מאיר מכטנברג

מאיר מכטנברג היה אחד ממנצחי בתי הכנסת המסורתיים המשובחים והמבוקשים ביותר באמריקה במחצית הראשונה של המאה העשרים. הוא היה ידוע בעיקר בחוף המזרחי - ובמיוחד באזורי ניו יורק ופילדלפיה. בתקופה זו או אחרת הוא עבד עם רוב החזני הווירטואוזיים הגדולים של אותה תקופה, בעידן שבו מקהלות חזנות זכו להערכה רבה.

מכטנברג נולד בווילנה, שם היה דודו אברהם מכטנברג, החזן בבית הכנסת "קברה". כילד הוא שר בכמה מקהלות של בית הכנסת - תחילה עם החזן משה חיים פלדמן וילקומר ולאחר מכן בבית הכנסת של העיר וילנה, שם היה החזן הראשי גרשון סירוטה (1874-1943), מגדולי החזנים, שנרצח על ידי הגרמנים בגטו ורשה. בהנהגתו של המנצח המהולל של וילנה שטדסהול, חזן אברהמסון, רכש מכטנברג הצעיר את הכינוי "מאירל סאפראן" (מאיר הקטן הסופרן). הוא גם נהנה מהכשרה מוסיקלית רצינית בנוסף להנחיה קולית למקהלה, ובמהלך שנות העשרה שלו החל לכהן כחזן במספר עיירות קטנות ליד וילנה.

בהיותו בן שבע עשרה היגר מאכטנברג לאמריקה, שם עסק כמנצח עבור החזן קזימירסקי בניו יורק וגם כמנהל מקהלה בבית האופרה במנהטן (שהוקם על ידי אוסקר המרשטיין). כשגרשון סירוטה הגיע לסיבוב הראשון שלו ב- 1921, הוא קבע שמכטנברג יהיה מנצח המקהלה שלו, ואכן, מנער המקהלה לשעבר שלו הפך להיות המנצח על הקונצרט המהולל שלו בבית האופרה המטרופוליטן וכן על הקונצרטים האמריקאיים האחרים שלו ועל שירותי בית הכנסת. מכטנברג עשה זאת גם לגבי הקונצרטים הראשונים של החזן משה קוסביצקי, וגם על הקלטות רבות של קוסוביצקי.

בשנת 1924 הוא הפך למנצח בבימת החזנות היוקרתית של ברוקלין, בית אל של בורו פארק, אשר שימש במשך השנים בית לחזנים בעלי מוניטין בינלאומיים כמו מרדכי הירשמן, יוס'לה רוזנבלט, משה שטרן וקוסביצקי. בעשורים הראשונים של המאה העשרים ניצח מכטנברג כמעט על כל החזנים החשובים, ובכללם, מלבד אלה שצוטטו לעיל, לייב גלאנץ, יעקב רפפורט ודוד משה שטיינברג. הוא ניצח על הקלטות רבות של רוזנבלט, והוא הכין וניצח על מקהלת הנערים והגברים שלו בסרט המפורסם משנת 1931 "קול ישראל", שהופק על ידי יוסף סיידן, שבו שרים החזנים רוזנבלט, הרשמן, יוסף שליסקי, דוד רויטמן, לייבלה ולדמן, אדולף קצ'קו ועוד. בין הצעירים הרבים ששרו במקהלותיו בניו יורק בשנותיו הראשונות בעיר היה גם הכוכב העתידי של המטרופוליטן אופרה, יאן פירס.

מכטנברג כתב ניצוחים רבים לחזן ולמקהלה בתבנית המסורתית של מזרח אירופה, ולעתים אף עם אלמנטים של ניבים יידיים תיאטרליים ועממיים. כמה מיצירותיו זכו לפופולריות רבה בקרב חזנים, מנצחים ומקהלות, וכמה מהם משמשים באופן שוטף עד היום בבתי הכנסת המסורתיים. אבל הניצוחים הטובים ביותר שלו נשארות בכתב יד, אשר מופצים בצורה זו על ידי מספר הולך ופוחת של חזנים המכירים אותם; ורובם הפכו לנדירים. חלק מן היצירות שלו יוחסו בטעות ושלא במתכוון, לאחרים במשך השנים, במיוחד מאז הקלטות שנעשו במהלך מה שנקרא עידן הזהב של אמנות החזנות באמריקה . זה הוביל לעתים קרובות להנחה השגויה כי הם נכתבו על ידי החזנים ששרים על הקלטות אלה.

מצער במיוחד, שמחוץ לעולם החזנות מכטנברג  ידוע בזכות כמה יצירות שהוא פרסם, אשר בשום אופן אינן מייצגות את היכולת האמנותית שלו. המפורסמת ביותר בהקשר זה, היא היצירה הפופולארית שלו "שהחיינו" שסגנונה מזכיר יותר סגנון וודוויל מאשר שירת קודש.  פחות ידועה כיום, אבל בעת ובעונה אחת נוכחת בכמה חוגים מסורתיים, היא היצירה "וביום השבת".

קטעים כמו "שהחיינו" ו"וביום השבת" אינם מייצגים את כשרונותיו של מכטנברג, שכן יצירותיו המפורסמות פחות, חושפות טעם טוב יותר ותחושה של כבוד לטקסטים. והן הושרו על ידי אמנים בעלי קומה כמו יאן פירס והחזן יעקב ברקין.

תורגם מדבריו של ניל לוין