מאיר ילין

מאיר ילין (ביידיש: יעלין; בליטאית: Meiras Jelinas ; ברוסית: Меир Елин; ‏1910, ליטא הרוסית – 3 בינואר 2000, ישראל) היה סופר יידיש נודע ואיש מחתרת בגטו קובנה. פרסם ב"די אידישע שטימע" ('הקול היהודי') - יומון יהודי ליטא הציוני, וב"דאָס וואָרט" ('המילה') - ביטאון צ"ס בליטא, שעל חברי המערכת שלה נמנה. היה פעיל בחבורת סופרי יידיש בליטא. עם הכיבוש הנאצי נכלא בגטו קובנה. השתייך לתנועת המרי שבראשה עמד אחיו חיים ילין. המשיך לפרסם תחת המשטר הסובייטי. ב-1973 עלה לישראל. פרסם ספרים שמוקדשים לנושא השואה. זכה בפרס מרכז ה"פען-קלוב" היהודי העולמי בניו יורק, פרס הסוכנות היהודית ופרס איציק מאנגר.

מאיר בן אליעזר (לייזר) ילין נולד בשנת 1910 בעיירה סרעדניק (אז באימפריה הרוסית; היום בליטא) להורים שהיו מורים לעברית, ושפת הדיבור בבית הייתה עברית.

בימי מלחמת העולם הראשונה גלתה המשפחה לרוסיה וחזרה משם בשנת 1921. ההורים השתקעו בקובנה ואביו שימש ספרן בספרייה אידית של חוגי השמאל, שפעלה לידי החברה "ליבהאבער פון וויסן" ('חובבי-הדעת').

בשנת 1928 סיים לימודיו בגימנסיה הריאלית המקומית, ובשנת 1933 גמר טכניון בעיר דרמשטט שבגרמניה כמהנדס בניין.

מנעוריו חיבר סיפורים ושירים בעברית ויידיש, מהן שפורסמו בשנת 1926 בחוברת "טללים", ומשנת 1928 פרסם רשימות וסיפורים ביומון יהודי ליטא הציוני "די אידישע שטימע" ('הקול היהודי'), ובמיוחד בביטאון צ"ס בליטא, "דאס ווארט" ('המילה').

היה פעיל בחבורת סופרי יידיש בליטא ופרסם סיפורים באלמנכים השנתיים של החבורה בשנים 1940-1937.

עם הכיבוש הנאצי נכלא בגטו קובנה. השתייך לתנועת המרי שבראשה עמד אחיו הצעיר חיים ילין, שהוביל מאות לוחמים מהגטו ליערות הפרטיזנים וקיפח חייו בפעילותו זו.

לאחר מאורע טרגי זה נמלט מהגטו.

עם שחרור קובנה בידי הצבא האדום באוגוסט 1944 השתתף בהקמת גן ילדים, בית ספר ובית יתומים לילדים יהודיים ששרדו.

פרסם כתבות וספרים על סבלם של יהודי ליטא בשנות הכיבוש הנאצי, וביניהם הספר "פארטיזאנער פונ קאונאסער געטא" יחד עם דימה (דימיטרי) גלפרן מהפעילים המרכזיים של תנועת המרי וסגנו של חיים ילין (מוסקבה 1948).

עבד כמהנדס בניין ולאחר מותו של סטלין ב-1953, התמסר כולו לעבודה ספרותית.

בשנת 1972 הופיע במוסקבה קובץ מקיף של סיפוריו "זייערע בליקן האבן זיך באגעגנט" בנושא השואה והגבורה.

בשנת 1973 עלה עם בני משפחתו לישראל.

הרצה במכללת "אורט" על בעיות בנייה, ובו זמנית היה חבר מערכת כרך ד' של הספר "יהדות ליטא" המוקדש לתקופת השואה.

היה פעיל באיגוד יוצאי ליטא בישראל וחבר הנהלתו.

מאז עלייתו פרסם ספרים ביידיש (בעברית יצא ספרו "דם ונשק" ב-1985 שתורגם מיידיש) המוקדשים לנושא השואה והגבורה של יהודי ליטא.

היה חבר ההנהלה של אגודת סופרי יידיש בישראל ומנהל הוצאת הספרים של האגודה על שם ה. לייוויק.

עבור יצירתו הספרותית הוענק לו פרס מרכז ה"פען קלוב" היהודי העולמי בניו יורק, פרס הסוכנות היהודית ופרס איציק מאנגר.

נפטר ב-3 בינואר 2000.

מקור: ויקיפדיה