רוזלין ריזה'לה קירקל
נולדתי ב-13 באפריל 1941 בשיאוליאי, ליטא (שבלי, ליטא). ב-22 ביוני 1941 כבשה גרמניה את ליטא. הנאצים הגיעו לשיאוליאי ב-26 ביוני.עד ה-20 באוגוסט הוקמו שני גטאות. משפחתי כולל, אמא פרידה, אבא אברום (אברהם), אחות ואח גדולים, ליה וליבה, עברה לגטו הקטן יותר. כאשר חוסל הגטו הקטן בספטמבר/אוקטובר 1943, עברנו לגטו הגדול.5 בנובמבר 1943 התקיימה ה"קינדראקציה" כאשר כ-760 ילדים וזקנים נלקחו למותם - ביניהם אחי לייבה. עד היום, ניצולי שיאולאי שדיברתי איתם לא יודעים לאן הם נלקחו, אם כי יש שנשבעים שזה היה לאושוויץ.אחרי "יום שישי השחור" ("קינדראקציה") אמי חיפשה את בלה יאנושאוסקיינה, מכרה בגטו עם מחותנים ליטאים שהבריחו בהצלחה את הילדה הקטנה שלה, חנה. היא התחננה שתעזור להציל את "רייזל הקטנה שלי", רק בת שנתיים וחצי.בלה סידרה את זה. אלנה ובעלה וינקאס יוקובאיט הסכימו להסתיר אותי. היוקובאיטים היו קתולים אדוקים שלא היו להם ילדים; הם הבינו את הסיכון לחייהם בהסתרת ילד יהודי. הם הסכימו, והוחלט שאם ההורים שלי ישרדו הם יחזירו אותי אליהם; אם ההורים שלי לא ישרדו, יהיה להם ילד לגדל בתור שלהם.בגטו עבדה בלה במפעל העורות של פרנקל, שנמצא בקצה אחד של גטו טראקו. בדרכה לעבודה באותו בוקר בנובמבר, היא נשאה אותי מתחת למעילה והבריחה אותי בהצלחה מהגטו. בסיכון החיים שלה, היא הצילה את שלי. ברחוב, במיקום המוסכם הקרוב, היא מסרה אותי לאלנה יוקובאייטינה שעמדה וחיכתה עם אונה יאנושאוסקיינה, חמותה של בלה. הנשים מיהרו ללכת לביתה הקטן של אלנה, בפאתי העיר ליד שדה התעופה.היוקובאיטים לקחו אותי לביתם ואל ליבם. הם נתנו לי אהבה ודאגו לי כמו הייתי בתם. קראו לי "זוליתא" והטבילו אותי. למרות הסכנה, היו פעמים ששיחקתי עם בתה של בלה חנה, המבוגרת ממני בשנתיים.
בלה ברחה מהגטו בזמן החיסול, יולי 1944. חמותיה הליטאים עזרו לה. בעלה, ששירת בצבא הרוסי נהרג. היא נישאה למנשה גלפרין (בגיטו), איתו יהיו לה שני ילדים. תחת השלטון הקומוניסטי הם לא הורשו להגר מליטא עד 1972, אז עלו לישראל; בשנת 1990 היגרו לארצות הברית.בזמן חיסול הגטו נשלחו בתחילה אבי, אמי ואחותי לשטוטהוף ליד דנציג. ואז ב-26 ביולי, לאחר הסלקציה של אמהות וילדים מתחת לגיל 15, נשלחו אמי ואחותי לאושוויץ אל מותם. שישה שבועות לאחר מכן, ב-15 בספטמבר, נשלח אבי לאנפינג, ליד דכאו, לעבוד כספר.הוא שוחרר על ידי האמריקנים בעיירה טוצינג, סמוך לסוף אפריל, 1945, בעודו צועד בצעדת מוות לעבר האלפים האוסטריים. הנאצים תכננו לפוצץ אותם אבל האמריקאים סיכלו את התכנית.חלש מאוד וחולה אבי אושפז תחילה, ולאחר מכן נשלח למחנה העקורים פלדאפינג כדי להתאושש. הוא לא ידע אם אני חיה מתה, אבל עד סוף 1945 התחזק מספיק כדי לחזור לליטא ולמצוא אותי. נסיעות עדיין היו מסוכנות ליהודים, במיוחד נסיעה לא חוקית - עם מסמכים מזויפים שהיה צריך.בפברואר 1946, הוא הגיע לשיאוליאי ומצא את בת דודתו רושל קירקל ורקל שבביתה שהה. רק בלה ידעה איפה אני, והיא הבטיחה לו שאני חיה ומטופלת היטב. אבל אלנה יוקובאיינה אוהבת אותי ולא תרצה להחזיר אותי אליו. בתור פליט לא חוקי הוא לא יכול היה לבקש עזרה מהרשויות. בלה המליצה לו לקחת את יונה רוזנפלד, קצין בנ.ק.ו.ד.לאחר שאבי הסביר את המצב, הסכים רוזנפלד לעזור וכלל את אחיו יצחק, שהיה בחופשה בשיאוליאי. שני האחים חמושים ולובשים מדים, יחד עם אבי, צעדו את המרחק עד לביתם של היוקובאים באותו יום פברואר חורפי.לא זיהיתי את הזר שאמר שהוא אבא שלי (הוא הגיע יום קודם). הייתי כמעט בת חמש ולא ראיתי אותו שנתיים וחצי. החזקתי את ה"אמא" שלי חזק, צרחתי ובכיתי. אלנה מסרה את תעודת ההטבלה שלי לרוזנפלד. במהומה החלו להתאסף שכנים. "קח את הילדה!" רוזנפלד הורה לאבי. אבי הושיט לאלנה קצת כסף. בחוץ, המתין רכב צבאי שרוזנפלד שהוריד את אבי ואותי בעיר.
לאחר שהות של שישה שבועות בוילנה, שבה קיבל אבי מסמכים מזויפים, התחלנו במסע חזרה. הגענו למחנה העקורים פלדאפינג במאי. סירבתי להוריד את הצלב סביב צווארי. הייתי ילדה בטראומה. התכנסתי בתוך עצמי. ייקח לי זמן להיקשר עם אבי.עברו שלוש שנים עד שאמריקה פתחה לנו את הדלתות. ב-3 ביוני 1949 ירדנו מהאונייה בבוסטון - אבי, אמי החורגת, שרה ואני. משם נסענו ברכבת לקולומבוס, אוהיו, שם חיכו לנו בני הדודים האמריקאים והתחלנו חיים חדשים.אבי היה אסיר תודה ליוקובאטים: הם סיכנו את חייהם כדי להציל אותי, שהייתי כל מה שנותר לו מהתופת. הוא הבין גם שהם אוהבים אותי והיו רוצים להשאיר אותי אצלם.מההתחלה הוא התכתב איתם. הוא שלח חבילות, תרופות ותצלומים לאורך השנים. הוא הציע לעזור להם להגר לאמריקה.לפני שאבי מת בפברואר 1977, הוא סיפר לי את הסיפור הזה. לצערי, רק שנים אחר כך התחלתי לחקור את ההיסטוריה שלי לעומק. רק אז התעוררו עוד שאלות, אבל הוא כבר לא היה. בבגרותי התחלתי לספר את הסיפור שלי כמספרת סיפורים מקצועית - ילד ניצול.אולי מבחינה פסיכולוגית חסמתי את זה - כואב מדי. אני כל כך מצטערת; זה ההפסד שלי. איך הייתי רוצה לפגוש את אלנה יוקובאיטנה כאדם בוגר. היא מעולם לא שכחה אותי עד מותה ב-1979. וינקאס מת ב-1954. בני הזוג לא השאירו צאצאים. זה היה גורם לי סיפוק רב אם הייתי יכולה להראות להם את הכרת התודה העמוקה שאני חשה.בשנת 1999 הפדרציה הבינלאומית של ילדים ניצולי שואה קיימה את הכנס השנתי שלה בפראג. החלטתי שאם אשתתף, אני חייבת לחזור לעיר הולדתי - שיאוליאי, ליטא. הייתי חדורת עניין נלהב בחיי המשפחה שלי, בחיי עמי בליטא.
צרו איתנו קשר:
הפייסבוק שלנו
