מנחם סולובייצ'יק

ד"ר מקס סולובייצ'יק (בלשון הקודש: מנחם מרדכי; בליטאית: Maksas Soloveičikas; בכתיב ארכאי: סולוביטשיק; לימים מנחם סוליאלי;‏ 19 בנובמבר 1883,י"ד בתשרי תרמ"ד) – 9 במרץ 1957, ו' באדר ב', תשי"ז)) היה מנהיג ציוני, חוקר תנ"ך, חבר הסיימאס הליטאי, שר לענייני יהודים בממשלה ליטאית, ממייסדי ה"אנציקלופדיה יודאיקה" בברלין, חבר ההנהלה הציונית, מנהל מערכת השידורים ברדיו במדינת ישראל.

מנחם (מקס) בן אברהם-אבא נולד בקובנה (אז באימפריה הרוסית; כיום בליטא). קיבל את חינוכו – מורו לעברית היה הסופר הידוע שמואל רוזנפלד – בעיר זו במשפחה שתפסה מקום נכבד מאוד בתוך הציבור היהודי בעיר ובליטא כולה. אביו, תעשיין ובעל נכסים, היה במשך הרבה שנים אחד מפרנסי הקהילה היהודית בקובנה, בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. אמו הייתה אחותו של ר' איסר-בר וולף. ראש קהילת קובנה, חבר העירייה (ולאחר תיקון חוק הבחירות, חבר במועצה העירונית) של קובנה, אישיות מפורסמת ששמו הלך לפניו לא רק בליטא אלא בכל רחבי רוסיה במשך הרבה שנים כמשכיל, חובב ציון וציוני פעיל וכעסקן ציבור ונדבן ביד רחבה. האם, אישה בעלת אינטליגנציה, תרבות והשכלה רחבה השפיעה במידה רבה על עיצוב אופיו של בנה מקס.

גמר בהצטיינות את חוק לימודיו בגימנסיה בקובנה. סיים את המחלקה להיסטוריה ולשונות המזרח באוניברסיטת סנקט פטרבורג. השתלם באוניברסיטאות של גרמניה (טובינגן, מינכן, פרייבורג). המשיך להשתלם בשווייץ, ושם הוסמך לד"ר לפילוסופיה באוניברסיטת ז'נבה.

בנעוריו הצטרף לתנועה הציונית ולחבורה האודסאית של סופרים ופובליציסטים צעירים, שייסדו וערכו את הירחון הציוני בשפה הרוסית "ייברייסקאיה ז'יזן" ('החיים היהודיים'), אחר כך השבועון "ראזסווייט" ('השחר') המחודש (שהחליף למעשה את השבועון "כרוניקה ייברייסקוי ז'יזני" ואת מחליפו למשך חודשיים "ייברייסקי נרוד" – שניהם, בעריכתו של אברהם אידלסון, מוספים של "ייברייסקאיה ז'יזן" שבועונה של ההסתדרות הציונית ברוסיה והיה מזכיר המערכת ופעיל בכיבוש האינטליגנציה היהודית הרוסית לציונות. מייסדו ועורכו הראשון של "ייברייסקאיה ז'יזן" היה עורך דין יהודי בפטרבורג, ניקולאי סורין, שקיבל מן השלטונות בשנת 1904 היתר להוצאתו של ירחון. אל המערכת הצטרפו ד"ר משה מרגולין כעורך ראשי; ויוליוס ברוצקוס, רופא ועיתונאי שקודם לכן (עד שנת 1902) נמנה עם חברי מערכת הירחון הרוסי-יהודי "ווסחוד" ('זריחה'). מערכת "ראזסווייט" כללה גם את משה צייטלין, מהנדס; וחמישה סטודנטים - שלמה גפשטיין, אלכסנדר גולדשטיין, אריה בבקוב, ארנולד זיידנמן ומקס סולובייצ'יק. זמן קצר לאחר פתיחתו המחודשת הצטרף למערכת העיתון גם זאב ז'בוטינסקי ויחד עם אברהם אידלסון היו לבולטים שבכותביו.

בעבודתו הציונית והפובליציסטית טיפח, בהתאם להחלטת "ועידת הלסינגפורס", גם את "עבודת ההווה" (מונח שבו השתמש הפילוסוף היהודי מרטין בובר) למען הבטחת זכויות אזרח, אוטונומיה לאומית וחיים לאומיים ליהודים בארצות מגוריהם בגולה.

באביב 1917 השתתף בוועידה הציונית הכול-רוסית ופעל בכיוון זה למען בניין החיים הלאומיים ליהודים בכל רוסיה הגדולה. אך משהשתלט המשטר הבולשביקי שב למולדתו, ליטא המשוחררת.

משחזר בסתיו 1918 לקובנה (כבר ליטא העצמאית), מרוסיה הבולשביסטית – והוא אז בן 35 שנה – יצאו לו כבר בתוך יהדות רוסיה מוניטין של פובליציסט והוגה דעות ציוני יהודי. מעבר לכתיבתו בכתבי עת היו באמתחתו גם כמה ספרים חשובים (ראו רשימה מטה). בהיותו ברוסיה חיבר והוציא, למשל, את האטלס הגאורפי וההיסטורי של ארץ ישראל, שבזמנו תרם הרבה להפצת ידיעת הארץ בין הנוער היהודי המתלמד. עם שובו זינק במלוא מרצו ולהטו לתוך הקלחת של פעילות ציבורית-פוליטית.

כבר ביוני 1919 הוא נקרא לכהן כשר לענייני היהודים בממשלתו של מיקולס סלז'וויצ'יוס . בכהונה זו שימש גם לאחר התמורות שחלו במשך הזמן בהרכבה האישי של הממשלה הליטאית – למעשה עד דצמבר 1922, כאשר עבר ללונדון כדי לשמש שם כחבר ההנהלה הציונית העולמית, שאליה נבחר על ידי הקונגרס הציוני ה-12 בקארלסבאד ב-1921.

כשר לענייני יהודים התמסר בכל מרצו ויכולתו לייסוד "המועצה הלאומית" (ביידיש: 'הנאציונאל-ראט') של יהודי ליטא, כגוף רשמי המיצג ומנהל את האוטונומיה היהודית, ארגון הקהילות, ביסוס רשת בתי-הספר הממלכתיים ליהודים, שהיו יהודיים גם בשפתם (עברית ויידית), בתכנם וברוחם.

כחבר הממשלה הוא לא הסתפק בהגנה על זכויותיו של המיעוט היהודי בלבד, אלא נטל חלק פעיל בכל עבודת הממשלה ובמיוחד במערכתה הקשה בזירה הבינלאומית להכרת העיר וילנה כעיר בירתה של ליטא.

במאי 1920 נבחר מטעם הסיעה היהודית (במחוז הבחירה של אוטיאן) לחבר הסיימאס המכונן הליטאי וכיהן בתפקיד זה עד 1922.

הודות להתמדתו, הצליח להניע את הסיימאס המכונן, בעל הרוב הנוצרי-דמוקרטי, לקבל את שני הסעיפים של החוקה הליטאית שדנו בזכויות המיעוטים, סעיפים שאמנם היו רחוקים מאוד ממה שתבע בשם יהודי ליטא, אך מכל מקום כללו את עיקרי הדברים של אוטונומיה לאומית-פרסונלית (העובדה שבמרוצת הזמן התעלמו הליטאים כליל מתוכנם של שני הסעיפים הללו והפרו אותם באופן הגס ביותר - אין בה כדי לגרוע במאומה מחשיבותם בזמן קבלתם).

השהות בלונדון מאז 1922 לא האירה לו פנים. בשל חילוקי דעות קשים עם ד"ר חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית דאז, נאלץ אחרי קרוב לשנה וחצי של עבודה בהנהלה הציונית, לפרוש ממנה.

אחרי זמן מה, ב-1923, עבר מלונדון לברלין וחידש את עבודתו המדעית. שם השתתף בהכנתו של הלקסיקון היהודי (בגרמנית) והיה אחד ממייסדי המפעל הגדול - ה"אנציקלופדיה יודאיקה" (בגרמנית), וערך בה את המדור של "מדע התנ"ך". עליית הנאצים לשלטון שמה קץ להמשך הוצאת האנציקלופדיה.

בתקופת פעילותו הברלינית שיתף פעולה עם הקבוצה הראדיקלית (יצחק גרינבוים, נחום גולדמן ואחרים) במאבקה נגד תוכניתו של ויצמן להרחיב את הסוכנות היהודית.

בשנת 1933 עלה לארץ ישראל והתיישב בחיפה.

שימש מנהל סניף בנק אפ"ק ואחר כך יושב ראש ועד "הדר הכרמל" בחיפה (1939–1943). היה יו"ר ועד הנאמנים של בית הספר הימי בחיפה מאז היווסדו ב-1938 ועד אמצע שנות הארבעים.

היה מפעילי החברה לחקר המקרא בישראל. לפני מותו הספיק להכין כ-60 אחוז מ"לקסיקון מקראי", שראה אור בהוצאת דביר לאחר מותו.

מ-1943 ולמשך ארבע שנים שימש מנהל מחלקת החינוך של הוועד הלאומי של כנסת ישראל. הוא התפטר מהנהלת מחלקת החינוך מטעמי בריאות באוקטובר 1946. עם קום מדינת ישראל (אז עִברת את שם משפחתו מסולובייצ'יק לסוליאלי), מונה לראש שירותי השידור במדינת ישראל. כעבור שלוש שנים נאלץ לפרוש מהתפקיד, עקב מחלתו.

נפטר בביתו בירושלים ממחלה ממארת במרץ 1957, בגיל 73. נקבר בהר המנוחות בנוכחות קהל רב.

מתוך: ויקיפדיה

צרו איתנו קשר:

שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
שדה זה הוא חובה.
עמוד-בית-V2_0000s_0000_Rectangle-4-copy-7

צרו קשר

איגוד יוצאי וילנה (בית וילנה והסביבה)
שד' יהודית, 30 תל אביב

למכתבים: ת.ד. 1005, רמת השרון, 4711001 טלפון 5616706 03
[email protected]

הצהרת נגישות

הפייסבוק שלנו

X סגירה