מקסים ברויריס
האחים בשק תפוחי אדמה
ארבע משפחות צעירות התגוררו בדירה אחת בגטו, משפחות ברוייריס, דבורץ, מולר וקלטינובסקי. כולם היו חייטים במקצועם, אז כנראה שלא במקרה הם הלכו לגור ביחד. ארבעה ילדים, אחד מכל משפחה, שרדו. הם זכו לכינוי על ידי אחד ההורים, 'האחים בשק תפוחי האדמה'.
נולדתי ב-1 בינואר 1941. אמי, רייזל רינג, הייתה מפבראדה, עיירה קטנה ליד הגבול עם פולין, שבה הוריה היו בעלי חנות קטנה. יחסיהם עם שכניהם הפולנים היו ידידותיים ושלווים. אבי, סלימה ברויריס, נולד בשאולאי. הוריי הכירו והתחתנו בקובנה, שם עבדו שניהם כחייטים; הם לא היו עניים אבל חיו בצניעות. אבא האמין ברעיונות קומוניסטיים, למרות שלא היה חבר באופן רשמי במפלגה הקומוניסטית; הוא נכלא לזמן קצר בליטא בשל פעילותו הפוליטית. בכלא למד את השפה הרוסית; הוא אהב לקרוא והושפע מאוד מהספרות הסובייטית. לבנו הבכור הוא קרא איליה, על שם איליה ארנבורג וקרא לי מקסים, על שם מקסים גורקי. איליה בילה את קיץ 1941 בפבראדה עם סבא וסבתא שלנו, לייזר וביילה. ממש בימי המלחמה הראשונים הגיעו לביתם השכנים הפולנים של סבי וסבתי בחיפוש אחר כסף ותכשיטים. הם כנראה לא מצאו כלום, אז הם הציתו את הבית. סבי וסבתי ואיליה נשרפו בחיים. הוריי ניסו להימלט לרוסיה, אך בגלל ההפצצה הקשה נאלצו לחזור לקובנה.
בגטו גרנו בבית קטן יחד עם עוד כמה משפחות. ההורים שלי אמרו לי שאני הולך באופן קבוע לחדר של משפחת הדבורץ כי תמיד היה להם אוכל. אבא עבד בשדה התעופה באלכסוטס ואמי במפעל גרביים בשם 'סילבה'. היא פגשה שם אישה שהיתה מוכנה לקחת ילד יהודי. היא לא ביקשה כסף או סחורה אלא קבעה תנאי אחד: הנער לא יעבור ברית מילה. השומר בגדר קיבל שוחד ואני, אז ילד בן 3, הוברחתי מהגטו בשק תפוחי אדמה. כפי שסוכם, מישהו הרים אותי ונשא אותי למצילים שלי, משפחת בגורסקיס. שגרו בכפר בשם מיקלינבה, שם הייתה להם חווה והייתה להם חנות קטנה. לג'ואוזפאס ולמריונה בגורסקיס היו שלושה ילדים משלהם: שתי בנות, דנוטה ואלדוטה, ובן, ויטאוטס, שהיה מוגבל. קיבלתי יחס טוב במשפחה הזו, בדיוק כמו שאר הילדים. דיברתי בעיקר יידיש, אבל עד מהרה התחלתי לשכוח יידיש ולדבר ליטאית. אף על פי כן הוסתרתי מעיני זרים. הוטבלתי ונקראתי אלבינאס בגורסקאס. קראתי למר בגורסקאס בשמו הפרטי, ג'וזפאס, אבל כשדיברתי עם אשתו קראתי לה 'פונה', (גברת) בגורסקיינה.אני זוכר כמה פרקים מהתקופה הזו. כל המשפחה נהגה להתפלל בשעות מסוימות. לא הכריחו אותי להתפלל, אבל אני זוכר שגברת בגורסקינה אמרה לי, 'תמיד תגיד את האמת. אלוהים רואה ושומע הכל, ומי שמשקר ייענש'. ושאלתי אותה, 'איך אלוהים יכול לשמוע אותנו ולראות אותנו ממרחקים?'
אני זוכר כמה נבהלתי כשראיתי חייל גרמני יושב על הגדר של חוות בגורסקאס וקוטף תפוחים מעץ. ויטאוטאס ואני התחבאנו יחד בעליית הגג: הוא לא רצה להישלח למחנות עבודה בגרמניה ולימדו אותי להימנע מכל מגע עם אנשים אחרים. כשהתקרב קו החזית ספג הכפר שלנו הפצצות קשות ומפעל הגפרורים הסמוך הופצץ. כולם רצו למקלט בגן. נשארתי לבד במרפסת הבית: פחדתי לרוץ בחושך. בינתיים, אבי הצליח להימלט מהגטו למחלקת פרטיזנים, שם לחם, יחד עם אביו של בוריס דווגובסקי. החטיבה שלהם השתתפה בשחרור קובנה מידי הפשיסטים, ויחד עם הצבא הסובייטי נכנסו לעיר באוגוסט 1944. מיד לאחר שחרור קובנה אבי לקח אותי ממשפחת בגורסקאס. עם זאת, הוא גוייס אז לצבא הסובייטי יחד עם חברי המחלקה האחרים. הוא היה צריך למקם אותי בבית היתומים היהודי שבו הייתי אמור לבלות כמה חודשים. אני זוכר שהאוכל היה דל, בעיקר דייסה, וגברת בגורסקיינה נהגה לבקר אותי ולהביא קצת אוכל. לאחר מספר ביקורים היא התבקשה להפסיק לבקר אותי, כי שאר הילדים קינאו. היה לי חבר בבית היתומים. חפרנו יחד בור בפינה מאחורי ערימת בולי עץ, והיינו מתחבאים שם כשמישהו לא מוכר הגיע לבית היתומים. רק כשאמי חזרה משטטהוף הלכתי לגור שוב אצל ההורים שלי. המשפחה שלנו שמרה על קשר ידידותי עם משפחת בגורסקאס; ביליתי שם את חופשות הקיץ שלי והצטרפתי לילדיהם בפעילויות יומיומיות, תוך שמירה על הפרה, הסוס והחזירים.פונה בגורסקיינה לא תמכה במשטר הסובייטי ונהגה לומר שהיטלר וסטלין הם אותו הדבר. בני הזוג בגורסקה איבדו כמעט את כל רכושם כשחזרו הסובייטים, אך למרבה המזל לא הוגלו לסיביר. מאוחר יותר, כשגם מר וגם גברת בגורסקאס נפטרו, שאלתי את אלדוטה, בתם הבכורה, 'למה ההורים שלך הצילו אותי, תוך סיכון כל המשפחה?' תשובתה הפשוטה הפתיעה אותי, 'ויטאוטס היה נכה ונידרש אדם שיעבוד בחווה בעתיד'.
צרו איתנו קשר:
הפייסבוק שלנו
