
נולדתי ב-6 בדצמבר 1934. אבי, דוד וולפרט, היה עורך דין ידוע. אמי, אידה גורביץ'-וולפרט, הייתה פסנתרנית מפורסמת; שניהם היו אנשים עסוקים מאוד. אבא בילה את רוב זמנו בבתי המשפט או בפרקטיקה הפרטית המשגשגת שלו ואמי בקונסרבטוריום או בקונצרטים. אני זוכרת שאבי נהג לאכול את ארוחת הצהריים שלו בחופזה, מה שגרם לאמי לאי שביעות רצון רבה. במקרים הנדירים שבהם היה פנוי, הוא היה לוקח אותי לטיול שמאוד אהבתי. אמא הייתה אישה מקסימה: חמה, שמחה ואינטליגנטית, תמיד מוקפת בהרבה חברים.ביליתי את רוב זמני עם המטפלת שלי, אלנה גריגוריבנה כלופינה (כלופינאיטה). היא סיימה את לימודיה ב"מכון לנשים צעירות מכובדות" בסנט פטרסבורג, שם הוכשרו אומנות מוסמכות ביותר. היא הגיעה כשהייתי בת חודשיים ונשארה איתי שנים.כשגדלתי, גברת צרפתייה מפריז הוזמנה לגור איתנו. מאז אני דוברת צרפתית שוטפת. במשפחתנו הוריי דיברו בדרך כלל בגרמנית; האחים והאחיות של אבא גרו בגרמניה ואמי סיימה את לימודיה בקונסרבטוריום של ברלין. כולנו דיברנו רוסית וליטאית שוטפת גם כן. בגיל 5 התחלתי לקחת שיעורי פסנתר והצלחתי בהם מאוד.
לא למדתי בבית ספר רגיל, התחנכתי בבית. הייתי ילדה די מפונקת, וקיבלתי כל מה שאפשר לדמיין. גרנו בדירה גדולה ויפה. היינו משפחה יהודית חילונית, אבל כן חגגנו את פסח, וגם ציינו את יום הכיפורים.אני זוכרת ששיחקתי בגן ופתאום היה הרבה רעש משדרת לאיסבס. רצנו להסתכל. הייתה מהומה עצומה. טנקים התגלגלו לשדרה כשחיילים רוסים מחייכים עליהם. אנשים בקהל, ביניהם ליטאים רבים, משני עברי השדרה הריעו, מחאו כפיים והשליכו פרחים. עד מהרה אזלה האספקה בחנויות והסובייטים החלו בגירוש ה'בורגנים' לסיביר. אני זוכרת ערב אחד טנדר עצר מחוץ לכניסה לבניין שלנו וכל משפחתו של השכן שלנו הובלו בזה אחר זה. ההורים שלי מאוד פחדו שנשלח גם אנחנו לגלות.אני זוכרת איך התחילה המלחמה וקולות ההפצצה הראשונים, וכמה חרדים היו ההורים שלי כשקשר הטלפון נותק. חברנו הטוב, ד"ר דוגובסקי, ניסה להגיע אלינו כדי לקחת את המשפחה שלנו ולברוח, אך הוא לא הצליח ליצור קשר. אז נשארנו בקובנה הכבושה. הימים הראשונים של המלחמה, כשהרוסים עזבו והגרמנים עדיין לא באו, היו המפחידים ביותר. הליטאים שדדו, אנסו ובזזו את היהודים בהמוניהם. חברו של אבא, פרופסור טומנאס, לקח את משפחתנו לביתו על מנת להציל אותנו מזעם ההמון הפראי הזה; בילינו שם כמה שבועות. מאוחר יותר כשהגרמנים החזירו קצת סדר, חזרנו לשהייה קצרה בדירתנו.
אני זוכרת איך הלכנו לגטו. ההורים שלי שמו כמה דברים על כרכרה ועברנו לבית נחמד בסלובודקה באזור שנקרא 'הגטו הגדול'. בהתחלה גרנו לבד, שלושתנו בחדר גדול מאוד. אהבתי את הבית הזה ואת החדר וחשבתי שעברנו, כמו שעשינו בדרך כלל בתקופת הקיץ, לדאצ'ה. יתרה מכך, הפעם כולנו היינו ביחד, לא כמו בשנים קודמות כשזה היינו רק המטפלת שלי ואני. מאוחר יותר באו לגור בחדרנו דודי מישה וולפרט עם אשתו מירה והתאומות בנות ה-6 שלהם, ליוניה וזיניה.החיים בגטו היו ממש הלם עבור ההורים שלי, שחיו בפאר רק כמה חודשים לפני כן. ההורים שלי הצטרפו לחטיבות העבודה ונהגו להביא קצת אוכל. נשארתי לבד בבית ושמחתי לשחק בחופשיות עם עוד המון ילדים ברחובות הגטו; אפילו נהגתי להבריח קצת אוכל מהמשפחה שלנו ולחלוק אותו עם ילדים עניים אחרים.לילה אחד אבי נעצר על ידי שוטר ליטאי. הוא נעלם לכמה ימים; כשהוא חזר הוא היה מלוכלך, רזה ולא מגולח. הוא נקלע למה שנקרא 'אקצית האינטלקטואלים', כאשר כ-500 גברים משכילים רוכזו לביצוע 'עבודה מקצועית'. למעשה הם נלקחו לפורט התשיעי והורו לחפור בור ענק. כולם הבינו שהם חופרים את הקבר של עצמם. בעודם חופרים, ניגש ליטאי לאבי, נראה שהוא היה לקוח שלו, והורה לו לברוח. ואבא שלי לקח את ההזדמנות הזאת. כנראה שרק אבי וד"ר וושצ'ין נמלטו מהאירוע הזה בחיים.
תזמורת הגטו התארגנה, ודודי איזיה רוזנבלום שהיה כנר מוכשר ביותר הצטרף אליה; הוא נהג לקחת אותי לקונצרטים. מאוחר יותר מתו איזיה ובנו ליוליק רוזנבלום בן ה-14 במחנה הריכוז דכאו.
אני זוכרת את הזוועה של 'האקציה הגדולה'. העירו אותנו בחמש בבוקר. הגרמנים נסעו ברחובות והכריזו במגפונים, 'שימו לב, שימו לב! כולם נשארים בבית. כל מי שיופיע ברחובות יירה!’ הגרמנים והשוטרים הליטאים החלו בשיטתיות להוציא אנשים מבתיהם ולהוביל אותם לכיכר הדמוקרטיה. היה כל כך קר וכל כך מזעזע לעמוד שם בכיכר. כל כך פחדתי מהכלבים הגדולים שנובחים עלינו. עמדנו שם משעות הבוקר המוקדמות עד הערב, ובסופו של דבר במהלך ה'סלקציה', נשלחנו לצד הימני. מישה קופלמן, שהיה בן כיתתה לשעבר של אמא, היה כעת ראש המשטרה היהודית. כשהוא ראה אותנו הוא הוביל את המשפחה שלנו לצד שמאל תמורת משפחה אחרת, אותה העביר ימינה.אנשי הצד הימני בילו את הלילה במקום בו היה מה שנקרא "הגטו הקטן" לפני חיסולו. למחרת הובילו אותם לפורט התשיעי שם נורו. רוב קרובינו מצד אמא נספו ב'אקציה הגדולה'. אני זוכרת את הצער של הורי כשחזרו מכיכר הדמוקרטיה; אנשים רבים מהמעגל שלנו נעלמו.
הורי הזמינו את משפחת פינקלשטיין, שלא היה לה מקום מגורים, לעבור לדירה שלנו. כעת היינו אחד-עשר אנשים בחדרנו. גינה הוקצתה לכל דיירי הבניין שלנו; בחלקה הקטנה שלנו אבי גידל עגבניות. זה היה המקור היחיד לויטמינים בארוחות שלנו. מאז אני שונאת עגבניות. שמתי לב שהגברים המבוגרים המקיפים אותי, כולל אבי, נעלמים בערבים. אחר כך נודע לי שהם חופרים מקלט ('מלינה') שבו נתחבא ב'אקציה' הבאה.לקוחותיו הוותיקים של אבא היו מגיעים אליו כדי לקבל ייעוץ משפטי. הם ניסו לשכנע את אבי לברוח מהגטו, אך הוא סירב לעזוב אותנו. לאט לאט היה לנו פחות ופחות אוכל. אני עדיין זוכרת כמה אהבתי מנות מקליפות תפוחי אדמה. אלנה המטפלת שלי לפני המלחמה התחילה להביא לנו אוכל לגדר הגטו. פעם אחת נתפסה על ידי השומרים הגרמנים והוזהרה שבפעם הבאה היא תיכלא. אבל היא המשיכה לעזור למשפחה שלנו. באותה תקופה עבדה כעוזרת בית אצל שני קצינים גרמנים; היא גרה בחדר קטן בדירתם. סוכם שהיא תיקח אותי לגור איתה. השומר הגרמני קיבל שוחד. אני זוכרת בבירור שהוא מפנה לנו את גבו בזמן שהחלקתי מתחת לגדר. אישה ליטאית, שגרה ליד הגדר, נהגה להוביל ילדים מוברחים ליעדם. היא זו שלקחה אותי לאלנה.
הייתי בת 8 כשהופרדתי מההורים שלי. אלנה אמרה לשוטרים שאני אחייניתה. שמות הקצינים הגרמנים היו הנץ הארט ושטקמן; אני זוכרת את הדיוקן של היטלר תלוי בחדר האורחים שלהם. הגרמנים התייחסו אלי טוב מאוד, במיוחד הארט שהיה אדם מאוד אינטליגנטי ונעים. ניגנתי בפסנתר ודיברתי איתו צרפתית שוטפת אז הוא חשד מוקדם מאוד שאני יהודיה. הוא שאל בהתמדה את אלנה אם אני ילדה יהודייה. כן, הייתה תשובתה. אחרי זה הארט התייחס אלי אפילו טוב יותר. בשלב מסוים הוא הציע לקחת אותי להנובר בגרמניה למשפחתו.
זמן קצר לאחר מכן הועבר הארט לשרת בלטביה. נשארנו אצל שטקמן. כשהוא גילה מי אני, הוא נתן לאלנה שבועיים למצוא לי מקלט אחר. היא מצאה אישה שהסכימה להשאיר אותי תמורת תשלום, אבל לא עד שנקבעו סידורים מסוימים.
בינתיים, אלנה החזירה אותי לגטו, עד שהוכנו ניירות מזויפים על שם דנוטה קזלאוסקאיטה. אז התרחשה 'אקצית הילדים'. הלכנו למרתף, שם מאחורי דלת הארון היה חדר סודי. עכשיו הבנתי למה אבי נעלם לעתים קרובות כל כך בערבים: הוא וגברים אחרים חפרו לנו מחסה. במהלך היומיים הנוראים האלה נשארנו בחדר הזה: ההורים שלי היו איתי, ומשפחתו של ד"ר פרצ'יקוביץ עם בנם אליק.
בשלב מסוים נכנסה אישה, בלי לומר מילה היא השאירה לנו תינוק בוכה וברחה. התינוק בכה כל הזמן וכדי להשקיט אותו נאלץ ד"ר פרצ'יקוביץ להזריק לו מורפיום. התינוק נרדם, אך לא לזמן רב, ולכן הזריקות ניתנו מספר פעמים. בשלב מסוים, שמענו שוטר אוקראיני מחוץ לדלת אומר 'יש מישהו שמסתתר שם', ייתכן שהבכי של התינוק משך את תשומת לבו. ובכל זאת איכשהו לא גילו אותנו. התינוק מת בסופו של דבר במחבוא. אמו מעולם לא באה לקחת אותו.
לאחר 'אקצית הילדים' לא יכלו ילדים מתחת לגיל 12 להופיע ברחובות הגטו; השוטרים היו לוכדים אותם ולוקחים אותם משם. אימנו אותי לומר שאני בת 12, ותעודת הלידה שלי שונתה בהתאם.
דודתי אנה (ניוטה) בילינסון עבדה בגטו, שם הכינו פאות. היא לקחה אותי לעבוד שם וארגנה תעודה שמוכיחה שאני עובדת שם. עשיתי שיער לבובות ואפילו הרווחתי קצת אוכל. אני זוכרת שפעם חייל גרמני תפס אותי בצווארון המעיל וצעק, 'בת כמה את!?' 'שתים עשרה וחצי', עניתי והראיתי לו את התעודה הזו. מאוחר יותר הוסתרה ניוטה על ידי ליטאים. מסיבה כלשהי היא החליטה לשנות את מקום המסתור ונהרגה במהלך ניסיון המעבר לשם. לאחר המלחמה, בניה של ניוטה, יעקב ופבל בילינסון, ששירתו בצבא הסובייטי, היו בין קבוצת יהודים שניסו להימלט מברית המועצות. נראה שהיה פרובוקטור שהוביל את הקבוצה למלכודת הק.ג.ב. חלקם נורו, ורובם, כולל פאבל, נעצרו ובילו עשר שנים בסיביר. יעקב הצליח איכשהו לחצות את הגבול לפולין ובהמשך היגר לארה"ב.הועברתי במהירות חזרה למטפלת שלי. שטקמן ראה אותי ושאל למה אני עדיין שם. אלנה הבטיחה לקחת אותי מיד לעיירה הקטנה מאזיקאיי, אם שטקמן יעזור לה לקבל רשות לעבור מקובנה למחוז; הוא סיפק לה אישור ועזבנו את קובנה. המסע שלנו נמשך כמה ימים. חיכינו לרכבת שלנו בשאולאי שם ראיתי הרבה חיילים פצועים מובלים וזה עשה עלי רושם עז.במאזיקאיי גרנו עם מורה, אישה מאוד אמיצה וידידותית בשם יבגניה מוסטייקינה. היו לה שתי בנות משלה, לאימה ותמרה; כולם התייחסו אלי טוב מאוד. בזמן שגרנו שם אחיה של אלנה נעצר, נלקח לכלא בשאולאי ונורה בניסיון לחלץ שבויים.הארט ביקר אותנו כמה פעמים במאזיקאיי, תמיד הביא אוכל ומתנות. הוא עדיין ביקש מאלנה לתת לו לקחת אותי לגרמניה. כשהחזית התקרבה למזייקאיי והרוסים החלו בהפצצות והפגזות, עברנו כולנו לכפר בשם קרומאיצ'איי. אלנה חזרה לקובנה. נראה שאלנה הצילה גם את חייה של בת דודתי ליוניה. אולם אחותה התאומה, זיניה וולפרט, נלקחה במהלך 'אקציית הילדים' והוריהם נספו במחנות הריכוז.החיילים הגרמנים עזרו לנו לחפור מחסה, והתחבאנו שם בזמן ההפצצות. אחד הגרמנים נפצע ומישהו במקלט חבש אותו. פתאום הופיעו רוסים חמושים וצעקו לכולנו 'צאו עם הידיים למעלה.' הילדים שם, כולל אני, התחילו לבכות. כולנו כל כך נבהלנו, במיוחד אחרי שהרוסים ראו את החייל הגרמני בינינו. בהתחלה הם כעסו מאוד, האמינו שאנחנו משתפי פעולה, אבל בסופו של דבר הם נרגעו, עצרו את הגרמני ושחררו את השאר. בשנת 1945 הופיעה אלנה בקרומאיצ'איי ולקחה אותי לקובנה. שאלתי אותה על ההורים שלי והיא אמרה לי שהם נשלחו למחנות. אלנה הייתה עדה לגירוש כשהורי הובלו מהגטו. כשהם עזבו, הם הצליחו להצביע בפני אלנה על המקום שבו החביאו את כספם ותכשיטיהם. רוב חפצי הערך המוסתרים נעלמו, אבל חלקם אלנה מצאה והצליחה לפרנס אותנו.כשהחברה הכי טובה של אמא, מאשה גוקהייט, חזרה מרוסיה היא מצאה אותי ובמשך זמן מה גרנו איתה בווילנה. מאוחר יותר אספו אותי קרובי, סשה וורה רוזנבלום, ואני גדלתי בביתם יחד עם בת דודתי אלה, שאני מחשיבה כאחותי. אלנה הפכה לאומנת בביתו של אנטנאס סנצ'קוס, ראש המפלגה הקומוניסטית הליטאית.אמא של אליק פרץ היא שסיפרה לי שההורים שלי לא שרדו. אמא נורתה בשטטהוף ואבי, למרות ששוחרר מדכאו, מת בדרכו הביתה. קבוצה של אסירים משוחררים מצאה קופסאות מזון. הם הורעבו ועכשיו זללו את האוכל הזה, אבל גופם לא יכול היה לשאת אותו לאחר תקופה כה ארוכה של רעב.מכיוון שלא למדתי בבית הספר לפני המלחמה ובמהלכה, היה פער עצום בהשכלתי. למרות שדיברתי מספר שפות, לא ידעתי לקרוא או לכתוב. כשבא בן דודי, אלכסנדר (וווה) רוזנבלום, עורך דין, מרוסיה והתחיל להתכתב איתי, לא יכולתי לקרוא את מכתביו. בסופו של דבר סיימתי את התיכון ואת הקונסרבטוריון בווילנה וקיבלתי תואר שני בקונסרבטוריון של מוסקבה. לאחר סיום לימודיי נשלחתי ללמד בשאולאי. אלנה באה לגור איתי.כשביקשתי אישור לעלות לישראל, נקראתי לק.ג.ב ושאלו אותי איך אני יכולה לעזוב את אלנה שהקדישה לי את חייה? התשובה שלי הייתה, 'אנחנו הולכות לישראל ביחד'. לאחר מספר איומים וסירובים קיבלנו שתינו אשרות והגענו לישראל. נקלטנו כאן טוב מאוד, התחלתי לעבוד כמורה בקונסרבטוריון חיפה ואני עדיין נותנת שיעורי פסנתר. בשנת 1980 התחתנתי עם יורי לסוכין. אלנה גרה איתי עד שנפטרה בגיל 85 לערך. בעודה בחיים היה לה הכבוד הגדול לזכות בתואר 'חסידת אומות העולם'.
צרו איתנו קשר:
הפייסבוק שלנו
