שרה וולושין-קליבץ

1928-2020

אחרי שנים של שתיקה, סיפורה של שרה יצא לאור: "ידענו שאף אחד לא יישאר בחיים"

במשך עשרות שנים אספה שרה קליבץ עדויות מניצולי שואה בעבודתה ביד ושם, אך היא עצמה מיעטה לדבר: "בשבילי זה היה שואה של אחרים". רק בערוב ימיה שיתפה את בנה במה שקרה לה בגטו וילנה, ביום בו איבדה את משפחתה ובמלחמתה לצד הפרטיזנים. השנה היא הלכה לעולמה.

ב-11 בנובמבר 1959 נחת בנמל התעופה בלוד מטוס שהגיע מפולין, וממנו ירדו עולים חדשים. בין העולים היו שרה ומרדכי קליבץ. "ירדנו מהמטוס עם מעילים ועם מגפיים, כי בפולין היה קר", סיפרה שרה לפני שבע שנים לבנה, צבי. "אבל זה היה יום קיצי, אז התחלנו הכל להוריד, להוריד".

שרה, אז בת 31, נשואה ואם לילדה קטנה, לא ביקשה רק להוריד את הבגדים החמים שהגנו עליה מהקור הפולני. היא רצתה לפתוח דף חדש בארץ החמה ולהטמין עמוק את שעברה כנערה צעירה בתקופת השואה. "מחקנו מה שהיה", אמרה לבנה. הזוג הצעיר השתקע בירושלים, למד והשקיע בצניעות ובשקט, קנה דירה קטנה, השתלב במקומות עבודה, רכש חברים רבים, ואחרי חמש שנים בישראל הצטרף לתא המשפחתי עוד ילד - צבי.

כמו ניצולי שואה רבים, גם שרה מיעטה לדבר על מה שעברה בתקופת המלחמה, וכמו בנים רבים לניצולי שואה, הילדים לא הרבו לשאול ולחקור.

"משהו בתרבות השואה לא היה דבר שכילד ונער רציתי להיות בתוכו ולשמוע עליו", הסביר הבן צבי קליבץ. "הייתה אז תרבות של פחות להעריך את מה שעברו אנשים, ולמרות שלאמי היה סיפור די הרואי, כילד היה לי קשה להזדהות עם אותו סיפור גבורה. הייתה אז תרבות שמאמינה בצבר החסון שהשתתף במלחמות ישראל, ובאימא היה משהו קשוח מאוד סביב סיפור השואה. היא מיעטה לספר, וכשדיברה היא בודדה רגשית את הדברים עליהם סיפרה".

"ככל שחלפו השנים", סיפר צבי. "אימא הלכה והתרככה, וגם אני התרככתי והתקרבתי יותר אליה". הסיפור של שרה, שסופר לילדיה בתמציתיות ובריחוק רגשי, היה כבר בשל וחיכה לרגע שיסופר. לפני שבע שנים וחצי, כששרה הייתה בת 84, החלו הבן ואמו לערוך סדרת פגישות לצורך תיעוד קורות חייה. המפגשים התקיימו בביתה בירושלים מסוף 2012 עד סוף 2013 והוקלטו בהקלטת שמע.

"בהתחלה שמענו יריות וזה כל כך מהר ופתאומי. פחד, עצוב, הכל השתנה". צבי הוא פסיכולוג קליני, ועבודת התזה שלו הייתה קשורה לעיסוק בזיכרונות של ניצולי שואה. אבל לדבריו, "לא צריך להיות פסיכולוג כדי לשוחח עם אבא או אימא ניצולי שואה. אני מציע לכל אדם לשאול ולדבר על העבר. ברור שצריך לנהל את השיחה ברגישות, ללא שיפוטיות או ביקורתיות, ולפי היכולת והצרכים של מי שאתה משוחח איתו, אבל זה מאוד אינדיבידואלי ולא תמיד צריך לפתוח בכל מחיר פצעים שנסגרו".

אחרי שנענה לבקשת משפחת חברים וראיין את אביהם ניצול השואה, גבר בו עוד יותר הרצון לעשות זאת גם עם אמו. "האדם שראיינתי נפטר, והמשפחה שלו סיפרה לי בהתרגשות כמה הראיונות שעשיתי איתו נשארו כחוויה משמעותית עבורם. ידעתי שאני רוצה לעשות דבר דומה עם אימא שלי ורציתי לשמוע ממנה את כל הסיפור".

"זכור לי החופש, שבקיץ נסענו תמיד לחופשה. זכור לי את החגים איך שאנחנו הלכנו לסבא ולסבתא. קיבלנו תמיד מתנות מהם. היה להם אגב, חנות גדולה של בדים. אבל אנחנו היינו גם מאוד מאושרים מהמשפחה מצד רודשבסקי, מצד של אבא שלי. הם גרו בסך הכל כמה בתים מאוד קרוב אלינו, שלושה בתים על ידינו, אז ככה שאפילו לבד, עוד קטנה הייתי יכולה לגשת לשמה" (מתוך העדות של שרה קליבץ לבנה).

כשהכול השתנה

שרה נולדה ב-1928 בווילנה וחוותה ילדות מאושרת לצד אחותה שולה. אביה, אהרון וולושין, היה מנהל אדמיניסטרטיבי של עיתון ביידיש בשם "וילנער טאג"; האם, זלדה, הייתה עקרת בית. שרה זכרה בית חם ואוהב, עיר עם תרבות יהודית ערה ותוססת, ובית ספר יהודי ברמה גבוהה.

לצבי היה חשוב לשמוע מאמו על כל חייה, ולא רק על פרק המלחמה. "לא רציתי לאבד משהו בחוויה שלה. רציתי לשמוע ממנה איך נראה הבית, מה למדו, איפה למדו, שם של מורה, כתובות. גם בחיים בגטו - רציתי לשמוע על דברים לא הרואיים לכאורה - אילו שירים שרו, איך התחפשו בפורים, מה עשו בחנוכה".

"בהתחלה שמענו יריות וזה כל כך מהר ופתאומי, הגרמנים היו בווילנה. והחיים היו קשים. פחד, עצוב. הכל השתנה. בלי לחכות הרבה זמן, כבר דרשו שהגברים יתייצבו לעבודות כפייה. גם את אבא הגרמנים שלחו לעבודות כפייה מחוץ לווילנה וזה היה עוד יותר עצוב שאנחנו רק נשארנו לבד, אני, אמי ואחותי".

ביוני 1941 נכנסו הגרמנים לווילנה, אחרי שכבשו אותה מברית המועצות, שכבשה אותה מידי פולין בספטמבר 1939. חיי היהודים הפכו לסיוט. ילדותה של שרה הסתיימה בגיל 13. אביה נלקח למחנה עבודה. שרה, אחותה ואמן הועברו לגטו שהוקם בעיר. האב חזר למשפחתו, אבל החיים כבר לא שבו להיות כמו שהיו.

" אמא ואבא באותו זמן יכלו להרגיע אותך, לעודד אותך? האם אמא ואבא יכלו בתקופה כל כך קשה להיות אלה שמעודדים אותך, שמרגיעים אותך בתוך כל הפחד הזה?

"כן, אבל גם הם היו בפחד, והיה כל אחד מאיתנו. הייתי רק בת 13, אבל כבר עברתי כל כך הרבה ש... גם את כניסת הגרמנים, אחר כך ההליכה לגטו, אחר כך כבר הספקתי לברוח ממש ממוות בזמן של האקציה שהובילו אותנו... אז כבר היינו כמו מבוגרים, הבנו הרבה מאוד, כבר לא היינו ילדים. כבר הבנתי הרבה וידעתי שזה החיים מתחיל להיות מאוד קשים".

בהמשך הראיון אמרה לבנה: "את השנתיים שהייתי בגטו מאוד עצוב היה והזמן הכי טוב, הגיל הכי טוב עבר בפחד וזמן קשה. כפי שאמרתי שהיה גם קצת שמחה. השמחה הייתה בבית הספר שלמדתי, במועדון הנוער שנפגשנו ושרנו שמה, ושמענו הרצאות ושכחנו קצת מהצרות ומה שמצפה לנו".

"חיים קשים בגטו", על פי הפרטים שמסרה שרה לצבי, הם בריחה מאקציה שכללה מרדף "כמו בסרטים" על גגות בתים, ויריות של חיילים גרמנים לעברם. אבל יש בהם גם הרבה פרטים קטנים, לכאורה פחות הרואיים, של ניסיון לשמור על שגרה; שגרה של חיים בגטו. אותה שגרה כללה בית ספר שהקימו היהודים, ומורים אהובים שהקדישו עצמם לילדים. אחת מהם הייתה מירה ברנשטיין, שלימדה את שרה גם לפני המלחמה. "הסוף שלה היה עצוב, היא מתה מרעב", סיפרה שרה. לדבריה, היו גם מקרים שמורים חדלו מלהגיע ללמד, "אבל לא ידענו הכל, וזה אחר כך נודע לנו. רק ידענו שזה מי שחסר, מי שאיננו" .

מערכת החינוך בגטו כללה גם חוגי אחר הצהריים, ובהם חוגי היסטוריה, ספרות, תיאטרון וחגי ישראל. הבן המראיין התעניין לשמוע מאמו אילו שירים שרו בחגים, מה אכלו ואיך הצליחו להכין תחפושות בתוך הזוועה שבה חיו. "אפשר היה גם לצבוע קצת את הפנים... ללבוש ככה משהו מצחיק. זה לא היה צריך לקנות כמו עכשיו, איזשהו תלבושת משהו מעניין", ענתה בפשטות.

עוד סיפרה לבנה כי תמכה בקבוצה מחתרתית שפעלה בגטו, שמה בעברית "ארגון הפרטיזנים המאוחד" (פאראייניקטע פארטיזאנער ארגאניזאצי, פֿ-פ-אָ, FPO).  ) היא וילדים נוספים היו מעין כוח עזר לצעירים שתכננו להתקומם, ושימשה בפעולות שליחות והעברת מסרים.

"פעם אחת בלילה העירו אותי ואמרו שהנה אני צריכה להתייצב, ומה שיגידו לי אני אצטרך לעשות. אנחנו היינו חמישיות. זאת אומרת כל חמישייה, אני הייתי בחמישייה של איציק רודשבסקי, וכאשר קבלתי הוראה שצריכים להתייצב, נתנו לנו רשימה למי אנחנו צריכים ללכת לבקש שהנה, יכול להיות שיתקוממו ובאמת פעם זה קרה שזה אוטוטו כבר וזה לא הצליח".

בינתיים האב שוב נשלח למחנה עבודה, מהגטו נלקחו כל הזמן עוד ועוד תושבים לגיא ההריגה בפונאר, וב-23 בספטמבר - "פאניקה בגטו". הגרמנים החלו לחסל את הגטו, ולשלוח את תושביו להשמדה בפונאר. האם ושתי בנותיה החליטו להסתתר בעליית גג שהייתה בדירתן. איתן נכנסה למסתור משפחת רודשבסקי - אחותו של אביה, בעלה ובנה, איציק, שהיה מבוגר במעט משרה. למחבוא הצטרפו ארבעה יהודים נוספים.

"שמענו יריות, רעש ופאניקה וידענו שמוציאים את האנשים מהגטו. היינו במחבוא 11 יום, כמעט בלי אוכל ועם מעט מים. כל אחד מאיתנו קשה כבר היה לדבר. המצב היה לא טוב שלנו, היינו, רצינו מאוד לשתות ולאכול... היינו חלשים, בלי תקווה עם מה העניין ייגמר. ידענו שאין לנו הרבה ברירות. להישאר שם בלי אוכל, בלי שתייה אי אפשר, לצאת - יתפסו אותנו. עד שאחד מאיתנו כבר לא יכול יותר לסבול, פתח את הפתח ויצא החוצה לקחת מים. הוא הספיק לקחת מים ועל ידו תכף כמה ליטאים הופיעו, כי כל הזמן הסתובבו ברחוב ליטאים, גרמנים ותפסו אותו. ואחרי שתפסו אותו תפסו גם אותנו. וזה היה סוף"...

המסתור נחשף וכל יושביו נלקחו על ידי הגסטפו. רגע לפני שירדו מעליית הגג, הסתירה שרה תמונות של משפחתה שהיו איתה, ובן הדוד איציק החביא יומן שכתב בגטו.

"זה היה מאוד מצמרר, כל כך קשה, ידענו שמשם אף אחד לא ייצא בחיים, או שבמקום יירו בנו או שישלחו אותנו, אם תהיה קבוצה יותר גדולה, ישלחו לפונאר לגיא הריגה. חיכינו שם, לקחו מאיתנו את המסמכים שלנו".

" הן הובלו במכונית למבנה כלשהו, מבינות כי סופן קרוב. אבל שרה סיפרה שלאמה עוד היתה תקווה. "היא ראתה שאחותי אין לה חשק לחיות, אחרי שהחבר שלה לקחו ממנה, היא היתה מוכנה למות. היא נכנסה לדיכאון ממש. אז אמי התחילה איתי, היא דיברה איתי וביקשה פשוט ממני: 'תנסי להימלט, את קטנה, רזה, אף אחד לא יראה אותך, זה כמעט כבר חושך, תנסי לצאת מהבניין הזה. אם את תצליחי תחכי שעה שעתיים, אולי אני גם אנסה'. אני בהתחלה לא רציתי, אבל אחר כך כל כך עמדה עם הבקשה הזו שאני כשהדלת היתה קצת פתוחה, אני יצאתי דרך הדלת והנה אני רואה מדרגות. התבלבלתי ולא ידעתי לאן ללכת ויצאתי דרך המדרגות שמובילות לחצר, לא לכניסה הראשית. ושם לא היה אף אחד. ראיתי מכונית של אנשי גסטפו שנוסעת ויוצאת דרך השער. אני רצתי והשער היה פתוח. גם אני ברחתי ויצאתי לצד השני של הבניין של הגסטפו. זה היה משהו נס, זה היה אי אפשר לחשוב איך הצלחתי לעשות את זה. ונכנסתי לבניין אחר, עמדתי בכניסה שעה שעתיים בלי בגדים חמים והיה גשום בחוץ, זה ספטמבר בווילנה קר היה, ולא ידעתי מה לעשות".

אחרי שעתיים לבד בקור ובחושך, שרה הבינה כי אמה ואחותה כבר לא יגיעו. היא ידעה כי סמוך לגטו יש מחנה עבודה בשם קייליס שבו יהודים עובדים בעיבוד עורות. אחרי הליכה של שעה, הגיעה לשער המחנה והשוטרים היהודים הכניסו אותה. במשך כשבועיים אומצה על ידי זוג שילדיו ברחו מהמחנה. עד שיום אחד הגיע למחנה אדם שברח מהגטו, וסיפר לה כי אמה ואחותה נורו למוות. ברגע זה החליטה כי תברח ליערות, שם נמצאים הפרטיזנים.

צבי הצטמרר מהתיאור של אמו. "היא קיבלה את ההחלטה להצטרף לפרטיזנים כשקיבלה הודעה מעין רשמית שכל משפחתה איננה. היא הבינה שעכשיו היא נשארה לבד בעולם. ההחלטה להצטרף לפרטיזנים הייתה מתוך מקום עצוב".

" בתום שבועיים במחנה העבודה, הצטרפה לקבוצה של 50 איש שצעדה לכיוון יערות רודניקי. הם צעדו בלילות והתחבאו בימים, עד שחברו לפרטיזנים שפעלו בארבע מסגרות, להן קראו "גדודים". שרה, בת 14, צורפה לגדוד "הניצחון" והייתה החברה הצעירה ביותר בו. היא עזרה בעבודות מטבח ובשמירות, וזכרה את הפרטיזנים יוצאים לפעולות פיצוץ רכבות תחמושת ופגיעה בעורף האויב. לפעמים הצליחו לחזור עם רובים. פעולות רבות נועדו להשיג מזון עבור האנשים.

במשך עשרה חודשים הייתה עם הפרטיזנים, בגשם ובקור, עם מים שנוטפים לתוך האוהלים, מחלות וכאב שיניים שהביא לעקירה ושדוכא באמצעות וודקה. תנאים בלתי נסבלים. היא זכרה מראות קשים של אנשים חולים ופצועים, בהם פרטיזן שנפל מהרוח והקור ושתי ידיו וצלעותיו נשברו, ולא היה איך לרפא אותו.

"לא היה איך להתרחץ, התרחצנו בחוץ. אז עד שהספקנו להתרחץ, היינו עם קרח מסביב, עם שלג. זה הראש. אם חפפתי את הראש, אז עם המסרק יצא שלג. ככה שלא יודעת ובכל זאת היינו די חזקים. עד שבסוף כן קיבלנו, בנו לנו בתוך האדמה בתים כאלה, ביתנים כאלה שלא יראו מבחוץ ושם כבר לא הרגשנו לא את הגשם, לא את השלג וזה כבר היה יותר טוב".

כשהצבא האדום התקרב לווילנה הצטרפו אליו הפרטיזנים. שרה, כבר בת 15, שבה לעיר הולדתה ששוחררה, אבל נותרה ללא משפחה. אחד הדברים הראשונים שעשתה היה לשוב למסתור בגטו, למצוא את התמונות שהסתירה.

"זה היה מאוד חשוב בשבילי. ובאמת מצאתי את התמונות וגם כן את הספר, את היומן של איציק רודשבסקי. עליתי למעלה לעליית הגג. החברה החזיקה את הסולם, ואני התחלתי לחפש וידעתי שזה לא כל כך פשוט היה, כי לא ראיתי תכף, אבל התחלתי ככה בתוך האדמה קצת לחפש ומצאתי את האלבום של המשפחה של התמונות. ואחר כך אני רואה גם כן, פתאום אני רואה ספר קטן ותכף הבנתי. זה היומן של איציק רודשבסקי".

ציפית למצוא את זה שם? ידעת שהוא השאיר שם את היומן?

"כן, זהו. אז ככה בהתרגשות באתי עם זה בחזרה, עם התמונות שלי, עם היומן, קראתי ובכיתי, ושוב פעם אני נזכרתי הכל הכל שהיה בגטו. הוא כל יום הוא כתב מה שקרה, אם לא כל יום אז אחר כך, אם לא היה משהו מיוחד. וכתב מאוד בשפה יפה, הוא היה מוכשר, ממש זה יומן ספרותי, ועברתי עוד פעם את כל הדברים הקשים שהיה בגטו, עד שגמרתי לקרוא את היומן".

" את היומן נתנה למשורר היידי הנודע אברהם סוצקובר, שדאג כי הספר יתורגם לעברית ולאנגלית, בשם "יומנו של נער מווילנה". הספר המקורי הגיע למכון ייווא לחקר היהדות בניו יורק. לפני כ-20 שנים ניהלה שרה מאבק כדי שהספר, שלמעשה שייך לה, ישוב לידיה, כדי להעבירו ליד ושם. מאבקה נכשל, ולדברי בנה, הדבר גרם לה לצער.

בווילנה החלה לבנות את חייה מחדש, השלימה לימודים והחלה ללמוד משפטים. היא הכירה את מרדכי (מריק) קליבץ, וכשהיתה בת 22 התחתנו. היא עבדה בפרקליטות, ומרדכי בעיריית וילנה, אבל ב-1957 החליטו לעלות לישראל. הדרך הצריכה המתנה "על מזוודות" של קרוב לשנתיים בפולין, עד שהגיעו ארצה.

בזכות השכלתה המשפטית וידיעת השפות פולנית, רוסית, יידיש וגרמנית, התקבלה לעבודה ביד ושם זמן קצר אחרי לכידת אדולף אייכמן. גם אחרי משפטו המשיכה לעבוד במדור פושעי מלחמה, ותפקידה היה לחפש חומר ארכיוני על פושעי מלחמה בזיכרונות, ביומנים, ובעדויות.

הרגשת טוב בעבודה שם?

"זה היה קשה, כי זה גם היה רגשית קשה. רגשי זה היה שאני כל הזמן נזכרתי, אני הרי איך אני חיפשתי את הפושעים? קראתי הרבה עדויות. וכל עד סיפר על מה שעבר, רצח ופשעים. וזה הכל הזכיר לי את המשפחה שלי שהיתה ואיננה, אז היה די קשה".

שרה קליבץ עבדה ביד ושם במשך כ-50 שנים, ורק בגיל 83 פרשה. במשך כל השנים בהן נחשפה לעדויות, לזיכרונות ולמסמכים, היא עצמה מיעטה לדבר על עברה ועל האובדן הפרטי שלה, עד שבנה החל בפרויקט התיעוד המשותף.

"יש הרבה דברים שזה מאוד משמח ומאוד היה נעים להיזכר בהם", אמרה לקראת סוף פרויקט התיעוד. "את החלק של השואה, החלק שעברתי בזמן מלחמת העולם השנייה, זה היה יותר קשה. כי זה שוב פעם הייתי צריכה להיזכר בדברים אישיים, למרות שאני בעבודה ביד ושם כל השנים עבדתי עם השואה, ובשבילי זה לא... אבל זה היה שואה של אחרים".

זה היה סיכום של מסע חיים ארוך, עם הרבה כאב וגם עם הרבה עוצמה ורגעים שמחים. היא הקימה משפחה, זכתה לילדים, נכדים ונינים. לפני שלושה חודשים שרה קליבץ הלכה לעולמה, והיא בת 92. .https://news.walla.co.il/item/3352336

https://www.yadvashem.org/he/remembrance/survivors/klibatz.html