משה בסוק

משורר ועורך 1907-1966
נולד בקובנה, ליטא, לאב שהיה בעל סמיכה לרבנות מישיבת וולוז'ין ושותפו של ביאליק להקמת אגודה ציונית של תלמידי וולוז'ין בשם "נצח ישראל". בזמן מלחמת העולם הראשונה גורשה המשפחה, והוא חי כמה שנים בנפרד מהוריו, חוויה שהטביעה כנראה את חותמה על עולמו הפנימי. אחרי המלחמה המשפחה עברה ממינסק לווילנה. הוא למד שם בישיבה, עד שסולק ממנה (ככל הנראה בגיל שש-עשרה) בעוון קריאת ספרות "חיצונית". כאן החלה דרכו אל הציונות הסוציאליסטית, כאשר הצטרף לתנועת "החלוץ הצעיר" ומילא בה תפקידים מרכזיים, בעיקר כמרצה ועורך עיתונים בתנועת "החלוץ".
ב-1934 פרסם בפולין את ספר שיריו הראשון "בשלבים" (כאן, 1934), שהפתיע בנימתו הדיבורית ובסגנונו האקספרסיוניסטי החותר לחשיפה ישירה של הכיעור והניוול שבקיום החברתי. מלבד זאת פרסם ספר שירים ביידיש: "ברענענדיקע טעג" (ימים בוערים, 1936) וערך אנתולוגיה של שירה ארץ-ישראלית חדשה, שתרגם גם חלק מן השירים שבה "דאָס בוך פון דער ניי-ארץ-ישראלדיקער פאָעזיע: אנטאָלאָגיע" (1936).
עם עלייתו לארץ ב-1936, התיישב בקיבוץ אשדות יעקב שבעמק הירדן. עולמו השירי השתנה וחתר לעיצוב כעין כפריות פסטורלית (ספריו "בהידום מרחקים", 1941; "מאחורי הזורע", 1949; "החוף השקט", 1957). ברם, החיים החקלאיים בחום המעיק לא התאימו לגופו ולמזגו של האינטלקטואל המעודן, והוא הוזמן על ידי הסוכנות היהודית לעסוק בכינוס ובעריכה של "ספר החלוץ" (1939), ועם הקמתה של הוצאת הקיבוץ המאוחד היה לחבר מערכת בה.
בשנות עבודתו בהוצאת הקיבוץ המאוחד בולטים מפעלי העריכה והכינוס שלו: "ספר החלוץ" הצעיר (1944); "ספר המעפילים" (1947) ו"ספר מלחמות הגטאות" (עם יצחק צוקרמן, 1947), לצד תרגום – תחילה עדויות וזיכרונות של פליטי שואה ולוחמי גטאות, ואחר כך אנתולוגיה מקיפה של שירת יידיש ("מבחר שירת יידיש", 1963).
כמשורר חל אצלו בשנותיו האחרונות מפנה של שיבה אל המודרניזם, שהתבטא בצורות פתוחות וחופשיות, בנימה פסימית וספקנית ובסגנון מורכב ומתוחכם יותר ("נחושתיים והללויות", 1961; "יום נאה, חלקו מעונן", 1966). לאחר מותו יצא לאור מבחר משיריו "מבחר שירים" (1968) וספר מאמרים פרי עטו העוסק בביקורת ספרות וחברה, "נופי ספרות" (1965).

מתוך: עדו בסוק, לקסיקון הקשרים