שמעון גרינהויז

שמעון (סיומה) גרינהויז נולד ב-1932 בקרסנה שבבלרוס למשפחה מסורתית וציונית. אחותו ואחיו הגדולים ממנו, הניה ומנדל, היו פעילים באגודות ציוניות והכשירו את עצמם לעלייה לארץ ישראל.

בסוף 1941, לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות, נכלאו שמעון ובני משפחתו בגטו קרסנה. שמעון ואמו התגנבו מהגטו אל מכרה פולנייה, והיא נתנה להם מזון. הם נתפסו, וקצין אס-אס עמד להרוג אותם בנשקו. הפולנייה התחננה, בכתה והציעה לגרמני כסף ומזון כדי שיניח להם. הגרמני השתכנע לבסוף והותיר אותם בחיים.

אחיו ואחותו של שמעון יצרו קשר עם הפרטיזנים שהסתתרו ופעלו באזורי הביצות סביב קרסנה. כדי להתקבל אל שורות הפרטיזנים, נדרשו היהודים להביא אתם כלי נשק ותחמושת. שמעון הטמין קנה אקדח וכדורים בתוך כיכר לחם ותפוחי אדמה. לראשי הגטו נודע על הקשר עם הפרטיזנים, והם עצרו את האח מנדל ואיימו עליו לבל יברחו הוא ואחותו מן הגטו.
לאחר שסוס גרמני נפל לבור, האשימו הגרמנים את היהודים והענישו אותם: הם ריכזו קבוצת יהודים בכיכר המרכזית של הגטו וירו בהם בזה אחר זה. שמעון ואביו עמדו ואחזו ידיים. קצין אס-אס ניגש אליהם מאחור וירה באב יקותיאל. האב נפל ומשך אתו את שמעון הצעיר שעדיין החזיק בידו. האב מת ושמעון נשאר מתחתיו כשהוא מכוסה דם וחושיו מעורפלים במשך יום שלם, עד שחילצו אותו בני משפחתו.

במרס 1943, בחג הפורים, חיסלו הגרמנים את הגטו, רצחו את יושביו ושרפו את גופותיהם. בקרבנות היו אחיו מנדל ואחותו הניה. שמעון ואמו, עם עוד כ-20 מתושבי הגטו, הסתתרו במסתור שהוכן מראש ושרדו שם במשך חמישה ימים. כאשר יצאו מהמחבוא היה הגטו ריק. באוויר עמד ריח של גופות שרופות ומוות. שמעון לא יכול לעמוד על רגליו מכיוון שזה עתה הבריא ממחלת הטיפוס. אמו נשאה אותו על גבה כל הדרך עד הביצות, אל הפרטיזנים. בקרב הפרטיזנים חפרו שמעון ואמו מחפורות למגורים באדמה, אכלו שורשים ועשבים והתהלכו בלי נעליים ובגדים חמים בחורף הקפוא. שמעון חטב עצים עבור הפרטיזנים, ובמהלך העבודה נקטעו אצבעות ידו. באין טיפול רפואי, סבל מנמק.

לאחר המלחמה שבו שמעון ואמו לקרסנה. שמעון סיים את לימודיו בבית הספר התיכון, למד משפטים ומתמטיקה באוניברסיטה ובשנת 1960 עלה עם אמו לישראל. הוא הקים משפחה, ונולדו לו ארבעה ילדים ושלושה נכדים. בנו גיל נפטר מסרטן בשנת 2000, בגיל 34. שמעון הקדיש את חייו להוראה והיה מחנך ומנהל בית ספר תיכון בפתח תקווה, שם העמיד דורות של תלמידים.

מתוך: יד ושם