מולודצ'נו

מולודצ'נו Molodeczno

מולודצ'נו שוכנת על הנהר אושה (Usza), כ110- ק"מ דרומית- מזרחית לווילנה, היא נזכרת כבר ב1389- . ב1740- קיבלה זכויות עיר והיתר לקיים ימי שוק ושני ירידים שנתיים. עם חלוקתה השנייה של פולין ב1793- סופחה לקיסרות הרוסית. בסוף המאה ה19- חוברה למסילות הברזל וילנה-מינסק ושיידלצה-לידה-פולוצק. בימי מלחמת העולם הראשונה היתה מולודצ'נו כשלוש שנים (1918-1915) תחת כיבוש גרמני, ומיד לאחריה עבר מחוז וילנה לידי הפולנים והבולשביקים לסירוגין. מיולי עד  אוקטובר 1920 היה המחוז בידי ליטא, אחר-כך נכבש שוב בידי הפולנים, וב1922- סופח רשמית  לפולין. בימי מלחמת העולם השנייה (מ17- בספטמבר 1939) היתה מולודצ'נו זמן קצר תחת שלטון סובייטי, וכשווילנה נמסרה לליטא היתה לבירת מחוז. הגרמנים כבשו את מולודצ'נו בתחילת יולי 1941. ביולי 1944 שחררו הסובייטים את מחוז וילנה.

היהודים עד סוף מלחמת העולם הראשונה

יהודים ראשונים תושבי מולודצ'נו נזכרים בתעודות מן המחצית הראשונה של המאה ה18-. מקצתם התפרנסו מסחר בעץ ומחכירות, והשאר כסוחרים זעירים ורוכלים. עד אמצע המאה ה19- לא עלה מספרם על כ250- נפשות, אבל במחציתה השנייה הוכפל פי ארבעה ויותר - לכ100- ,1 נפשות (קרוב למחצית תושבי מולודצ'נו). סלילת מסילת הברזל וילנה-מינסק והקמת תחנת רכבת במולודצ'נו  פשרה לסוחרי העץ והפשתן היהודים להרחיב את עסקי הייצוא שלהם, והעיירה כולה נהנתה מצמיחה כלכלית ודמוגרפית.

בצילום: מפגש של תלמידים ומורים ברשת בתי הספר העבריים "תרבות" מכמה יישובים בפולין. המצולמים הם מגרודק (Grodek), פוסטבי (Postavy); מולודצ'נו (Molodechno) ועוד. מבין המורים, היושבים בשורה השנייה מלמעלה, זוהו: רפאל דנישבסקי - דניס (Refael Daniszewski - Danis) - שני מימין לשמאל; מרים גולוב (Miriam Golob) - שלישית מימין לשמאל; ישראל ברמן (Israel Berman), מנהל בית הספר במולודצ'נו - שני משמאל לימין; חזן (Chazan) - ראשון משמאל לימין. המפגש היה ב - 1929.

קהילה יהודית קמה במולודצ'נו באמצע המאה ה18-. הבישוף של וילנה ובעליה של מולודצ'נו התיר ליהודים ב1747- לבנות בית-מדרש והקצה להם קרקע מחוץ לעיירה לבית-עלמין. עם הגידול במספר היהודים והתבססותם התפתחה גם הקהילה. בראשית המאה ה20- היו לה בית-מדרש, בית- עלמין ומוסדות ציבור נוספים. רב הקהילה ר' מאירוביץ', היה בעל השכלה כללית רחבה וגאון ביהדות.  בשנים (1919-1917) כיהן במולודצ'נו ר' יום-טוב ליפמן לוין (בתום המלחמה היגר לניו יורק). החינוך לילדים התבסס על חדרים מסורתיים. בסוף המאה ה19-, עם התפשטות ההשכלה, למדו ילדים רבים גם עברית, תנ"ך, רוסית ומקצועות לימוד כלליים מפי מורים פרטיים. ב1910- היה בעיירה בית-ספר ציבורי לנערים בן כיתה אחת, עם מדור למלאכה ופנימייה. בעת ההיא כבר למדו מקצת בני הנוער היהודים בגימנסיות יהודיות בווילנה (ע"ע).

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויסו גם יהודים לצבא הצאר. בקיץ-סתיו 1915 כבר היתה החזית בפתח, מולודצ'נו הופגזה ובתים רבים נהרסו או נשרפו. יהודים ברחו לכפרים סמוכים או מזרחה לרוסיה, אבל בימי הכיבוש הגרמני שבו רבים מהם לעיירה. הגרמנים החרימו מכל התושבים סוסים, בקר ועזים, גייסו גברים ונשים לעבודת כפייה וגרמו לשיתוק הפעילות הכלכלית ולמחסור ורעב.

היהודים בין שתי מלחמות העולם

גם אחרי נסיגת הגרמנים בסוף 1918 עוד נמשכה אי היציבות באזור. היהודים ששבו מצאו את העיירה הרוסה והתקשו לשקם את בתיהם ואת מקורות פרנסתם. דרך תחנת הרכבת של מולודצ'נו עברו המוני פליטים יהודים וביניהם אלמנות, יתומים ונשים עם ילדים. חברת "יעקאפא"

סייעה לנשים. שבעליהן היגרו ערב המלחמה בהשגת אשרות הגירה ובייעוץ משפטי, שכרה דירות למען החולים הרבים שבין הפליטים, פתחה מרפאה עם רופא, הקימה מטבח ציבורי לנזקקים, שיקמה את בית-המדרש ובתי מגורים שניזוקו ובנתה 30 בתים חדשים. חסרי בית שוכנו זמנית בצריף גדול שהותקנו בו דרגשים, עד להשלמת השיפוצים והבנייה. עם הזמן שבו פליטים רבים למקומותיהם הקודמים, ואלה מהם שבחרו להישאר במולודצ'נו קיבלו יחד עם המקומיים סיוע מ"יעקאפא" במציאת  פרנסה. החנויות בעיירה נפתחו שוב והעבודה בבתי- המלאכה חודשה. בשנות ה20- הראשונות עסקו יהודים גם בהברחות לברית-המועצות וממנה וזכו לרווחים גבוהים, אבל ב1924- הוגברה השמירה בגבול והושם קץ להברחות. ב1927- הוקמה במולודצ'נו קופת גמ"ח, שסייעה לבעלי עסקים זעירים בהלוואות קטנות ללא ריבית. עשר משפחות של חקלאים חזרו ועיבדו יחד 38 הקטר אדמה (מזה 26 הקטר בבעלות עצמית והשאר אדמות חכורות).

ואולם חרף הסיוע הרב לא חזרה הכלכלה המקומית לקדמותה, והפגיעה העיקרית היתה בפרנסות היהודיות. אחרי המלחמה נותרו במולודצ'נו רק סוחרי עץ יחידים, וגם עסקיהם של אלה הצטמצמו בהיקפם, לאחר שברית- המועצות סגרה את גבולה בפני הייצוא של פולין. בעלי המלאכה נדחקו מן השוק עם הופעתם של בעלי מלאכה חדשים בכפרים, והסוחרים הזעירים והרוכלים כרעו תחת נטל המסים הכבד שגבתה מהם ממשלת פולין.

אחרי המלחמה נוסדו במולודצ'נו מפלגות ציוניות ותנועות נוער - "החלוץ", "החלוץ הצעיר", "השומר הצעיר" ומ1929- בית"ר. בשנות ה20- נפתח בעיירה בית-ספר עברי "תרבות". בשנת הלימודים 1929/30 למדו בו 60 ילדים, ו8- ילדים יהודים למדו בבית-הספר הממלכתי הפולני. רבים מילדי בית-הספר למדו גם לימודי קודש מפי מלמד בחדר. רבה של הקהילה בשנות ה30- היה ר' משה  אברמוביץ'. לאחר שחלה מילא את מקומו חתנו, ר' ברוך שלום פריידין.

בימי מלחמת העולם השנייה

ערב המלחמה גויסו גם צעירים יהודים לצבא פולין. ב7- 1 בספטמבר 1939 נכנס למולודצ'נו הצבא האדום, ואנשי מינהל מברית-המועצות השליטו בעיירה משטר סובייטי. העסקים הפרטיים הולאמו או נסגרו ואת מקומם תפס בית-מסחר קואופרטיווי ממשלתי. בעלי המלאכה המשיכו בעבודתם בחסות קואופרטיב למלאכה. מקצת היהודים הועסקו במשרות פקידות ובהנהלת חשבונות. בית-הספר העברי נסגר וכל ילדי העיירה למדו בכית- הספר הכללי על-פי תכנית הלימודים הסובייטית. בני נוער רבים נשלחו להמשך לימודים בערים גדולות.

בסוף יוני 1941 , לנוכח פלישת הגרמנים לברית- המועצות, ריכזו הסובייטים כוחות צבא במולודצ'נו ובסביבתה עקב חשיבותה האסטרטגית כצומת דרכים ורכבות. ההפגזות וההפצצות הכבדות גרמו להרס ולפגיעות בנפש, גם בקרב היהודים, ולבריחה המונית לכפרים. בתחילת יולי 1941 כבשו הגרמנים את מולודצ'נו, שהיתה הרוסה ברובה, וקבעו בה את מטה הממשל הצבאי. עם הפסקת הקרבות שבו היהודים לעיירה. ב18- ביולי 1941 פרסם המושל הצבאי צו לגברים יהודים גילאי 50-18 להתייצב בכיכר השוק. מאות נאספו בכיכר, הובלו לכיוון וילייקה ונורו למוות ביער על שפת הנהר אושה, כ3- ק"מ ממולודצ'נו (על-פי עדות אחת בוצעו הרציחות ליד מחנה שבויים סובייטים בקרבת הכפר מושצ'ישצ'ה ). בעיירה נודע דבר הרצח רק לאחר זמן.

בסוף ספטמבר או בתחילת אוקטובר 1941 נקראו יהודי מולודצ'נו להתייצב על נשיהם וטפם בכיכר השוק עם מטענם, כביכול לקראת שילוחם לעבודה בגרמניה. בכיכר הופרדו מתוכם כמה מאות בעלי מקצוע נדרשים עם בני משפחותיהם. האחרים, כאלף במספר, הוצעדו אל הנהר אושה ונרצחו במקלעים. עוד כ400- מסתתרים נלכדו והוצאו להורג גם הם. בעלי המקצועות הנדרשים ובני משפחותיהם שוכנו במבנה חקלאי נטוש מחוץ לעיירה שהיה למחנה עבודה. מזונם חולק להם על-פי תלושים וכלל 125 גרם לחם ליום, לעובדים בלבד - בני המשפחות ואחרים שלא עבדו לא קיבלו דבר. הרעב הכבד, הצפיפות והלכלוך, ובימות החורף גם הקור, גרמו לתחלואה ולתמותה גבוהה בקרב היהודים. במרס 1942 הובאו למחנה העבודה ניצולי אקציות בווילייקה, בקוז'ני:ץ ובקשיוויצ'ה (ע' ערכיהן). ב10- ביולי 1942 הוציאו הגרמנים להורג מאות מיושבי המחנה ליד הכפר איזה כ10- ק"מ ממולודצ'נו. את הנותרים שרפו חיים במגוריהם. על-פי עדות אחת עוד נותרו בסתיו 1942 במחנה כ150- יהודים. בנובמבר 1942 הם נכלאו בבית- מרחץ נטוש ונשרפו בתוכו. בבית-סוהר בכפר גליניאנקה), כ5- ק"מ מוויליישה, היו כלואים כ300- יהודים מקוז'ני:ץ ומיישובים סמוכים, קצתם כנראה ממולודצ'נו. העצורים האלה נשרפו חיים בתוך בית נטוש שבעליו הצטרף לפרטיזנים הסובייטים.

מקור: פנקס הקהילות פולין, כרך שמיני מחוז וילנה עמ' 402-404