משה שוטן
שמי משה שוטן. נולדתי בעיירה סביצ'יניה שבוולך וילנה. גדלתי במשפחה שהיו שישה ילדים. האבא שלי עבד בכל מיני עבודות. אימא הייתה סופרת. כולנו למדנו בבית ספר יידיש. התחלתי לעבוד עם אבא בגיל צעיר. מגיל תשע התחלתי לעזור לו בעבודה. ולמדתי בבית ספר. שבאו הרוסים הם חיסלו את כל המוסדות היהודיות. אבל בית ספר היידיש נשאר. היו חברים שהלכו בבית ספר רוסי. פתחו גם בית ספר רוסי. אני רציתי להמשיך במורשת של היהודים. שולם עליכם, מנדל'ה, שולם אש, פרץ . אני לא ראיתי בהם פחות סופרים מהסופרים העולמיים. והם דיברו אל ליבי. עכשיו אני אעבור לתקופה שבה התחילה מלחמת העולם השניה. 41'. עוד שבוע לפני זה דיברו שמתבשל משהו. ואנשים דיברו שיהיה... שתפרוץ מלחמה. היה לי חבר שהוא שכן שלי, ישיקה גרמן והוא חזר מוילנה לסביצ'יניה כמה ימים לפני שפרצה המלחמה והוא סיפר שבדרך שהוא נסע הוא ראה רכבות עם טנקים, תותחים שיורדים לגבול. ואומנם ב 22 ביוני פרצה המלחמה. אנחנו הילדים היינו בחופש מהבית ספר. קמה בהלה כי לא ידענו מה לעשות כי המהלומה הגרמנית הייתה כל כך חזקה שהשלטון לא אמר שום דבר וראו שהאנשים המקומיים התחילו לברוח וגם האוכלוסיה היהודית נכנסה לפניקה. הבהלה הייתה שהגרמנים באים. מי היו הגרמנים? בדר"כ ידעו. אברהם האבא של שיקה הוא היה יהודי שכל החיים שלו עניין אותו רק פוליטיקה. הוא רצה לדעת מה הולך כי לא ידענו מה הולך בחזית. לא היה לנו שום ידיעות חוץ מהעיתון שהיה נופל אלינו. הרדיו... היה פקודה למסור את כל המקלטי רדיו. ונשארנו בלי כלום. והוא הצליח להשיג רדיו ושמענו... תפסנו את רוסיה, את מוסקבה. מה דיברו? דיברו שהם הצבא הסובייטי, האדום מחזיק מעמד. שהם מצליחים לעצור אותם. דיברו אפילו שהגרמנים הורגים יהודים. באיזה עיירה עכשיו אני לא זוכר בדיוק אבל אמרו ש-70 יהודים שמו באיזה בית והרגו אותם את כולם. ופנו לאוכלוסיה שנשארה בעורף, לצעירים שילכו לפרטיזנים. זה היה בחודש אוגוסט 41'. זה שדיברו על ללכת לפרטיזנים זה היה בשבילנו... נו איך להגיד את זה... שהחזיק... נתן לנו תקווה שבדרך שאנחנו בחרנו שהיא נכונה. הצלחנו גם לתפוס את לונדון. הם פנו לעם הפולני שישמרו על נשק, שייצטידו עם נשק אבל להילחם שלא יצאו. הפקודה של מתי לצאת להילחם עוד יתנו. בנתיים שישבו בשקט. פעם הצלחנו לתפוס ירושלים ודיברו בעיברית. חשבנו שאיזושהי פניה של היהודים מפה ליהודים אצלנו. שום דבר לא היה. נגיד מרוסיה, ממוסקבה היו אומרים תילחמו, תעשו. שם שום דבר. והיו כבר רדיפות שהרגו 40 איש בעיר שלנו ואח"כ הרגו 100 איש. אחרי חודש בערך מהתחלת המלחמה הגרמנים החליטו לגרש את כל היהודים מהעיר ואמרו שיעשו גטו. וחלק מהאוכלוסיה יישאר בגטו. אחרי שהובילו את כל היהודים מפוליגון (5:52) אז אמו שביום ראשון כל היהודים צריכים להיכנס לגטו. את כל המשפחה של שיקה לקחו, עם אבא שלו אברהם. והרדיו נשאר. מה לעשות עם הרדיו? אז הוא שם אותו בשק והביא אותו לגטו ואנחנו היינו בבית אחד. הוא בא איתנו והתיישב. אמא שלי שואלת:"על מה אתה יושב?", מה זה בשק? אז הוא אמר לה: "רדיו". היא שמעה רדיו, נעשתה חיוורת. אומרת: "מהר תוציא את הרדיו שאני לא אראה אותו". הוא לקח את הרדיו, לא יודע לאן, הוא שם אותו ואח"כ הוא חזר. בנתיים יצאה פקודה שכל הראשי משפחות יתאספו בכיכר של הגטו' ברחוב הראשי' שהגרמנים רוצים למצוא משהו. אז אבא אומר: "אני אלך לראות מה ידברו שם". אז אימא אומרת: "אל תלך". "לא, לא" הוא אומר, "אני רוצה ללכת". אז הוא הלך לשם והיו שם הקצין הליטאי עם איזה 10 שוטרים ליטאים. כיתרו אותם ולקחו אותם לבית סוהר. ולמחרת הביאו אותם, את כולם, לגטו לחסנה, תחת משמר של ליטאים. ושאלו איפה המשפחה שלך? אז אחד אמר, אני גר פה, אני גר פה, אני גר פה. ולקחו גם את המשפחות. ששאלו את אבא שלי איפה המשפחה שלך אז הוא הביא אותם, היה בית ריק, ואמר פה הם היו. ואף אחד לא היה אז הם הלכו. ככה ניצלנו. אחרי 10 ימים שמענו בגטו שרצחו את כל היהודים בפוליגון . ובינהם היה אבא שלי והסבתא. היינו בהלם. לא ידענו איך נחיה, מה יהיה. כבר כל הנשים היו אובדי עצות. רודול גלינסקי עבד ביחד עם שיקה גרטמן בבית ממכר לשלטים. אז רודול הכיר את שיקה. שיקה אהב לדבר ואהב להראות את עצמו. אז הוא רואה שהוא טיפוס לוחם כזה. אז הוא אמר: "בוא שיקה, תשמע אתה כל הזמן אומר שצריך להילחם. אתה יודע איפה עבדנו? עבדנו בחרונקה שם יש מחנה ושם יש נשק". נו, שיקה שמע נשק הוא בא תכף אלי. "משה, יש מחסן עם נשק". ואנחנו אמרנו לכל החברים. הלכנו ליהודנראט להגיד שאנחנו מוכנים ללכת שם לעבוד. ושלחו אותנו. ככה נכנסנו למחסן שהיה שם נשק שנשאר מהרוסים. שהם נסוגו אז זרקו הרבה רובים, מקלעים. היו אפילו שם תותחים 120 מ"מ. אני לא ידעתי כלום. לא החזקתי אף פעם רובה בידיים אבל נתנו לנו שם לעבוד, לנקות את הנשק. אז הוצאנו את הבריח והיה צריך לשמן את כולם. אז ככה עבדנו. אמרנו פה עכשיו תהיה אפשרות לגנוב נשק. אבל היו שני גרמנים. אחד פמפבל, שינקה קראו לו. ואחד היה חייל, הס. חייל פשוט. והחייל הזה לא הלך מאיתנו אפילו צעד אחד והיה רע מאד. לא יכולנו לעשות שום דבר. ופעם אחת הוא חלה. הוא חלה והפמפבל נשאר לבד. הוא לא היה כל הזמן יושב איתנו. היה יוצא, היה חוזר, היה בא. אז אמרנו היום זה היום שאפשר להוציא נשק. אבל היה לנו בעיה. לא רק אנחנו עבדנו. עבדו עוד אנשים. והיו כמה בנות גם. ופחדנו, אנחנו ביחד, הם יראו שאנחנו לוקחים נשק. אז מה לעשות? היה שם בחור אחד שלא היה שייך לקבוצה, בשם גרשק'ה נאדה ואני ניגשתי אליו... הוא היה בן 15. אני ניגשתי אליו ואמרתי: "תשמע גרשק'ה, אתה יודע מצב של היהודים. אתה יודע מה הסוף שלנו יהיה לפי התפיסה של הגרמנים. אנחנו צריכים... אם אפשר לקחת נשק, מה אתה חושב, צריך לקחת או לא?" הוא אומר: "כן", בלי שום מחשבות יתר. בלי לחשוב הרבה. תכף אמר כן. אבל עוד פחדתי. הוא אמר כן זה סיפור אחר אבל לקחת את הנשק, הוא יראה. אולי הוא יכול ללכת לדבר. אז אמרתי לו: "אתה מוכן לקחת?". הוא אומר : "כן". שהוא אמר כן בחרתי שם פרזנקה, זה הרובה קצוץ הכת והקנה, ואמרתי:"את זה תכניס בתוך המכנסיים". היה חורף והלכנו עם מעילים אז סגרנו ולא ראו. וככה... גמרנו את העבודה ובחצר היה שער ושם עמדו ליטאים. שוטרים ליטאים שמרו. ועברנו. והליטאים ראו, אנחנו הולכים עם הגרמנים מה אכפת להם. לא חשדו. וככה הוא הביא את הנשק. ואמרתי לו שהוא ימסור לי אותו בבית שימוש של הגטו. והוא מסר לי אותו שם. והחבאתי את הפרזנקה אצלי בעליית גג ככה מתחת לחול. בחו"ל הבתים היו בתי עץ. אז היו הקרשים של התיקרה ועל הקרשים האלו היו שופכים חול שבמקרה של שריפה החול היה עוצר את האש. אז מתחת לחול הזה אני הסתרתי את הפרזנקה. אבל באותו היום איצ'קה רודניסקי גם הביא פרזנקה. הוא לא אמר לנו כלום, לקח. אז ככה שהיו לנו כבר שניים. ושאני מסתכל עכשיו אז אני או איצ'קה או מישהו אחר שצריכים היו לקחת נשק זה היה מחוביותנו אבל הגרשק'ה הזה הוא לא היה חייב. ואם הוא נכנס למסלול הזה אני רואה בו גיבור. אצלי הוא היה הראשון שהביא את הנשק לגטו. עכשיו שהשגנו את הנשק אנחנו הפכנו מקבוצה רעיונית לקבוצה לוחמת. אז התחלנו לקחת משם עוד נשק. הבאנו אפילו רובים. והבאנו הרבה תחמושת, כדורים. התחלנו לקבל עוד חבר'ה, לספר, להכניס עוד חבר'ה לקבוצה. והגענו... היה לנו כבר איזה 15 איש. החלטנו לעשות אסיפה ולבחור מי שיהיה בראש הקבוצה וכמה סגנים שיהיו לו ולתאם פעולות, לא כל אחד לחוד אלא במארגן. אז בחרנו ככה, שהמנהיג של הקבוצה יהיה ברל יוחאי. אני ועוד אחד, לא זוכר את שמו, יהיו הסגנים שלו. המשכנו לעבוד. המשכנו לגנוב נשק. והיה יום אחרון שהגרמני אמר, עם זה אנחנו גומרים את העבודה. אמרתי, אם ככה לא יהיה אפשר יותר לגנוב. אז הכנו 15 רובים והחלטנו שנבוא בלילה ונוציא אותם, ונביא אותם לגטו. אז שבאנו לגטו והתאספנו, כבר היה הרי מפקד. אמרנו, הפעולה הזאת אנחנו מוכרחים לעשות. אז הצביעו. אז מעניין. כל החבר'ה הישנים מהקבוצה שהחליטו בגרמנים עוד לפני שנכנסו היו בעד שזה... שילכו לקחת את הנשק. כל היתר שהצטרפו, כולם היו לא. והם היו רוב וככה זה נשאר. קרה מקרה בשנה במאי 42' ופתאום באה הידיעה שפרטיזנים רוסים לא רחוק, איזה 7-8 קילומטר מהעירה שלנו הרגו שני קצינים מהעיר שלנו, סביצ'נה. שני קצינים גרמנים. והייתה איתם שם בחורה פולניה שהיא הייתה מתרגמת. אותה הם השאירו. שהיא באה אז היא סיפרה שהפרטיזנים האלה... שהיא ראתה שם בינהם אחד בשם מרקוב. מי זה היה מרקוב? מרקוב בזמן הפולנים הוא היה במחתרת של הקומוניסטים. הפולנים לא רצו לתת לו עבודה אז הוא עבד בתור מורה בבית הספר שלנו, יידיש. וההוראה שהוא נתן היה שפה פולנית והיסטוריה פולנית. ככה הכרנו אותו, כידיד טוב. הוא גם היה מורה להתעמלות. ככה שהכרנו די טוב. נו, ששמענו שמרקוב היה בקבוצה אז זה היה כבר דחף אחר. יש אחד מכר שאפשר לפנות אליו. שהוא כבר פרטיזן. שיש פרטיזנים בסביבה. אז החלטנו לצאת ולחפש קשר. אז היה אחד שינקה לוי, גם הצטרף לקבוצה. הוא ואחיו, רופקה לוי. והיות והוא היה סוחר בהמות הוא היה הולך לכפרים אז הוא ידע את הדרכים. פעם אחת יצאתי איתו. באנו לאיזה כפר. עשינו 30 קילומטר ולא מצאנו. האיכר שהוא הכיר אמר לא יודע. חזרנו. אני מדבר על 42', מאי. ועברנו את כל התקופה הזו של כל הקיץ. אבל מה בגטו התחילו אנשים להאמין, שאם מקודם לא האמינו, שהגרמנים יפסידו את המלחמה. אחרי סטלינגראד נפלו אצלנו כרוזים של הצבא האדום עם התמונות של איך שמובילים את השבויים הגרמנים. וכל כך הרבה, רבע מליון שבויים לקחו.וזה הרים לנו את מהורל מאד. אבל לצאת לפרטיזנים, היות ולא מצאנו עוד קשר, לא רצו, החדשים. הגענו לשנת 43', חורף 43'. הגרמנים הביאו לגטו שלנו עוד יהודים מעירות מהסביבה מבלרוסיה. איפה ישכנו אותם? איפה שיש. איפה שגרו אנשים. היה צפיפות נוראה. בסופו של דבר הייתה אפידמיה של טיפוס. ואת החורף הה עברנו קשה היו שמתו מהמחלה. תרופות כמעט שלא היו. ומה יודנראט עשה? הלכו מבית לבית לחפש אם אין חולים. אם יש חולים שמו אותם תכף בבית אחד. הקצין, המפקד של המשטרה, אמר לנו, אתם צריכים למסור לנו את הנשק שלכם. אמרנו, זה לא. אמרנו להם שאם הם אוספים כסף לגרמנים בשביל לשחד אז אנחנו מבקשים שיתנו לנו גם כסף בשביל לקנות נשק. והם הסכימו. נתנו 30,000 רובל. וקנו אקדח. ככה שאפשר להגיד שהיודנראט היה ככה שמח שאנחנו לא עושים בעיות ואנחנו היינו שמחים שהם עוזבים אותנו לנפשנו. בסוף 43' באו שוטרים יהודים מגטו וילנה והם דיברו שיעבירו את הגטו מסביצ'ינה. אנחנו התכנסו. עשינו אסיפה והפעם הסכימו כולם שנצא ליער בלי קשר עם פרטיזנים. בחרנו יער. היה לנו מפה של האיזור. והעיקר היה שהיה לנו שינקה לוי שהוא הכיר את הסביבה. זה יותר ממפה ויותר טוב ממצפן ויותר טוב מכל דבר. בן אדם בתור מורה דרך. אמרתי לאימי אני הולך לפרטיזנים. בפעם הראשונה שנודע לה שיש לי רובה בעלית גג אז היא כמעט התעלפה. הפעם היא אמרה, תלך ושתצליח בדרכך. אני נפרדתי מהמשפחה, מהאמא, שלוש אחיות, מהגיס מהילדה הקטנה. התאספנו על יד הגדר בלילה. קבוצות, קבוצות. חמישה אנשים יצאו. ודברנו שניפגש במקום אחד אחרי העיר, ביער. הקבוצה הייתה אז 22 איש. היו שלוש בחורות. אמרנו שהכל צריך להיות בשקט. אף אד שלא ידע. בסודיות מוחלטת. אנשים אחרים אנחנו לא לוקחים כי סתם לקחת ואתה לא יודע מי הוא זה סכנה בשביל כל הקבוצה. שיצאנו אני הייתי המפקד של החמישית, האחרונה. ובאו שני חבר'ה, הכרתי אותם. הם אמרו, תיקחו אותנו ליער. היותר וההחלטה הייתה אף אחד לא לוקחים, אמרתי לו, אתם לא יכולים ללכת. והם נשארו. בא פרץ גרזום אמר: "אני הולך איתכם". אמרתי לו: :לא, אתה לא הולך איתנו." אתה יכול לראות את ??? אומר, אני הולך איתכם. ובכוח איתנו הוא עבר. מה אני אעשה מהומה על יד הגדר? שהמשטרה הליטאית תשמע ותבוא. וככה הוא עבר. מה אני רואה בזה? בחיים לפעמים צריכים כתפיים. לפעמים צריך חוצפה. אם מדובר על החיים. ופרץ שהיה לו ההעזה הוא עבר ואח"כ נהיה פרטיזן טוב ועזר לנו בהרבה. טוב, אנחנו יצאנו ליער. ושינקה לוי הוביל ואהלכנו איזה 30 קילומטר. אמר, פה אנחנו נתמקם. היה קר. שלג היה מתחת לעצים. היה על יד נהר. יכולנו להתרחץ את הפנים לא את כל הגוף. ידיים, הפנים. והיה בעיה עם אוכל, איך משיגים אוכל. אז אוכל בעצם בשבילנו לא היה בעיה כי היה לנו נשק. אז שינקה לוי הזה ופרץ ??? הם הכירו את הסביבה. הם הכירו את האיכרים. אז היו לוקחים אותנו, קבוצה של שנים שלושה איש היו הולכים. היו דופקים בדלת. האיכר היה פותח. "תן אוכל". היה אנשים חמושים. יש לו כבוד בשביל כאלה. נתן את האוכל. וכהה עברנו תקופה קשה. היו גשמים והיה קר. אז בנינו שלושה אוהלים מזרדים ומענפים. והיה לא רע. וככה חיינו. האוכל, מה שהיה, לא היה מבושל. והיינו מקבלים מהאיכרים חזיר. שזה נחתך והיינו אוכלים את זה עם לחם. היה הכל קר, רטוב. אבל בכל אופן ההרגשה הייתה שאנחנו חופשיים. והמטרה שלנו העיקרית הייתה ליצור קשר עם פרטיזנים. אז איפה שהיינו הולכים אז פרץ הזה ושינקה היו שואלים. ועוד לא נוצר קשר. בנתיים ישבנו ככה כעשרה ימים. אמרנו, הגטו נשאר נלך לראות מה נשמע בגטו. ואיזה שישה חבר'ה חזרנו לגטו. באתי למשפחה. היו שמחים שאני חי, שרואים אותי. מה נשמע? אז אמרו שמתכוננים לנסוע לגטו וילנה. אני אז חשבתי לי, הייתי פרטיזן כבר. אם הייתי ביער אז אני פרטיזן. לא חשוב אם עוד ראיתי גרמנים, אם לא ראיתי גרמנים אבל מעצם הניסיון שלי לחיות ביער ולהשיג אוכל ועם נשק, נשק זה דבר חשוב, שאפשר להתקיים. את המשפחה שלי שלחו לקובנה. אז אני אמרתי להם ככה: "תשמעו אתם הולכים איתי ליער". אז חשבתי, רובה יש לי. אני... אם הקבוצה תסכים לקבל אותם או לא אני לא יודע. אם היא לא תסכים אני אהיה לבד עם המשפחה ואעזוב את הקבוצה. אמרתי לאמא: "אמא, אין פה מה לחשוב. צריך להתכונן לדרך". אז היא אומרת: "אתה יודע שאני חולת לב. איך אני יחזיק מעמד בהליכה ובתנאים קשים? אני לא יכולה". אז האחות הקטנה אומרת: "צ'ורלה, אני לא אעזוב את אימא." ועוד אחות יותר קטנה אומרת: "אני לא אעזוב את אימא". חינל'ה. ואברמקו אומר: "איך אני אלך עם ילדה בת שנתיים ליער?". והאחות שלי, רוחקה, מה שהבעל אומר ככה נשאר. ככה שיצא שאף אחד לא רצה ללכת. רק אחד הסכים, אחותי אסתר. היא אמרה, אני הולכת איתך. אמרתי, אם לא כל המשפחה רק שהיא תלך איתי אז אני לא אקח אותה ליער כי התנאים מאד קשים. בנתיים שומעים שבגטו וילנה פחות או יותר המצב שקט. ידעתי שיש לי דוד בגטו וילנה. אני אקח אותה לדוד. היא תהיה שם. ושהמצב יהיה גרוע אני אקח אותה אז לפרטיזנים. אימא ישבה עם שתי האחיות שלי על עגלה עם הפנים אחורה. אני הלכתי אחרי העגלה. ובסוף אמרתי לאחות שלי: "עכשיו אנחנו נתחמק". וזה היה הפעם האחרונה שראיתי אותן.
מקור: משואה
צרו איתנו קשר:
הפייסבוק שלנו
